תפארת יעקב על גיטין י

עדים דכל שהחתימות אמת אנן סהדי דבהכשר נעשה דבא"י בקיאין לשמה וכן מחובר וכדומה ועמ"ש בספרי ת"י סי' מ"ו בזה:

בפירש"י בד"ה המביא כל ח"ל קרי מדה"י לבר מבבל ואף דפליגי לקמן אי בבל כא"י או כח"ל משמע לי' להרב ז"ל דלכ"ע אין בבל בכלל מדה"י דמתניתן שאי היתה בכלל לא הוי מהני מה דשכיחי מתיבתא שלא תחלוק במדה"י כמ"ש לעיל דדוקא בסמוכות ומובלעות פליגי אבל בשאר מדה"י לכ"ע לא מהני שכיחי וגמירי ומדפליגי רב ושמואל בבבל אי שכיחי וגמירי או לא ש"מ דלכ"ע לאו בכלל מדה"י הוא ובזה מיושב קושית התוס' לקמן ד"ו ע"א בד"ה מכי אתא רב לבבל ויתבאר לקמן בס"ד בד"ה צריך וכו' ושליח זה הבעל עשאו שליח הולכה. הנה לא ביאר הרב ז"ל דין שליח קבלה אם אפי' יאמר בפני נכתב לא מהני או להיפך דאין צריך שיאמר כלל ולקמן ספ"ב באשה עצמה שהביאה גיטה פליגי בה ודעת רש"י התם דנאמנת בלי בפ"נ כלל אך אין לדון מזה לשליח קבלה לפי טעמו של הר"ן שם ע"ש:

ונראה לי ברור דשליח קבלה אינו צריך לומר כלל בפ"נ וכל כמה דלא אתי בעל ומערער מותרת להנשא ואי בא הבעל וערער לא מהני אפי' אמר ואף דבא"י אי עביד מהני שאני היכי דהוא שליח לגרש דהימניהו רבנן אבל שליח קבלה הרי הוא כע"א דעלמא. ומ"מ בלי ערעור מותרת להנשא לא מבעי' לטעמא דרבה דלא שייך בשליח קבלה כלל דאם באנו לחוש לגטין שנתנו במדה"י אף אתה פוסל כל אנשי מדה"י דכולם בספק ממזרים דלא בקיאי לשמה וע"כ דסתם גט הניתן שם ניתן בפני ב"ד וב"ד בקיאין בכל דיני גטין ואפי' יגרש שלא בפניהם הקול יוצא שנתגרשה וב"ד חוקרין אי נעשה כדין ומהאי טעמא בחלה שליח ראשון שני אומר שליח ב"ד אני ומשמע דחלה בח"ל וע"כ לא חיישינן רק לגט שלא ניתן שם רק נכתב ונשלח לכאן והמון עם אין בקיאין אבל כל שנתגרשה בח"ל הוי כמו גרושה דעלמא מח"ל דפשיטא דמותרת להנשא בא"י וכמו כן לרבא לא תקנו חכמים להוציא אשה מחזקתה ולעשותה ספק מגורשת רק שתיקנו שלא לגרש בגט בלי קיום או בפ"נ אבל כל שנתגרשה בח"ל לא גרעו כחה מגט בא"י שאם יערער תקיים וכל כמה שאינו מערער מותרת להנשא בלי אמירתו של זה שלא יועיל אמירתו לסלק ערעור הבעל כיון שאינו שליח לגרש והיינו דלא נקט נ"מ בין רבה לרבא בשליח קבלה וע"כ דלכולי עלמא שליח קבלה דינו כמביא בא"י ממש:

