תפארת יעקב על גיטין יא

טרחו בכאן ולא זכרו ראי' מפורשת מן הירושלמי כיון דבגט טוענין מזויף לגבי כתובה כ"ש בשטרות דעלמא אמנם המעיין בתוס' שם יראה שאין ענין הירושלמי הזה לכאן כלל דודאי יש לתמוה מה זה שכתבו התוס' דה"ה עירעור לקוחות שבאה אשה לטרוף מהן דמשמע דכמו דמוקי בעירעור דבעל כן הוי מצי לאוקמא בערעור לקוחות. ובאמת הוא תמוה דהא לכ"ע לא טענינן מזויף לעכב הנשואין דהא קתני ואם יש עליו עוררין אבל בלי עוררין אפילו ערעור חד דעלמא אין משגיחין בו ומשנתינו לענין היתר ואיסור נישואין מיירי דבח"ל צ"ל בפ"נ ובא"י אין צריך ומה ענין לקוחות לכאן וע"כ רק בערעור דבעל מיירי וע"כ דס"ל לתוס' דכל שהלקוחות מערערין בברי שהוא מזויף והם בעלי דברים לענין כתובה מהני נמי ערעור זה לגבי נשואין כמו ערעור הבעל. ולפי זה מוכח לכאורה להיפך דבשמא לא טענינן מזויף אפילו לגבי כתובה רק דעכ"פ אין להוכיח מן הירושלמי הזה דודאי לאסרה להנשא בעינן ערעור בברי אבל לענין כתובה בלבד אפי' בשמא לא גבי' ואין מירושלמי שום ראי' כלל:

ולענין מה שנתקשו המפרשים בפי' דברי התוס' אין להאריך כי מבואר הוא דראייתם משטר מכר להוכיח דטענינן מזויף וממילא אפי' היכא דלא שייך לא שבקת חיי כגון בכתובה דהכא טענינן מזויף והא לא שייך לטעון פרוע במגו דהגט מזויף דיתחייב בשאר כסות רק דטענינן מזויף בעצמותו וזה ברור ומשום דלא סגי להו הך הוכחה דלא שבקת חיי דאיכא למימר דלאו הכרח הוא דלא חשידי לשקר כמו שדחה הרשב"א באמת. לזה כתבו עוד ראי' מהך דגט פשוט וכיון דלרב מוכח דטוענין מזויף ממילא לדידן נמי. ואי נימא דרב לפי דעתו סובר כן מכח לא שבקת חיי א"כ אין צריך לראי' והדבר מוכרח לדידן ממכר ומתנה כיון שאתה תופס במושלם הך סברא דלא שבקת חיי רק כוונת התוס' להוכיח אפי' נניח הך סברא אכתי מוכח מהך דרב כיון דהך סברא ליתא מאיזה צד נחלוק על רב בדין אי טוענין מזויף. וזה ברור בכוונת התוס':

בא"ד ומוקי לה שמואל באין חייב מודה. והיינו דטוען מזויף דאי פרוע הא שמואל לא חייש לפרעון ועוד דניהדר לי' ללוה לצור על פי צליחותו וכ"כ התוס' להדיא בב"מ בקושיתם. ולפי זה צ"ע במה שכתבו ליישב דאפילו מקיים לי' חיישינן דזייף דהא חזינן בעלמא דטפי חיישינן בשטר לפרעון ממזויף דהא לכ"ע יכול לטעון אישתבע לי דלא פרעתיך וכשהוא מקוים אינו יכול לומר אישתבע לי דאינו מזויף וא"כ בשטר זה דלא חייש שמואל לפרעון כ"ש דאין לחוש שזייף היכי דמקיים לי' ומה שהכריחו התוס' פי' זה דאל"כ אכתי נטעון פרוע הוא אינו מוכרח כלל דנ"מ כשיוציאו היורשין שטר יאמר להם אילו הייתי חייב לך כיצד לוה ממני ולא יועיל מה שנטעון על שטרו פרוע דס"ס האיך לוה:

