תפארת יעקב על גיטין קיג

לשליחות הגט לפי שאינו ראוי לומר בפ"נ ובפנ"ח לכך פסלוהו חכמים לשליחות הגט דשמא לא תמצא עדים לקיים ותשאר עגונא לכך אין לשלוח שליח בח"ל רק מי שראוי לראות כתיבת הגט וכל שראוי לראות כשר לשליחות דלא חששו שלא יראה דמסתמא יראה הכתיבה ואם אירע שלא ראה לא נפסל לשליחות אבל סומא שאינו ראוי כלל לראות הכתיבה פסלוהו לשליחות שלא לסמוך על קיום רק לשלוח שליח הגון הראוי להעיד בפ"נ ואפי' לא תמצא לקיים יועיל, הלכך הכא כל שהי' פתוח בעת קבלה כשר הוא לשליחות דאפי' אירע שלא ראה בזה לא חששו דישלחו פתוח ולא יראה דבידם שיראה כתיבת הגט ואפי' כבר כתבו יכתבו אחר, ועוד דלא חיישינן לסומא ויתפתח בין כתיבה לקבלה כמו שלא חששו לעיל לפקח ונתחרש דמילתא דלא שכיחא הוא, והשתא כל הקושיות הנ"ל מיושבין על נכון, דכלהו אפי' סומא אפי' נתקיים לא מהני דפסולין לשליחות וכל שהיו כשירין בעת קבלה כשירין לשליחות ומדין בפ"נ אי נאמין לקטן ואינך גם אי סומא שנסתמא עכשיו אי כשר לא מיירי מתניתין כלל ויכול להיות שנאמנין ותליא אי בעינן תחילתו וסופו בכשרות רק הא וודאי דלא נפסלו לשליחות רק אי היו פסולין בעת קבלה וכל שהיו כשירין בעת קבלה כשירין לשליחות הגט והיינו דקתני סומא ונתפתח דאפי' עכשיו כשר לשליחות בעת קבלה פסול הי' ואפי' נתקיים שאינו צריך לומר בפ"נ מ"מ פסול, והשתא ממילא בטלו כל מה שהקשו בהך סומא דהכא מהך דב"ב דסומא פסול דלענין עדות לא מיירי הכא כלל רק לענין שליחות, ופשיטא דכל שהי' פתוח בעת שנשלח דכשר לשליחות וכל זה ברור לפענ"ד:

ודע שיש להקשות עוד בכאן לפי מה שכתבו התוס' לעיל ד"ה ע"א דאלם אין י"ל בפ"נ, ופי' מהרש"א שם דלא מהני כתיבה א"כ תיקשי דהוי לי' לחשוב הכא במתניתין אלם כמו סומא דג"כ פסול מצד בפ"נ, ולפי מה שכתבתי שם בפי' דברי התוס' דאלם יכול להגיד על ידי כתיבה דלא כמהרש"א אתי שפיר וזו היא ראי' למ"ש לעיל:

שם טעמא דחזר ונתפתח למ"ד דשליח מצטרף לב"ד ואינו צריך לומר רק בפני שנים יש לומר דלכך נקט חזר ונתפתח דאז הוי כשאר שליח אבל בלא חזר ונתפתח אכתי אין דינו כמו שוטה שנשתפה וחרש שנתפקח דאינהו כשרין גמורין כמו כל שליח לומר בפני שנים אבל זה כיון דסומא הוא אינו מצטרף ולפי שכלל אותו במתניתין בהדי הנך הוצרך לומר חזר ונתפתח דאז כולן שווין בכשרות ואולי בא לומר למ"ד דאין שליח מצטרף כלל אפי' בעלמא או כיון דאשה נמי כשרה להביא את הגט וכן קרוב ואינן מצטרפין א"כ שפיר שייך למיתני כשר אף שאין מצטרף, ועוד דמשום הא סגי כשנתפתח אחר נתינה תיכף אלא שאני מסתפק גם בחרש אי מועיל נתפקח תכ"ד לנתינה ודוק:

שם דיקא נמי יש לדקדק מה צורך להוכחה דהא אין לך הוכחה גדולה מזו שאין לנו שום טעם למה יפסל וזו היא עיקר הקושיא מעיקרא סומא אמאי לא ונראה לי דאביי דייק דר"י קאמר משום דלא מצי אמר ואהא קשיא לי' אפי' לא חזר ונתפתח יוכשר, אבל לולא דברי ר"י הי' אפשר לומר לפי דרכו של ר"י משום דצריך לומר בפ"נ וסומא אינו נאמן על זה כמו בהך דב"ב בעדות קרקע כמו שהקשו באמת המפרשים ואהא קאמר דייקא נמי דמשום דלא מצי אמר הוא אבל סומא כשר לעדות בפ"נ מדקתני כל שתחילתו וסופו בדעת:

שם בעי מיני' מר' אמי עבד מהו פירש"י ז"ל דבין בקבלה בין בהלכה מבעי להו ור"א פשיט קבלה מהולכה, אבל הרמב"ן והר"י הלוי כתבו דוקא בקבלה אבל בהולכה פשיטא להו דכשר ור' יוחנן נמי לא פליג רק בקבלה ור' אמי לא משמע לי' לחלק. ומ"מ יש לדקדק לדעתם כיון דהנך דבעי מיני' לא נסתפקו בהולכה כלל א"כ למה פשיט להו מהולכה דפשיטא להו:

לכן נראה לי דבלא"ה יש לדקדק דקאמר מדקא פסל לי' כו' מכלל דעבד כשר ובאמת אין ההוכחה רק מדלא קתני עבד, ומטעם זה אני אומר דהכוונה כך דדייק דהא ע"כ דהולכה נמי בכלל כריתות הוא דאל"כ דהולכה אינה בכלל עיקר הגירושין כמו שחילק הר"ן בשם הרמב"ן א"כ למה יפסל א"י אפי' בהולכה, וליכא למיפסל לפי שאינו בן כריתות דהא הולכה לא בעי כריתות דהא חזינן עבד דפסול לקבלה ומ"מ כשר להולכה, וע"כ מדקא פסיל לי' לא"י בהולכה ש"מ דבהולכה ג"כ בעינן שליחות גמור, א"כ עבד הכשר להולכה ע"כ כשר לקבלה ג"כ דאי תחלק בין הולכה לקבלה א"כ א"י בהולכה למה יפסל והא לא ס"ל לר' אמי טעמא לפי שאינו בן ברית כדמסיק לקמן לר"י דס"ל בתרומה נמי לא חזי כר"ש דסובר תרומת א"י אינה כלום, ושפיר דייק מדקא פסיל לי' לא"י דאין הפרש בין קבלה להולכה כלל, וזה ברור, ועיין מה שכתבתי בתוס' בד"ה אינו יהודי ולקמן ע"ב בדברי ר' יוחנן עוד בזה:

בתוס' בד"ה אינו יהודי נמי, הוי מצי למימר וכו' דשייך אף בעבד. דבריהם צריכין ביאור כיון דבעבד פליגי לקמן אמוראי ופשטא דמתניתין דקתני אינו יהודי ולא עבד משמע דעבד כשר, ולמה לי' למקשה להכניס עצמו במחלוקת זו ליתן טעם באינו יהודי לר"י דוקא:

ונראה לי דכוונתם כך דלא מבעי' לר"י ודאי צריך להך טעמא דאל"כ הי' עבד כשר אלא אפי' לר' אמי צריך הך טעמא דודאי יש להבין דר' אמי דייק דעבד כשר מדקתני א"י ולא עבד, וקשה מ"מ מנין לנו דעבד יכול ליתן גט לאשה דילמא כיון שאינו בתורת גיטין אינו יכול להתיר ומ"מ שליח יכול להיות אפילו במידי דבעי שליחות ונ"מ אם נשתחרר כשר דשליח יכול להיות אפי' בעבדותו ולגרש יכול כשנשתחרר ולכך לא נקט במתניתין עבד, וע"כ דגם ר' אמי סובר דכל היכא שאינו ראוי לעשות מעשה השליחות אינו יכול להיות שליח אפי' הוא בן ברית וראוי לשליחות דעלמא מ"מ בעינן שיהא ראוי למעשה השליחות שנשתלח לעשותו, והשתא שפיר דייק דע"כ דגם עבד יכול להתיר למסור הגט לאשה, דאי ס"ד שאינו יכול להתיר אפי' שליח לא מצי להיות, אף דבעלמא בר שליחות הוא כיון שאינו ראוי למעשה השליחות זה, וא"כ אפילו נשתחרר קודם מסירה לאשה לא מהני, דמעיקרא לא הוי בר שליחות, א"כ הוי לי' לתנא למיתני עבד, ומדלא קתני רק א"י ש"מ דעבד יכול להתיר ולכך יכול להיות שליח ור"י סובר דנקט א"י וה"ה עבד, ולתרווייהו הך טעמא איתא שכל מי שאינו ראוי להתיר לא נעשה שליח ג"כ ואפילו בעת מסירה נעשה ראוי, לכך נקט הך טעמא דשייך אף בעבד, לכך מר סובר דעבד נמי פסול ומר דייק מינה דעבד יכול להתיר, אבל אי לא הוי שמענו הך טעם רק טעמא דבן ברית א"כ טעם זה לא שייך בעבד כלל, א"כ לא הי' יכול ר' אמי למידק כלל דעבד כשר, דשפיר יש לומר דעבד אינו יכול לגרש לפי שאינו בתורת גיטין, אבל שליח מצי להיות כיון שהוא בן ברית ואם נשתחרר כשר לגרש, לכך נתנו הטעם האמיתי שאינו יכול להיות שליח כל שאינו ראוי לעשות שליחותו שנשתלח לעשותו וזה הטעם שייך אף בעבד אי לא היה ראוי לגרש, ומזה דייק ר' אמי דע"כ יכול לגרש, ודוק:

בד"ה ממי נטלו, מכאן משמע וכו' ושמא יש לחלק וכו'. יש לתמוה למה נסתפקו התוס' בזה דבהכרח צריך לחלק בין סומא לאחר כמבואר להדיא פרק כל הגט בעובדא דאבא בר מניומי, ועוד דכאן ג"כ הוא מוכרח דאי ס"ד דגם באחר הדין כן א"כ מ"ש דנקט סומא הוי לי' לומר ומי שאינו מכיר הבעל והאשה יהא סומא או פתוח ועוד אי ס"ד שצריך שיכיר בעצמו ולא מהני מה שאחרים יאמרו לו א"כ מאי מקשה עלי' ר"י מט"ע דקלא הא כיון דסומא הוא אכתי אינו יודע רק ע"י אחרים שיאמרו לו שזה בקול זה הוא הבעל ושמו כך ואשה זו בקול זה היא אשתו, ואי לא מהני מה שיאמרו לו מה יועיל ט"ע דקול ולא דמי לבני אדם בלילה דמכיר אותה בקולה בעצמו ואי דר"י באמת פליג עלי' דמהני הכרה ע"י אחר א"כ תיקשי חדא למה לא הקשה לו בפשיטות דאחרים יאמרו לו שזו היא, ועוד מה בקשו התוס' בהך ספק הא אנן כר"י ק"ל ולא כר"ש. וראיתי בהג"א פרק כל הגט בעובדא דאבא בר מניומי כתב דמשם מוכח דכל שיאמרו לו עדים בעת נתינה דהיא זו יכול למסור לה הגט ושאני סומא פן יטעה ודבריו נראין לכאו' כדברי התו' ממש, אבל יש לתמוה בכל הנ"ל:

לכן ברור שלא נתכוונו התוס' לדברי הג"א הנ"ל כלל והא פשיטא להו דכל שיאמרו עדים בשעת נתינה דזו היא והוא רואה אותה ומוסר לה דהא ודאי הוי הכרה גמורה שהרי עכשיו מכירה בפני' ויודע ששמה כך וכל הכרה בעולם כך הוא ואטו צריך שיהא דוקא אצל הנישואין שיכיר שזו אשתו של זה רק כל שע"י אחרים נתברר לו הוא מכיר אותה בעצמו, לכך התם בהך דאבא בר מניומי היה יכול למסור לה הגט ע"י אחרים שיאמרו לו שזו היא רק עיקר ספיקם של בעלי התוס' דס"ד דאין הטעם בסומא מכח טעות רק מחמת שהסומא אפי' יאמרו לו שזו היא אינו מכיר אותה בעצמו מצידו כלל אפילו עכשיו והא לא מהני, ולפי זה ה"ה אחר שיתן גט לאשה שאינו יודע מי היא אף שאח"כ יתברר לו שזו היא לא מהני, דהשליח צריך שיכיר בעצמו בעת שמוסר לה הגט שהיא זו,