תפארת יעקב על גיטין קיד

ור"י לא פליג עלי' רק דסובר דסומא נמי יכול להכיר בעצמו בשעת מסירת הגט שהיא זו ע"י אחרים שיאמרו לו קודם, שזו בקול זה אשתו של זה ואח"כ מכיר אותה בעצמו בקולה, ועל זה כתבו דשמא יש לחלק בין סומא לאחר דטעמא דסומא רק משום שמא יטעוהו, וזה ברור בכוונת התוס':

גם נראה לי ברור שאין הכרע מדברי התוס' לומר דבסומא באמת פסול ע"י אחרים, דיש לומר דוקא לר"ש יש לחוש לטעות כיון דלית לי' הכרה בעצמו כלל, אבל לר"י דאית לי' לסומא הכרה בעצמו כמו פתוח ע"י ט"ע דקול, ממילא ליכא למיחוש גבי' שיטעוהו כמו בפתוח:

אמנם בעיקר דברי התוס' כבר כתבתי והוכחתי דודאי טעמא דר"ש משום דפסול לשליחות כל שאינו עושה שליחותו מדעתו והוי כמו מעשה קוף לענין זה כיון שאינו יודע מה שעושה כלל אמנם היינו דוקא לר"ש אבל לר"י כיון שראוי הוא לעשות שליחות בעצמו ע"י טביעת קול ממילא כשר הוא לשליחות ואפילו ע"י אחרים מהני, וכ"ש אחר שהוא פתוח אפי' לר"ש מהני. רק סומא ס"ד דר"ש שאינו ראוי להכיר בעצמו ופסול לשליחות ואין צורך לפרש משום טעות, וזה ברור:

בד"ה ה"ה והא דאמר ביש נוחלין וכו' שאני הכא תדע וכו' סומא אמאי לא כו'. הרא"ש הביא בשם הרמ"ה ז"ל דרשעים בשעת קבלה וחזרו בתשובה כשרים לעדות בפ"נ, והראי' דלא בעינן תחילתו וסופו בכשרות בעדות אשה דהא פתוח ונסתמא קאמר הכא דכשר אף דפסול לעדות ממון עכ"ד:

והנה אף דלפום ריהטא דברי התוס' הם כדבריו ממש, אבל באמת הפוכין הם לגמרי דהתו' ס"ל דסומא דהכא אינו פסול כלל כמו אשה רק כמו פתוח שלא ראה כתיבת הגט וכל שראה כשר גמור הוא לעדות אשה , אבל היכי שהוא פסול לעדות אשה אפי' יודע להעיד, שאינו נאמן, שפיר בעינן תחלה וסוף בכשרות, שהרי הם הביאו ראי' מהא דפריך מעיקרא סומא אמאי לא ש"מ דבאו להוכיח דסומא אינו פסול כלל לעדות אשה אפי' תחלה וסוף רק לפי שאינו יודע להעיד אבל הרמ"ה ס"ל דטעמא דכשר הכא פתוח ונסתמא אף דבסומא פסול לעדות אפי' יודע להעיד דבעדות אשה לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות, ויש לתמוה באמת על הרמ"ה ז"ל מנא לי' הא דמהך דהכא אין ראי' כמו שהוכיחו התוס' דהא אפי' סומא מעיקרא פשיטא להו דכשר בס"ד שאין צריך בפ"נ, גם נראה לי ברור שעיקר כוונת התוס' לא נתכוונו בכאן להכשר הסומא דהוי להו לומר דבריהם מעיקרא כדפריך סומא אמאי לא להקשות דסומא פסול בעלמא, ועוד מאי אולמי הך ראי' ממה דמקשה הש"ס מהך דקאמר בהדיא פתוח ונסתמא כשר עד שיאמרו תדע, רק לפי שידעו התוס' שיש לפרש בכאן דלכך כשר לפי דלא בעינן תחילתו וסופו בכשרות כסברת הרמ"ה הנ"ל, ועל זה באו לשלול דבר זה דשאני הכא דסומא בעצמותו כשר הוא לעדות אשה כמו אשה רק לפי שאינו יודע להעיד וכל שיודע כשר גמור הוא והביאו ראי' שהרי אפי' סומא מעיקרא הקשו מקודם סומא אמאי לא אלמא דלאו משום דלא בעינן תחילתו וסופו בכשרות נגעו בה רק דסומא כשר הוא מתחילתו ועד סופו, ומ"מ יש ליישב דברי הרמ"ה דס"ל דוקא בח"ל שייך לפסול סומא לעדות שצריך להעיד בפ"נ אבל בא"י לס"ד בודאי אין מקום לפסול סומא שאינו מעיד כלל, ולמסקנא בח"ל שפיר יש לומר משום דלא בעינן תחילתו וסופו בכשרות ומ"מ נראין דברי התוס' בזה דהא חזינן דחמש נשים אפי' בא"י לא מהימני משום דחשידי לשקר, ש"מ דאפי' בא"י אנו סומכין על נאמנות השליח, א"כ אי סומא פסול בעדות אשה רק תחילתו וסופו לא בעינן בכשרות מאי פריך סומא אמאי לא, ומ"מ לפי מה שכתבתי לעיל דעיקר קושית הש"ס לעיל לא הי' כלל מטעם עדות רק הקושיא למה יפסל לשליחות, דע"כ צריך לפרש מתניתין לכ"ע דסומא פסול לשליחות כמו אינך דקא חשיב בהדי', דאל"כ בגט מקוים בסומא כשר ובאינך פסול. וזה אי אפשר כיון דכלל להו התנא בחדא וא"כ ממילא אין ראי' דסומא כשר לעדות אשה כל שתחילתו וסופו בפסלות רק פתוח ונסתמא כשר כדברי הרמ"ה הנ"ל, עכ"פ יצא לנו מהנ' דלדעת התוס' בעינן בכל הפסולין תחילתו וסופו בכשרות אפילו בעדות אשה רק סומא כשר הוא לעדות אשה אפי' תחילתו סופו בפסלות כל שיודע להעיד וכל זה ברור ועמ"ש לקמן בד"ה אין העבד:

ע"ב בגמרא אמר ר"א אמר ר"י וכו' לפי' שאינו בתורת וכו'. גם בזה פי' ר"י הלוי דו"ח לקבלה פליג אבל להולכה מודה, והרמב"ן ז"ל חיזק דבריו לחלק בין הולכה וקבלה, עיין בר"ן:

ותמהני על דבריהם דא"כ תקשי בס"ד דמקשה לר"י מתרומה הוי לי' להקשות ממתניתין גופה דאיהו נותן טעם לפי שאינו בת"ג דאינו מספיק רק לקבלה הא אפילו להולכה פסול במתניתין וע"כ משום דבעינן שליח ישראל, והוי ליה לישנויי משום דבעינן בן ברית כדמשני השתא שהרי ע"כ לשיטת הר"י הלוי והרמב"ן אין טעם לפסלו בהולכה רק לפי שאינו בן ברית, א"כ למה להו להכריח דבר זה מכח קושיא מתרומה מה דבמקומו הוא מוכרע ממילתא דר"י גופי' בגט גרידא, וע"כ דהך סברא לפי שאינו בת"ג מספיק בין להולכה בין לקבלה, והוא תמוה לכאורה, ובוודאי ליכא למימר דלא פריך הכי משום דלא ברירא להו הא מילתא לחלק בין הולכה לקבלה לר"י דא"כ מאיזה צד ברירא להו לר"י הלוי ורמב"ן מה דבש"ס מספקא להו עכ"פ:

אמנם נראה לפע"ד דלק"מ דבס"ד הוי ס"ל באמת דא"י הוי כשר לשליחות הולכה כמו עבד רק כפי אוקימתא דר"י דמוקי בח"ל ומכח בפ"נ א"כ פסול מכח בפ"נ והיינו דלא קתני עבד דעבד כשר לעדות בפ"נ כמו אשה, אבל מכח שליחות להולכה תרווייהו כשרים רק לפי המסקנא דבעינן בן ברית א"י בלא"ה אינו כשר אפי' להולכה וזה ברור:

אך לפי זה יהא מוכח מדברי ר"י הלוי ורמב"ן הנ"ל דבעינן תחילתו וסופו בכשרות אפי' בעדות אשה דלא כהרמ"ה שהביא הרא"ש דהא בס"ד הוי ס"ל דרק מכח בפני נכתב פסול ומ"מ קתני ונתגייר פסול ש"מ דתחילתו וסופו בכשרות בעינן ושאני סומא כמ"ש לעיל לשיטת התו', אלא שיש לדחות לפי מה שכתבתי לעיל בפי' הסוגי' דכל שליח שאינו יכול להעיד בפ"נ כגון סומא או מי שלא יאומן ממילא פסול הוא מדרבנן לשליחות הגט דלא רצו חכמים שישלחו שליח שיצטרכו להדר בתר קיום כיון דבח"ל אין מצו' לקיים ותשאר עיגונא רק בלא ראה הכתיבה לא פסלו כיון שיכול לראות מאיזה צד ישלחו שלא יראה ע"ש א"כ הכא נמי יש לומר דאי הי' כשר בעת קבלה אף שהי' פסול בעת כתיבה כשר דתחילתו וסופו בכשרות לא בעינן בעדות אשה רק שאני הכא דקיבל כשהוא פסול לשליחות והוי כמו סומא ודוק, ועמ"ש בתו' בד"ה אין:

שם טעמא במילתא דליתא קשיא לי דהא בפ"ב דקידושין קאמר דקרא דגבי תרומה לא איצטרך לגופה דשוי שליח דמגירושין ילפינן רק איצטרך דבעינן בן ברית ופריך הא למה לי קרא מדר"י נפקא דפוסל עבד לפי שאינו בת"ג וא"כ א"י נמי לפי שאינו בתורת תרומה ומשני דאיתא בתרומה דנפשי' ע"ש, והשתא תיקשי התם מה פריך וכי דברי ר"י מילתא דפשיטא הוא שאין צריך קרא כלל והרי ר' אמי חולק עליו בזה ועוד אי מילתא דפשיטא הוא מסברא למה לי' דר"י א"כ איכא למימר דר"י יליף לה מקרא דתרומה, וע"כ דדייק דר"י מסברא קאמר לה דאי מתרומה יליף איכא למיפרך שאני תרומה שכן קודש לגבי גט דמהאי טעמא לא ילפינן התם קדשים מגירושין ותרומה שהן חול לגבי קדשים וכמו כן ליכא למילף לפסול בגט מתרומה, וע"כ דמסברא קאמר לה א"כ למה לי קרא בתרומה וא"כ מאי מקשה הכא לר"י מתרומה לפי האמת דישנו בתורת תרומה דנפשי' דמ"מ מתרומה לא ילפינן ואיצטרך לפסול בגט מכח סברא לפי שאינו בת"ג:

ועוד קשה דהא ע"כ הך לפי שאינו בת"ג אין הכוונה לפי שאינו יכול להתיר אשת ישראל דהא על זה דנין אי יכול להתיר דליכא למימר דפשיטא לן שאינו יכול להתיר ועיקר הספק על השליחות ונ"מ עבד שנשתחרר דהא וודאי ליתא דהא ר' אמי מכשיר להיות שליח לגרש אפי' לא נשתחרר, וע"כ הכוונה לפי שאינו בת"ג דנפשי' אינו יכול להתיר לאחרים, וכן להיות שליח להתיר א"כ תיקשי בהך סוגי' דקידושין דקאמר הא למה לי קרא מדר"י נפקא, א"כ ע"כ הוי ס"ד דא"י אינו בתורת תרומה דנפשי' כמו עבד בת"ג והיאך משני עלה איצטרך ס"ד הואיל ואיתא בתורת תרומה דנפשי' דהא זו הוא עיקר הקושיא שהי' סובר שאינו בתורת תרומה דנפשי' ובוודאי נראה לכאורה דבס"ד הי' סובר דא"י לפי שאינו בחיוב תרומה כלל מיקרי שאינו בתורת תרומה כמו עבד בת"ג ומשני דס"ד נהי שאינו בחיוב תרומה מ"מ אם תרם משלו תרומתו תרומה, והשתא תיקשי התם ס"ד להקשות למה לי קרא דהוי ס"ל לפי שאינו בחיוב תרומה מיקרי שאינו בתורת תרומה, והכא פריך להיפוך דלמה לי' לר"י לפי שאינו בתורת גיטין הא א"י שישנו בתורת, תרומה ג"כ אינו נעשה שליח, הא פשיטא שיש לומר דא"י נמי לפי שאינו בחיוב תרומה חשיב שאינו בתורת תרומה כדקס"ד