בא"ד אפי' ימצא עדי קיום וכו' ומפירש"י ז"ל בב"מ נראה לי דס"ל דהחשש הוא אף דהלוה טוען מזויף היינו לפי שיודע שלא לוה ומילתא דלא רמיא עלי' הוא אבל יכול להיות שכתבו לו עדים שטר ללוה בלי מלוה ונאבד ממנו או שפרעו וקיבל השטר מיד המלוה ולא השגיח אז לראות אם החזיר לו או השטר האמתי או מזויף א"כ זה של עכשיו באמת פרוע והוא חושב שהוא מזויף ואף דלא חייש שמואל לפרעון היינו דפרעו והניחו בידו אבל להך פרעון ודאי חייש כיון דקיבל שטרו. ובהכי ניחא טפי מה דס"ד דניהדר לי' ללוה והיינו כיון דלרבנן חיישינן דפרוע הוא כנ"ל או שנפל מן הלוה א"כ ניהדר ליה ללוה ואהא משני דמ"מ כיון דהוא טוען שאינו שלו כלל אין להחזיר לו אבל אין מחזירין לו למלוה שמא יגבה שלא כדין ע"י קיום ובאמת מלוה נפל. ומ"ש עוד אבל אי ליכא וכו' כוונתם ליישב מה שהקשו על זה פ"ק דמציעא ע"ש:

ע"ב בגמרא לפי שאין בקיאין לשמה. תמוה לי מילתא טובא הך בפני נחתם לשמה היכי משכחת לה כיון שהוא מעיד על הכתיבה שנכתב לשמה איזה חשש יש שנחתם שלא לשמה הא אפי' בשטר דעלמא אין העדים חותמין אלא במכירין בעלי הדברים ועד שיקראו מה כתוב בו ובציווי הבעל דבר א"כ כיון שנכתב לשמה ממילא חתמו ג"כ לשמה וכבר חשבו כל אופני שלא לשמה ריש כל הגט וכלהו לא שייכי היכי דנכתב לשמה. ורחוק מאוד לומר דחיישינן שנכתב לשם זה ונמלך שלא לגרש ונתנו לאחר או שאבדו והשליכו לאשפה ומצאו אחר והחתים עליו עדים וחזר השני ונמלך ג"כ והחזירו לראשון ולקמן אמרינן בכתב שיטה ראשונה לשמה דסגי בכך דאמרינן מסתמא סיימוהו לשמה ולא חיישינן דנמלך בנתיים כ"ש שאין לחוש היכי דידענו דנכתב כל הגט לשם זה דנחתם לאחר ואח"כ חזר הראשון לגרש בו ומהאי טעמא נמי אין לחוש דהיה לו שתי נשים ושמותיהן שוות ונחתם להשנית:

והי' אפשר לומר דעיקר החשש שנכתב ע"י אומר אמרו דקי"ל דלא מהני בגט וכתב הרמב"ן סוף התקבל הטעם משום דבעינן לשמה לא הוי לשמה עד שישמעו מפיו ממש הלכך בח"ל שאין בקיאין חיישינן דחתמו ע"י אומר אמרו דבשטר כה"ג כשר כמ"ש התוס' פרק התקבל דלא הוי עד מפי עד אבל בגט פסול ואינהו דאין בקיאין אין חוששין לזה. אמנם בש"ס ריש כל הגט מוכח דאומר אמרו לאו משום לשמה הוא מדלא חשוב יתר על כן באומר אמרו וכן דעת הרא"ה ז"ל סוף פרק התקבל הנ"ל ועוד דבעי לאוקמא כר"מ ור"מ מכשיר אומר אמרו ורבה גופי' דמפרש הכא משום לשמה ס"ל סוף התקבל דאומר אמרו כשר ולא תעשה גם אין נראה לומר לפי מה דקי"ל שצריך שיוציא בשפתיו דוקא שהוא כותב לשמה א"כ בח"ל שאין בקיאין חיישינן שלא הוציא בשפתיו ובשטר כה"ג כשר ובגט פסול דהא ליתא דפשיטא דכל שצוה הבעל שיחתמו והם חתמו דחשיב לשמה ממש וכן בעל שאמר לסופר כתוב גט לאשתי וכתב הסופר פשיטא דחשיב לשמה ממש ואפי' בבעל עצמו הכותב אין דין זה מוסכם ואינו רק חומרא בעלמא. ובריש פרק כל הגט משמע בהדיא שאין צריך כלל להוציא בשפתיו וכן בריש זבחים ואין להאריך כאן:

וביותר יש לתמוה לפי מה דמוקמינן לקמן כר"י דבעי כתיבה וחתימה לשמה א"כ משמע דבעי מוכח מתוכו א"כ לא חיישינן כלל לשני יב"ש א"כ פשיטא דליכא למיחש דאחר החתים העדים דהא אין כותבין אלא במכירין ואחר ליכא שיהא שמו כך כמו זה ועוד לאיזה צורך יבוא אחר שאין שמו כך להחתים עליו עדים דהא שינה שמו ודאי פסול ובהא בקיאין:

הן אמת ראיתי בתוס' לקמן דכ"ג בד"ה אימא שנחתם שכתבו דדרך סופרים לכתוב ולחתום גט כדי להתלמד. ולפי זה יש לומר בפשיטות דחיישינן שנכתב לשמה אבל נחתם להתלמד. אבל מלבד דקשה הדבר מאד לחוש על זה ודוקא שנכתב ונחתם להתלמד יש לחוש. אבל כיון שנכתב לשמה מאיזה צד נחוש שנחתם להתלמד אך בלא"ה לא נתכוונו התוס' שם דחתמו בו עדים להתלמד דפשיטא דאין עדים חותמין להתלמד שזה שקר מבואר ולא חשידי להעיד שקר רק כוונת התוס' דהסופר חותם חתימות על הגט להתלמד אבל כאן כיון שאומר שחתמו עליו עדים כגון שהוא מקוים למה ניחוש דחתמו שלא לשמה להתלמד:

אשר על כן יראה לי שזה שהוצרכו להעיד על חתימה לשמה הכוונה בזה דעיקר חתימת העדים בכל מקום הוא שהן, מעידין על הכשר הגט והשטר שנעשה בהכשר ועל השטר מעידין שזה לוה מזה ומהאי טעמא כל שכתב ידן יוצא ממקום אחר לא חיישינן לשום פסול דאנן סהדי כל שחתמו עליו העדים דהכל בהכשר נעשה וכמו כן בגט העדים החתומים בו מעידים על הכשרו של גט:

ומהאי טעמא צריך שישמעו העדים כשיאמר הבעל לסופר כתוב כמבואר בספר התרומה ומוזכר בסדר הגט הלכך כיון דלתנא דמתניתין צריך חתימה על הגט צריך השליח שיעיד שנחתם שנעשה הגט לשמה דכיון דאין בקיאין נהי דבאמת נכתב לשמה אבל לא חתמו על זה העדים ואין כאן חתימת עדים כלל כיון שלא חתמו על הכשירו של גט ולפי זה יהא ענין בפני נכתב ובפני נחתם לרבה בפני נכתב לשמה ובפני חתמו עליו העדים שנעשה לשמה וכל שלא חתמו העדים כך לא כרתי ובהכי ניחא דלא מהני בפני נחתם חציו ולא אמרינן כיון דאין חותמין רק זה בפני זה כיון שחתם זה לשם זה גם השני מסתמא חתם לשם זה. ולהנ"ל ניחא דנהי דחתם לשם זה אבל השני אפשר לא ראה דנכתב לשמה:

איברא עדיין יש להקשות תינח לתנא דמתניתן דמצריך כתיבה לשמה א"כ צריך שיחתמו על כתיבתו לשמה ואי לאו הכי לא כרתי. אבל לר"מ דלא בעי רק חתימה לשמה א"כ אין צריך שיחתמו על כתיבתו שנכתב לשמה שאין זה מהכשר הגט כלל דלא בעי כתיבה לשמה כלל. א"כ לשיטת התוס'. דלר"מ בעינן מוכח מתוכו ואין כאן רק יב"ש אחד א"כ הרי ממילא חתמו לשמה ובגמרא בעי לאוקמא מתניתן כר"מ רק בפני נכתב קשיא לי' וקשה בפני נחתם מי ניחא. אך באמת לק"מ דהא דבעינן לר"מ מוכח מתוכו אין הכוונה שיהא מוכח בתוך הגט שזה גירש לזו דפשיטא דלעולם אין מוכח שנתגרשה דמזה אין עידי חתימה יודעין כלל רק תפיסתה מוכחת שנתגרשה א"כ אפילו הוחזקו שני יב"ש ג"כ תפיסתה מוכחת שנתגרשה רק הכוונה שזו המתגרשת והמגרש שלפנינו הן הם שחתמו עליהן, העדים והיינו לפי שלא הוחזק שם אחר והם שמותיהן ככתוב בגט אבל בח"ל שאין בקיאין לשמה פשיטא דלא חיישי כלל למוכח