בתוס' בד"ה המביא גט וכו' לא הוצרך לפרש וכו'. פי' הרב מהרש"א דבגמרא הוי להו לפרושי הכי כמו בפרק התקבל ולא על התנא קשיא להו והוא תמוה דמבואר בגמרא כאן כמעט בכל דבור דבגט אשה מיירי דקאמר איתחזיק איסורא ודבר שבערוה ולשמה ועגונא וחילוף שטרות ועוד דשם לא הוצרכו לפרש כלל אי הוי מיירי בגט אשה דהא לר"ח התם הוי מפרשינן בפשיטות גט אשה דהא פריך מינה לר"ה והוצרך ליפנו' גיטי ממון אבל גט אשה לא הוצרך לפרש כלל התם. וברור דכוונת התוס' כיון דס"ס כוונת התנא התם באמרו גט סתם גיטי ממון א"כ הי' לו לתנא לפרש כאן גט אשה כיון דלשטרות נמי קרי להו גט ועל זה תרצו דברוב המקומות במסכת גיטין היכי דקתני גט סתם איירי בגיטי נשים מה שהוא מוכרח במקומו לפי הענין דבגט מיירי לכך לא הוצרך לפרש כאן ג"כ אבל היכי דלא מיירי מענין גיטין כלל כהך ברייתא דמייתי פרק התקבל דבב"מ נישנית בוודאי יכלו לומר גט סתם על גיטי ממון אבל בגיטין כיון דברוב המקומות מיירי בגט אשה במקום דמיירי בשטר הי' לו לפרש ומדלא פי' ממילא מוכח דבגט אשה מיירי ומ"ש עוד בענין י"ב שיטין עמ"ש בחידושי בא"ה:

בד"ה ממה"י הא דלא נקט וכו' לאפוקי רקם וחגר. ולפיר"י בתוס' סד"ה ואשקלון דרקם וחגר מא"י צריך לומר דבא לאפוקי כפר לודים ואף דאי הוי נקט ח"ל והוי ממעטינן רקם ותגר ממילא אימעט כפר לודים דהא חזינן דפליג ר"ג ברקם וחגר ומחיה בכפר לודים מ"מ חש התנא דלא נטעי דלא ממעט רק רקם וחגר דהן מא"י אבל לא כפר לודים שלא תחלוק בח"ל לכך נקט מדה"י למעט כפר לודים ג"כ:

בד"ה אף המביא מרקם. משמע דברקם דרין בה ישראל וכו' לכאורה נראה דכוונתם דאי אין דרין בה ישראל רק שאירע שאחד בא לשם ושלח גט משם לאשתו שבא"י לא הוי תקנו בלא שכיח דלא גזרו רבנן בלא שכיח אך בש"ס לקמן משמע דרק אחר שלמדו דאינו רק גזירה שמא יחזור לקילקולו לא גזרו בלא שכיח אבל לא היכי דבעי מדינא אפי' בלא שכיח תקנו לומר. ואולי סמכו על מה שכתבו לקמן ד"ה ע"א בד"ה אי הכי יכול דלמאי דמוקמינן אחר שלמדו כלהו מתניתן מוקמינן אחר שלמדו וא"כ ע"כ שדרין בה ישראל דאי לא שכיח שם ישראל לא הוי גזרו בהא למ"ד משום לשמה:

בא"ד דאותן שנוהגין וכו' כוונתם דאי דר' יהודא פליג דהישראלים שם היו גרים וטועין א"כ תקשי לר"י דמתניתן דקאמר ורקם כמזרח ששם אין דרין ישראל לפי דעתו לזה כתבו דר"י מודה דדרין ישראלים גמורים רק הנכרים הדרין שם ס"ל דהיו גרים וטועין וזה שסיימו ולעולם ישראל נמי דרין בה והיינו להורות דלכ"ע ישראל דרין בה אפי' לר"י ולחנם האריך מהרש"א בזה:

בד"ה מכפר לודים ללוד. אומר ר"י שהזכיר לוד. ולפי דעתי הכוונה במתניתין לא שהביא גט ללוד רק כפר לודים מובלע מקצתו בתוך גבול לוד כמין רצועה וקאמר אפילו הביא מאותה הרצועה הנכנסת לתוך לוד צריך לומר בפני נכתב וכן משמע בש"ס לקמן ד"ד דקאמר לדידי חזו לי ההוא אתרא והוי כמבי' כובי לפומבדיתא ורש"י ז"ל פי' שם רחוק כמבי' כובי כו' ולא יכולתי לכוון דבריו הלא דברי ר"א לא נאמרו ברחוק וקרוב רק בסמוך ומובלע. ולהנ"ל ניחא דהכוונה כמו שנכנס מבי' כובי לפומבדיתא כן נכנס מכפר לודים ללוד והיינו דאמר אביי לקמן בפשיטות בעיירות הסמוכות ומובלעות נחלקו דמה שאמר ר"ג מן הרקם נתכוין לסמוכות כי לא תפול ה' הידועה בשם עצם פרטי. וע"כ דעל סמוכות וסביבות רקם נתכוון ור"א שזכר ללוד נתכוין למובלעות דלאיזה צורך יזכיר המקום שהביא לשם הגט:

בא"ד על שם בני לודים המצוין בה תמיד. הקשה מהרש"א דה"ל לפרושי פלוגתיי' בהא ואין זו קו' דמובלעו' וסמוכות הוזכרו בדברי ת"ק למעט אותם דת"ק קאמר מדה"י דוקא רחוק ולא קרוב ובא ר"ג וחולק אפי' סמוך ואימעט מובלע דקרוב טפי ופליג ר"א אפי' מובלע אבל אי ר"א לא מיירי מענין קרוב טפי רק מצוין אין זה מענין ת"ק ור"ג דלא אתו למעוטי מענין זה כלל:

בד"ה ואשקלון כדרום וכו' ואותו רקם וחגר במערבה וכו'. לעיל גבי אשקלון ג"כ יש להוכיח לכאורה דתרי הוי דהא אשקלון ג"כ מארץ פלשתים הוא כדמוכח קרא להדיא דהיא אחת מחמשת סרני פלשתים ופלשתים במערב והכא קאמר ואשקלון כדרום. ואפשר דמדרום למערב יש לומר שהיה נמשך מארץ פלשתים עד דרום אבל ממזרח למערב לא שייך לומר כן:

בא"ד וגבי רקם וחגר וכו'. תמוה לי מאד דבש"ס מוכח להדיא דמח"ל הן ופליגי בסמוכות ומובלעות ואי רקם וחגר מא"י ור"ג מוסיף אפי' מא"י מחמת שרחוק מן הישוב מנין דפליג במובלעות דר"א וצ"ע:

בד"ה ואם יש עליו עוררין וכו' דמשום עיגונא אקילו בה רבנן וכו'. יש לדקדק דלעיל גבי מדה"י דקתני מתניתין דסגי בקיום חד שלא בפניו הוי להו לומר דדוקא משום עיגונא אבל בעלמא אפי' שלא בפניו לא מהני קיום חד רק תרי דוקא. וצ"ל דלעיל פשיטא להו דע"כ בגט דוקא משום עיגון דהא מהני אפי' בא וערער דבעלמא במערער פשיטא דבעי תרי רק כאן בא"י דחזינן דליכא בזה משום עיגון דא"כ הוי מתקנו שיאמר בפני נכתב כדי שלא יוכל לערער כמו בח"ל וע"כ כיון דמצוי לקיים ליכא בזה משום עיגון א"כ יש ללמוד לכאורה מזה לשטרות ג"כ דשלא בפניו לא טענינן מזויף ולזה כתבו דמ"מ דוקא בגט משום עיגון אף דלא שייך בא"י עיגון כ"כ להחמיר עלי' להצריך בפ"נ כמו בח"ל אבל עיגון הוא שלא להצריך קיום בלי מערער משא"כ שטרות דליכא עיגון כלל:

איברא יש לתמוה אי ס"ד דטענינן מזויף שלא בפניו בעלמא א"כ מה זה ששאלו לקמן ולרבא ליבעי תרי מידי דהוי אקיום שטרות דעלמא דהא חזינן בא"י אין צריך לומר משום עיגון א"כ למה יגרע ח"ל שיקשה עלינו ליבעי תרי והא בח"ל שייך טפי עיגון מא"י וע"כ דבא"י מדינא אין צריך לומר דלא טענינן מזויף שלא בפניו אך אכתי קשיא כיון דבעלמא נמי לא טענינן מזויף מ"ש בח"ל שיקשה עלינו דנטעון מזויף טפי משאר שטרות וגטין בא"י. ויתבאר בזה לקמן במקומו בס"ד ע"ש:

בא"ד אבל בממון טענינן וכו' ומיהו מזה אין להוכיח וכו'. הרשב"א ז"ל בחידושיו הביא ראי' דטענינן מזויף בעלמא מן הירושלמי דקאמר עלה אף הלקוחות עוררין שלא תטרוף מהם. ויש לתמוה באמת על התוס' דלקמן ד"ט ע"א בד"ה אלא עירער דבעל הביאו הירושלמי הזה בפשיטות ולמה