תפארת יעקב על גיטין קכ

אך לפי מה שכתבתי שם דלא גזרינן כלל ב' שלוחים אטו אחד, רק בב' שלוחים יש לגזור משום חהל"מ א"כ בקדמה ושווי' ליכא למיחוש כלל דכיון דליכא משום חהל"מ ממילא לא גזרינן ב' שלוחים אטו אחד, ומיושב בפשיטות דקאמר התם בקדמה ושווי', ולפי זה אכתי קשה קושית התוס' דלוקמא הכא בקדמה ושווי':

וכמו כן יש מקום לומר דלא גזרינן רק משום חהל"מ הואיל ומצינו חצר אחד לשניהם במגרשה בעצמה ע"י חצר מתנה, לכך גזרינן דאפי' באופן דהוי לאחר מכן יכשירו, אבל מכח לא חזרה לא חיישינן כיון דלא משכחת לא חזרה רק בשליח אחד ולעולם אין היתר בשליח אחד דניחוש שיעשו באופן האסור, ולפ"ז ג"כ יכול לאוקמא כאן בקדמה ושווי', ורחוק לומר דכאן הוי כשליח אחד כיון דליכא רק איש ואשה ושליח:

אבל באמת כבר כתבתי בגמ' דבלא"ה לק"מ, דבקדמה ושווי' הוי לא חזרה ממש דלא חזרה שליחות לקבלה אצל האשה כמו שכתבתי לעיל, גם בלא"ה נראה לי דלא שייך כלל לעשות שליח שיהא שליח מיד בעת עשי' בדבר שהוא צריך לו עוד לשליחותו כגון שיאמר הוי שלוחי להולכה ולא מסר לו הגט א"כ לא שייך לומר דנעשה שלוחו טרם שמסר לו הדבר שנשתלח לעשותו ואז כשמסר לו מתחיל שליחותו, וכן שליח קבלה דעלמא תיכף כשעושה אותו לילך לקבל הוי שלוחה אבל כשאומרת לו שיהא שלוחה לקבלה לקבל גט ממנה א"כ הרי עיקר השליחות בידה עדיין תלוי ולא הוי שליח רק בעת שנותנת לו הגט לקבל ואכתי יש לגזור משום חהל"מ, וגם זה ברור לפע"ד, ובעיקרי דברים הללו מבואר לקמן דף ס"ג, ובא"הע סימן ק"מ באריכות ע"ש:

בד"ה וכי מטית התם, וא"ת וכו'. דבריהם תמוהין לכאורה דהא התם גופא מוכרח לומר כתירוצם דהא משמע התם בהדיא דאבא בר מניומי בוודאי היה יכול לקבל הגט ממנו, וקשה הא הוי שליח שלא ניתן לגירושין ואינו יכול למנות שליח וע"כ משום שנצטוה עליו לעשותו, א"כ הכא נמי ציוה הבעל בכך, וצ"ל דס"ד דוקא באומר בפי' למי יתנו יכול ליתן לו כמעשה קוף בעלמא, אבל הכא כיון שהאשה בוחרת לה שליח אחר כפי רצונה קשיא להו דאינה יכולה למנות שליח, ועל זה תירצו דאפי' כה"ג כל שמצוה לה יכולה למנות שליח, ולפי זה י"ל דבאמת הך ואיבעית אימא רוצה לומר דבכה"ג אינה יכולה למנות שליח דהוית שליח שלא ניתן לגירושין רק שצוה לה שתעשה הב"ד דשם שליח והוי כאלו פי' לה מי השליח והוי כמו הך דאבא בר מניומי ממש דיכול לעשות שליח שלא בפניו והיא אינה עושה רק מעשה קוף בלבד, ונראה שזאת היתה כוונת הרי"ף שלא זכר רק תירוץ בתרא והוסיף תיבת פלוני, והיינו שפי' לה הב"ד והוי כמו שמינה בפי' שליח בכאן והאשה אינה רק מעשה קוף אבל תירוץ א' נדחה לפי שאינה שליח לגירושין אינה יכולה למנות שליח כדקס"ד דתוס' בקושיא:

אך לפי זה יהא מוכח לכאורה דאפי' כה"ג דאין המביא הגט עושה כלום רק הבעל עשה שליח והמביא אינו עושה רק מעשה קוף מ"מ נאמן המביא לומר בפ"נ, וזהו דלא כרשב"ץ סימן קמ"ב דכה"ג אינו נאמן בפ"נ, וצ"ל דמ"מ לא חשיב הכא מעשה קוף לגמרי כיון שלא עשאם בפי' שליח שלא בפניהם רק על ידה הם נעשים שלוחים, וכן בהך דאבא בר מניומי לא עשאו בפי' שליח שם רק על ידי שליח זה רק לענין שליח שלא ניתן לגירושין עדיף כיון שפי' לו למי למנות יכול למנותו אפי' לא ניתן לגירושין אבל מ"מ אינו כמעשה קוף כיון שהוא ממנה אותו כאן, וכמו כן מהך דלעיל דמוקי ר"ה בר מנוח דקאמר אתנחי' אארעא אין ראי' דלא כרשב"ץ הנ"ל (מלבד מה שכתבתי לעיל] דמ"מ נהי דהוי ס"ל דטלי גיטך מעל גבי קרקע מהני, אבל בהא מודה עכ"פ שצריך שיצא הגט מתחת יד הבעל או שלוחו כמ"ש הטור ריש סימן קל"ח, הלכך ע"כ אשה זו הוי שליח הבעל ונאמנת בפ"נ כנ"ל:

בד"ה אימר קמי' ב"ד, תימה מה לי היא מה לי ב"ד ואמאי קאמר ואיבעית אימא. כוונתם דאי היה מקום לחלק לענין אמירת בפ"נ הי' מקום לומר דזהו שחידשו אימר קמי' ב"ד, אבל באמת כיון שאין חילוק מאי איבעית אימא:

אך באמת לק"מ לפע"ד, דלתירוץ ראשון איכא תרתי לגריעותא חדא לפי הנראה מפירש"י דבעינן שתמתין בקבלת הגט כשיעור שיכולה לחזור ועדיין לא תהא בעל דבר, ועוד שנצטרך בכאן לומר בפ"נ בעת שתמנה שליח ואח"כ כשיתן לה השליח אחר זמן יאמר שליח ב"ד אני, כי מינוי השליחות וקבלת הגט הם שני ענינים בזמנים שונים, אבל השתא שצוה לה לעשות הב"ד דשם לשלוחים [או למוסרו לב"ד והם יעשו שליח] לא בעינן כלל שיהא שליחותה שליחות הראוי לחזור הלכך יכולה תיכף לומר בפ"נ ולקבל הגט ואין צריך עוד לומר שליח ב"ד אני, דהם שנעשו שלוחים, לפניהם אמרה בפ"נ ומה צורך יותר, אבל כשתעשה שליח אחר אפי' תעשה אותו לפני ב"ד מ"מ יצטרך השליח אח"ז לומר שליח ב"ד אני, והיינו דקאמר ואימר קמי' ב"ד, דבעלמא יכול לומר בפ"נ שלא בפני השליח השני וממנין אותו שלא בפניו אבל בכאן תאמר בפ"נ בפני הב"ד הנעשין שלוחים כדי שלא יצטרך עוד לומר שליח ב"ד אני כיון דהם הב"ד ולפניהם כבר אמרה בפ"נ, ודוק, וכבר כתבתי מה שנראה לי בזה לשיטת הרי"ף:

והרב מהרש"א הקשה על תירוץ התוס' דאכתי מה נפקא מינה היא או ב"ד ע"ש ולק"מ דהתוס' מפרשים דהב"ד ממנין שליח לא שיהיו הם שלוחים כמבואר בקושיתם מה לי היא ומה לי ב"ד, והשתא שפיר כתבו דאי האשה ממנת שליח יותר נכון לומר בעת גירושין ואף דאז אין הגט יוצא מתחת ידה כיון שיוצא מיד שליח שלה הוי כיוצא מידה, אבל לתירוץ בתרא דהיא מוסרת הגט לב"ד והם ממנין שליח א"כ ע"כ צריכה לומר בשעה שיוצא הגט מתחת ידה לא בשעה שמקבלת הגט כיון דשליח זה הנותן לה אינו שליח האשה שנאמר דהוי כיוצא מתח"י האשה, וז"ב, ועוד דאפי' אי נימא דהאשה עושה הב"ד לשלוחים אפי' לתירוץ בתרא מ"מ לק"מ, דדוקא אם עשתה אחר לשליח, הוי קבלת הגט ומינוי השליחות שני ענינים נפרדים ויכול להיות שאותו הב"ד שמינתה שליח אינם אותו הב"ד שתתגרש לפניהם הלכך טוב יותר שישמעו הב"ד שמתגרשת לפניהם בפ"נ לא שליח ב"ד אני, אבל כשהב"ד הם שלוחים הרי ע"כ אותו הב"ד ששמעו בפ"נ לפניהם תתגרש, א"כ מה נ"מ אימת תאמר בפ"נ כיון שהב"ד שתתגרש לפניהם ישמעו בפ"נ, כנ"ל:

סליק בס"ד פרק המביא תנינא כל הגט פרק שלישי במשנה כל הגט שנכתב שלא לשום אשה פסול וכו'. הלכה זו צריכה ביאור רחב לפי שיש לתמוה בה הרבה, שכפי הנראה אין באלה הבבות רק משום לתא דלשמה, ובאמת יש בזה עוד שלא שמע הסופר מפי הבעל ואפי' צוה הבעל ע"י אמר אמרו לא מהני כדאיתא לקמן פרק מי שאחזו להדיא, ומעתה במה נפשך אי משום לתא דלשמה צריך שמיעה מפי הבעל, יקשה שלא אמרו במשנה יתר על כן אפי' כתב לשמו ולשמה ולשם גירושין על פי ציווי הבעל כל שלא שמע מפיו ממש לא חשיב לשמה, ואי הא דבעינן שמיעה מפי הבעל לאו משום לתא דלשמה היא, א"כ היאך קתני לפסול משום לשמה מה דבלא"ה פסול משום שלא שמע מפי המגרש ואפי' לא הוי בעינן לשמה או שכתב לשמה, שנית למ"ד שהסופר צריך להיות