תפארת יעקב על גיטין קכב

אחר אפי' סתמא לא הוי רק סתמא לשם כריתות ולא סתמא לגירושין דידי' כיון דאינתק בפי' לאחר אבל כל שכתב סתם ולא אינתק הוי סתמא לגירושין דידי' ודידה, והיינו דדחי התם דילמא שאני התם דאינתק לי' לגירושין דההוא. ובהכי ניחא מה שהקשו התוס' שם דהיאך ס"ד לומר דהא הוי סתמא, ולהנ"ל לק"מ דפשיטא דפשט שפיר כיון דחזינן דנמלך לא, ש"מ דלא סגי בלשם כריתות רק בעינן לגירושין דידי' דעכ"פ לשם כריתות הוי, וממילא כיון דלא סגי בלשם כריתות, ש"מ דסתמא פסול, דהא כל שלא כתב להתלמד חשיב סתמא כדמוכח התם להדיא ואי סגי בלשם כריתות ממילא לא בעינן לגירושין דידי' כלל, א"כ למה יפסל בנמלך דהא עכ"פ סתמא הוי ומשני דודאי בעינן לגירושין דידי' אבל סתמא הוי כמו לגירושין דידי' בפי', ובנמלך לענין גירושין דידי' אפי' סתמא לא הוי ולא נשאר רק לכריתות לאחר וזה לא מהני מכח וכתב דבעינן עכ"פ שיהא סתמא לגירושין דידי' ולא בפי' לאחר. אבל לפי האמת דסתמא פסול, ממילא הא דדרשינן מוכתב כפשטא דבעינן שהוא יכתוב או שלוחו עבורו ואי לאו הכי הוי לי' סתמא ופסול, וכל זה ברור:

ובהכי ניחא מה שהקשו התוס' דהוי לי' למיתני יתר על כן סתמא, דכל הני דהכא לא מוכח דסתמא פסול והוי לי' למיתני יתר על כן הכותב טופסי גיטין, ולהנ"ל ניחא דוודאי פשטא דמתניתין מוכח דסתמא פסול, דאי כשר ולא בעינן רק לשם כריתות ולא דרשינן וכתב שיכתוב הוא או שלוחו עבורו א"כ ממילא נמלך ג"כ כשר, דהא עכ"פ נכתב לשם כריתות ולגירושין דידי' לא בעינן כלל רק דדחוי' בעלמא היא דדחינן התם דאיכא למימר דהך וכתב אינו דיכתוב הוא או שלוחו רק לאפוקי שלא יכתוב לשם אחר, אבל באמת לא סגי כלל בלשם כריתות גרידא כדתנא תנא דבי' ר"י רק דבעינן גירושין דידי' מפורש דוכתב הכוונה שיכתוב הוא או שלוחו והא גופא משמיענו במתניתין דסתמא פסול ולא מהני רק לגירושין דידי' ולא שייך למיתני יתר על כן, רק אנן לא מצינן למידק מהא דילמא אין הכוונה כך במתניתין, אבל השתא דשמענו בהכרח דסתמא פסול ממילא גם תנא דידן לא נתכוון לכך וזה ברור, ועמ"ש בתוס' בזה:

שם כתב לגרש את אשתו ונמלך. הקשה הר"ן ז"ל הא קי"ל פרק גט פשוט דשני יב"ש אין מגרשין נשותיהן זה בלא זה ומן הסתם אין מוסרין לו הגט עד שיגרש לפנינו, ותמהני דהא פשיטא דלק"מ, , חדא דמנין לו שזה הגט נמסר לו, דילמא נמלך לגרש ונשאר אצל הסופר ומצאו חבירו וסיפר לו שלא גירש ואמר שמי כשמך, ואמת דבחידושי הר"ן כתב בסיגנון אחר ומשמע דאין כותבין לו כלל גט בלי חבירו ויש קצת ראי' לדבריו, דהא תנן התם ואין כותבין למלוה עד שיהא לוה עמו וקי"ל בח"מ סי' ל"ט דאפילו אמר כתבו ויהא בידכם עד שיבוא הלוה אין לכתוב משום שמא יאבד וימצאנו, א"כ הכי נמי איכא למיחוש להכי, אבל מ"מ אני תמה מאוד דהא הך בבא וודאי כר"א אתיא א"כ העיקר בכתיבה תליא מילתא דבעינן כתיבה לשמה א"כ פשיטא דאין קפידא לכתוב הגט בלבד אפילו למסרו לו דמה יעשה בו דפשיטא דאי תבוא להנשא בגט בלי עדים דצריכה להביא ע"מ לפנינו, ומה שאמרו שם ואין כותבין למלוה וכן כלהו הכל על חתימת העדים קאי דבלי חתימה אינו כלום ומי ימחה בידו לכתוב מעצמו גט, גם מאן לימא לן דמתניתין לאו בכתבו מעצמו איירי כיון דבעינן כתיבה לשמה א"כ כולה מתניתין בכתיבה בלבד מיירי ואח"כ רוצה חבירו לגרש בו או למסרו בע"מ או להחתים בו עדים ומ"מ פסול לפי שנכתב שלא לשמה וזה ברור, וכן משמע מדברי התוס' ריש זבחים בד"ה כתב לגרש, למדקדק בדבריהם, דג"כ הבינו הך כתב לגרש דכתבו בעצמו לא ע"י סופר, תדע דנקט בבא אחרונה אמר ללבלר ש"מ דמעיקרא לא מיירי בהכי:

אמנם אי קשיא קשיא לי לפי מה שהוכחתי לעיל בכמה מקומות דמחוסר הקנאה פוסל בגט דלא כהר"ן, א"כ נהי דברישא ליכא לאקשויי תיפוק לי' דהוי מחוסר הקנאה דהא נכתב להתלמד משום דפשיטא אי הוי כשר גט הנכתב להתלמד לא הוי בעינן שלא יהא מחוסר מעשה בעת כתיבתו, דהא לר"מ דכשר מצאו באשפה לא איכפת לן מחוסר מעשה בכתיבה, אמנם בסיפא בכתב לגרש ונמלך דכבר שמענו דבעינן לשם כריתות עכ"פ, א"כ וודאי דמחוסר מעשה פוסל בו א"כ תיפוק לי' דלחבירו הוי מחוסר מעשה, ואפשר לומר דמיירי שהקנה הסופר מעיקרא הקלף וזיכה ע"י אחר למי שיגרש בו ובא זה וציוה לו לכתוב לו גט ואח"כ נמלך ורוצה חבירו לגרש ולא הוי גם לחבירו מחוסר מעשה שאם יגרש הוא ממילא נקנה לו הגט מעיקרא, ובהכי הוי ניחא מה שהקשו התוס' ריש זבחים בד"ה כתב לגרש, דמה ס"ד לומר דהוי סתמא, ולהנ"ל ניחא דקשיא להו תיפוק לי' דהוי מחוסר הקנאה וע"כ דמעיקרא הקנה לכל מי שירצה לגרש א"כ הוי לי' לכ"ע סתמא, ואהא דחי דלמא שאני התם כיון דבתר הכי כשבא זה וצוה לו לכתוב אינתק לי' לגירושין דההוא, ובעת כתיבה לא כתבו רק לזה בלבד, ושוב לא עלה על דעתו שימלך ויגרש אחר, ובהכי ניחא לי ג"כ מה שיש להקשות דלמה קתני נמלך כיון דס"ד דלא בעינן לשם גירושין דידי' ודידה אפי' כבר גירש הראשון למה לא יגרש בו השני לולא דלא הוי לשם גירושין דידי', ולהנ"ל ניחא דאי כבר גירש שפיר הוי לי' מחוסר הקנאה:

איברא לפי מה שכתבתי לעיל לפרש מתניתין דפרק המגרש חמשה שכתבו כלל בתוך הגט דלא הוי מחוסר הקנאה וכתבתי שם ליישב, ולפי זה ממילא הכא אפי' כבר גירש יכול השני לגרש בו לולא דבעי לשמה, גם לחד תירוץ שם לא בעינן כלל שיקנה הסופר לכל מי שיגרש רק אפי' הקנה לאחד בפי' שוב לא הוי מחוסר מעשה כיון דראוי לגרש בו, ודוקא מחובר וכדומה או שלא הקנה כלל דאין כתיבתו ראוי לגירושין כלל בלי מעשה פסול אבל כל שכתיבתו ראוי לגרש בו שוב לא הוי מחוסר מעשה, ולפי זה אכתי קשיא נמלך למה לי, ונראה לי דאפי' לפום הך סברא דלא בעינן רק לשם כריתות בלבד מ"מ דוקא נמלך ולא גירש יכול לגרש בו אחר מכח לשם כריתות, אבל אם כבר גירש הראשון כבר פקע כח לשם כריתות שבגט שכבר עשה פעולתו ולא נשאר לשני רק כמי שנכתב להתלמד בלבד, והשתא מיושב בפשיטות ג"כ קו' התוס' בזבחים הנ"ל דשפיר דייק דע"כ דאפי' כתב לשם כריתות פסול, דליכא למימר דהך גוונא ג"כ משום שלא נכתב אפילו לשם כריתות כיון דאינתק לגירושין דההוא, א"כ למה לי דנקט נמלך לימא שכבר גירש ולא מהני כיון דכבר נפקע כח כריתות שבו, ומדקתני נמלך ש"מ דבא לפסול אפי' היכי דאכתי הוי לשם כריתות רק משום דבעינן בפי' לגירושין דידי', והיינו דמשני דקמ"ל הא גופא דמחמת דאינתק לגירושין דההוא אפי' לא גירש ג"כ אפי' לשם כריתות לא הוי וכ"ש בגירש, ודוק:

שם זה שמי וזה שם אשתי פסול לגרש בו. תמוה לי דנקט כולה במתניתין בשמות שווין ומתוך כך הוצרך לאוקמא בע"מ כר"א, הא פשיטא דכולהו גווני דמתניתין מצינן לאשכוחי באינן שוין כלל בשמות רק שכתב כל הגט לשם אחר שרצה לגרש ונמלך עד שלא כתב שמות כלל, ובא חבירו ורוצה לגרש בו ולכתוב שמו, ופסול מפני שנכתב הגט לשם אחר וכן בשתי נשים:

הן אמת ראיתי להג"א פ"ב דגיטין שכתב דאם כתב כל הגט שלא לשמה רק השמות לשמה כשר, והוא מן הירושלמי על משנת הכותב טופסי גיטין, ולפי זה יש ראי' נכונה ממתני' לזה מדלא מצי לאשכוחי גוונא דשלא לשמה רק בשמות שוין דאי באינן שוין כל שכתב השמות לשמה סגי בכך:

אמנם כאשר עיינתי בירושלמי הנ"ל, נראה לי ברור שלא נתכוונו לומר דכל הגט לא בעי לשמה כלל רק על משנת הכותב טופסי גיטין קאי דוקא, דהתם כתבו הסופר לשמה רק לפי שלא צוהו הבעל בפי' חשבינן לי' סתמא ריש זבחים ומהך משנה דייקינן התם דסתמא פסול, ע"ז נחלקו בירושלמי וס"ל לר"י דאינו צריך שיניח הרי את מותרת דדוקא בשמו ושמה שהוא דבר המגלה מי מגרש למי בהא בעינן בפי' לשמו ולשמה אבל בנוסח הגט השוה בכל גיטין אין צריך רק לשם כריתות בלבד, דמספר כריתות ילפינן לשם כריתות והיינו נוסח הגט הכורת, ומוכתב לה ילפינן גירושין דידי' ודידה היינו שיכתוב השמות לשם זה שמגרש לא לחבירו, אבל כריתות שבגט סגי בסתמא דהיינו לשם כריתות, ואמת דבגמ' זבחים דרצו למידק סתמא פסול ודאי אפי' בעיקר נוסח הגט דהיינו התורף סתמא פסול, דהא דייקינן לה מרישא דמתניתין דלא ס"ד כלל מכח שמות רק מכח דלא נכתב לשם כריתות ומ"מ פסול והיינו דדייקינן ממשנת הכותב טופסי גיטין ומייתי עלה מימרא דר"י אמר שמואל דצריך שיניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם, דמזה מוכח דאפי' עיקר כריתות שבגט סתמא פסול, אבל ממתניתין גרידא יש לומר דוקא השמות צריך בפי' לשמה שיצוה לכתוב אבל לא גופו של גט, אבל ר"י בירושלמי ס"ל באמת שאין צריך להניח רק השמות והזמן מכח מוקדם] אבל הרי את מותרת אין צריך להניח ובהכי ניחא לי מה דקאמר הכא דרישא בסופרין העשוין להתלמד וקשה הא באמת כיון דסתמא פסול, בלא"ה פסול אפילו כתי