תפארת יעקב על גיטין קיח

לכן נראה לי דהכוונה כך דוודאי ס"ד דבעיקרא דמילתא שתהא אשה מביאה גט שהיא לטובתה שתנשא בו חיישינן לזיוף, ודוקא שליח דעלמא משום חזקה דאין אדם חוטא ולא לו נאמן בא"י בלי קיום ובח"ל ע"י בפ"נ, אבל זו מחמת שהיא רוצה להנשא יש לחוש שזייפה גט להנאתה ואף דמת בעלי נאמנת, דהתם יריאה שיבוא אבל בגט דליכא דמכחיש לה חיישינן, והיינו דיליף מק"ו מחמש נשים שאין לחוש לאשה שתזייף גט להנאתה טפי מלומר מת בעלי, שהרי חמש נשים אינן נאמנין על מיתה ומ"מ להביא גט נאמנין ולא חיישינן שזייפה הגט, ש"מ דלזיוף גט טפי ליכא למיחש מלהעיד על מיתת הבעל, וליכא למימר דשאני ה' נשים משום דבגט ליכא למיחש לקלקול, הא ליתא דאי יש לחוש שזייפה הגט להנאתה אפי' בלי קלקול הי' לנו לחוש כדי לאפוקי מבעלה עכ"פ, דזהו עיקר מה שהיא מבקשת, וע"כ דדוקא היכי שרוצית לנקום ממנה אמרינן דמרעי נפשה כדי לנקום ממנה משום תמות נפשי עם פלשתים אבל בשביל הנאתה לא חיישינן שתזייף גט, ועוד אי יש לחוש שזייפה ממילא קלקול נמי איכא דמסתמא יברר הבעל שהיא מזויף, וע"כ דבאמת לא חיישינן שזייפה רק דחיישינן שלא ראתה כתיבת הגט ואף דלא אתי לארועי נפשה, אבל זו הואיל ומתכוונת לקלקלה יש לחוש רק משום דאי יבוא ויערער לא משגחינן בי' שוב ליכא למיחש למידי רק בא"י חיישינן שלא ניתן לה לגירושין, ואף דאח"כ יכיר הבעל בשיקרה ומרעי נפשה מ"מ מתכוונת היא לקלקל כמ"ש לעיל, ועכ"פ מוכח דלא חיישינן שזייפה גט להנאתה, א"כ ה"ה באשה עצמה כיון דלא חיישינן שתעיד שקר על מיתת בעלה בשביל הנאתה כ"ש דאין לחוש על גט דחזינן דזה קיל יותר לשקר מלשקר על כתיבת גט שהוא גט כשר והבעל שלחה מה שאינו כן רק היא זייפה:

אבל עכ"פ כיון שנתברר דלא חיישינן באשה שזייפה גט ממילא הי' מקום לומר דאפי' בפ"נ אינה צריכה דדוקא שליח דעלמא לא מהני שיאמר שליח הבעל אני בלבד, דלא דייק כ"כ כשאומר בפני נכתב משיאמר שליח הבעל אני ואפילו ידעתי לא מהני, אבל אשה עצמה דוודאי דייקא שפיר דאי יבוא ויערער תתקלקל א"כ פשיטא דדייקא ואפי' בלי בפ"נ תהא נאמנת, ועוד כיון שנתברר דלא חיישינן שזייפה גט להנאתה, א"כ נהי דשליח דעלמא צ"ל, אבל זו כיון שאם תאמר שכבר נתגרשה לא תצטרך כלום כיון דלא חיישינן בה שזייפה גט, א"כ נאמנת שהבעל שלחה במיגו דכבר נתגרשה אבל לולא הק"ו ממילא לא היתה נאמנת לומר דכבר נתגרשה], והיינו דקאמר וממקום שבאת, דכיון דעיקר הלימוד שנאמין לאשה עצמה בגט שבידה שלא לחוש לזיוף לטובתה נלמד מה' נשים, וכיון דאינהו צריכי לומר בפני נכתב תקנו גם באשה עצמה שתאמר שלא תהא עדיפא מהם ואי היא לא תצטרך לומר אף הם לא יאמרו, לכך תקנו שתאמר גם היא:

והשתא ניחא דקאמר לעיל והא אשה דלא שכיחא וכו', ולכאורה הוא תמוה דמה בכך הא בפקח ונתחרש גופא צריך קיום חותמיו אף דלא שכיח, א"כ ממילא באשה צריך בפ"נ ולהנ"ל ניחא דאשה עצמה ג"כ מדינא אינה צריכה כנ"ל רק מחמת גזירה דחמש נשים הואיל ומנייהו מפקא, א"כ במילתא דלא שכיח לא גזרו רבנן כמו אחר שלמדו לרבה, ומשני דוקא לגזור משום שמא יחזור לקלקולו דעכשיו ליכא למיחש כלל גבי לא שכיח לא גזרו, אבל באשה דהחשש דגם שליח אחר לא יאמר כגון ה' נשים וכ"ש שליח אחר, א"כ אפי' בלא שכיח גזרו שלא תחלוק בשליחות, ודוק, ועמ"ש לעיל שם:

ובהכי ניחא מה דלא מצינו רמז בפוסקים דאשה בא"י לא תהא נאמנת כלל כיון דמחמש נשים מפקינן לה, ולהנ"ל ניחא דכיון שנתברר לנו שאין לחוש שזייפה גט להנאתה, רק חמש נשים מחמת דמכווני לקלקל חיישינן להו בא"י אבל זו דלא שייך זה ממילא נאמנת, ובהא לא שייך שלא תחלוק כיון דכלהו שלוחים בא"י אינן צריכין לומר, ושפיר לא גזרינן אטו ה' נשים כיון דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן, ודוקא היכי דשייך שלא תחלוק דכלהו שלוחים צריכי לומר, שפיר גזרו באשה אטו כלהו אפילו בלא שכיח, ודוק:

בתוס' בד"ה אדרבא וכו' ור"י סבר דמ"מ יכולה לקלקלה ע"י עדים וראי' שלא שלח לה הגט כוונתם יש לפרש על שני פנים, האחד דשיעור דבריהם כך הוא דר"י סבר דחיישינן שמא לא שלח לה באמת הגט רק היא זייפה ויברר בעדים שהוא מזויף דאי שלח לה הגט לא הוי חיישינן לזה דכבר כתבו לעיל רפ"א דלא חיישינן דבעל ישלח לה גט מזויף לקלקלה, לזה כתבו כאן שלא שלח לה הגט כלל רק השליח זייפו, ועוד יש לפרש בפשיטות דס"ל דלהא ליכא למיחש שזייפה הגט דהא כתב מוכיח, ור"י ס"ל דכתב בלבד מוכיח כ"ש כתב ופה ועכ"פ היאך ניחוש לזיוף, רק החשש דיברר בעדים וראי', שלא שלח לה הגט רק ממנו נפל ומצאתו או הופקד בידה ואינה שליח לגירושין כלל:

איברא יש לתמוה בין אי נימא דחיישינן לזיוף לר"י בין אי נימא דחייש שמא לא ניתן לה לגירושין, עכ"פ מאי עדיפותא דא"י שלא ניחוש לר"י להכי דמתכוונת לקלקלה ע"י עדים וראי' והיא זייפה הגט, ואי דהכתב מוכיח שלא זייפה א"כ גם בח"ל אינו מזויף, וליכא למיחש לקלקול דלערעור בלבד לא משגחינן בי', ובאמת לפי מה שכתבתי לעיל רפ"א דעיקר ההפרש לרבא בין ח"ל לא"י דבא"י לא חיישינן לזיוף כיון דמצוי לקיים ובח"ל חיישינן טפי כיון שאינו מצוי לקיים עביד טפי לזייף א"כ אתי שפיר, אבל מדברי התוס' וכל המפרשים מוכח התם דאין הפרש בחשש זיוף בין א"י לח"ל כלל רק בח"ל חשו שיבוא ויערער ובא"י אי יבוא ויערער באמת תצטרך קיום, א"כ כיון דחושש ר"י בח"ל דבאמת זייפה עד שיברר בעדים א"כ פשיטא דאיכא למיחש בא"י להכי, וצ"ע לכאורה:

וצ"ל דכוונת התוס' דוודאי עכשיו אין לחוש לזיוף כלל בין בארץ בין בח"ל רק כיון דבח"ל רצו חכמים לתקן שלא יועיל ערעור הבעל ומעתה היאך נסמוך על עדותה של זו דאף אי יבוא ויערער לא נשגיח בו הא אי יערער ראוי לנו לחוש לזיוף ומה תאמר שנסמוך על מה שהעידה זו בפ"נ הלא אז ראוי לנו לחוש שזייפה והעידה כדי לקלקלה ע"י שיברר בעדים וראי' וא"כ ממילא אפי' לא בירר בעדים וראי' חיישינן אז לערעור הבעל, וכל היכי דיועיל ערעור הבעל שוב אי אפשר להתירה אפי' בלי ערעור, משא"כ בא"י נהי דאי יערער ודאי יש לנו לחוש אבל עכשיו בלי ערעור לא חיישינן להתירה עכשיו, דכל עוד שאינו מערער לא חיישינן לזיוף כלל, ואי יערער באמת תצטרך קיום, ודוק. אמנם בעיקר דברי התוס' כבר כתבתי בסוגיא מה שנ"ל לפרש בזה, ובלא"ה א"ש הכל:

דף כ"ד ע"א בגמרא אשה מכי מטי' גיטא לידה איגרשא. בזה נחלקו הפוסקים כי מפירש"י והרמב"ם מבואר דהכוונה דכל שנתגרשה שם שוב אין צורך לאמירת בפ"נ כלל ובלא"ה מותרת לינשא בלי קיום, אבל הראב"ד ז"ל חולק דכל שנתגרשה שם לא מהני בפ"נ וצריכה לקיימו, וכבר הוכחתי לעיל ריש מכילתין גבי הא דפריך והא אשה דלא שכיחא דע"כ אשה עצמה מדינא אפי' לא נתגרשה שם אינה צריכה לומר בפ"נ והיינו או דנאמנת במיגו דנתגרשה שם או דבלא"ה כיון דכל מה שצריך בפ"נ הוא דחיישינן לערעור הבעל וכשאומר בפ"נ מידק דייק דמגרש ברצון א"כ אשה עצמה פשיטא דמדייקת שלא יבוא ויערער דאל"כ אלא דמדינא צריכה לומר מה בכך דלא שכיחא, הא בפקח ונתחרש גופה לא ימלט מן קיום חותמיו ולא מהני לא שכיח ע"ש, גם בלא"ה אין מקום כלל שלא תאומן כשנתגרשה שם שהרי למדו מחמש נשים דלא חיישינן באשה שתזייף גט טפי מאחר א"כ ממילא אין ראוי לומר דמחמת תקנת חכמים יתבטלו הגירושין שכבר נתגרשה ונאמנת מן הדין ודוקא שליח שהביא גט שייך לומר שתקנו לומר שלא ינתן עד שיאמר ואי עבר הוי ממזר לר"מ דכל המשנה וכו' ולרבנן תצא אבל זו שנתגרשה שם כדין ולא עברה על שום תקנה וכי בשביל שבאה לכאן יתבטל גירושין שלה כיון דמן הדין אין לחוש לזיוף כלל וכמו כן לרבה משום לשמה לא מבעי אחר שלמדו דכאן שאינה שליח כלל לא שייך לא תחלוק בשליחות אלא אפי' קודם שלמדו פשיטא דלא חששו רק לגט הנשלח לכאן לגרש בו שלא נעשה שם בפני ב"ד, אבל גט שכבר נתגרשה שם פשיטא שאין אנו חוששין על נשי מדה"י שלא להתחתן בם מחשש שאין בקיאין, וע"כ דכל גירושין נעשין בפני ב"ד שוב לא חיישינן, תדע דאי חלה אומר בב"ד של ח"ל בפ"נ ושליח ב' אינו אומר רק שליח ב"ד אני ומן הסתם עשו ב"ד כדין וזה ברור:

אך בעיקר הפי' בסוגיא זו יש לפרש הכוונה בפשיטות דעיקר תקנת בפ"נ לא הי' רק בשעת נתינה שהרי אמרו לעיל כיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור ויתננה לה ויאמר, ודקדקו שם התוס' דבעינן דוקא בעת נתינה, והוצרכו התם לראיה דתכ"ד עכ"פ מהני אבל אחר נתינה ודאי לא מהני, והיינו דמקשה כיון דכי מטי גיטא לידה איגרשא והיאך תאומן לומר בפ"נ אחר נתינה, ופי' זה אתי שפיר בין לדעת הרמב"ם בין להראב"ד הנ"ל:

שם אתנחי' אארעא ושקלי'. יש לדקדק כיון דקתני הכא אשה מביאה גיטה ולעיל חשיב הנך דפסולין להביא את