תפארת יעקב על גיטין קח

ולא הוי לשמה אפילו עוע"ג, הדר אמר ר"נ לאו מילתא הוא כיון דאינו כשר להבאה ש"מ לכתיבה כשר וברייתא ר"א היא דבעי כתיבה לשמה, ופריך והא ודאי א"י אדעתא דנפשי' עביד ואפילו לשם כריתות לא הוי ואפי' לר"מ לא יכשר, ומשני לר"מ אפי' מצאו באשפה כשר ולא בעי אפילו לשם כריתות והך וכתב לא קאי אכתיבה כלל רק אחתימה, ולא ס"ל ג"כ כתנא דבי ר"י למידרש מספר כריתות רק דאתיא שיהא בו סיפור דברים של כריתות או לספר כורתה או לדבר הכורת בינה לבינו, הלכך לעיל גבי מחובר לא אקשי רבא כלל כל הני קושיות, דפשיטא כיון דמחובר לאו מוכתב ילפינן ולא מספר כריתות רק מונתן בידה, א"כ כיון דעיקר הגט ע"ח הוא לא קפדינן אמחובר רק אחתימה, רק לענין כתיבה לשמה ס"ד דמודה עכ"פ דבעי לשם כריתות לאפוקי שלא לשום אשה כלל רק להתלמד, ואהא מקשה רבא מהך ברייתא וכתב לה לשמה והיינו שיכתוב עכ"פ לשום אשה שתתגרש וס"ד דאתיא ככ"ע, וכן מהך דכל גט שנכתב שלא לשום אשה פסול אפילו לר"מ, ומשני שנחתם או דאתיא כר"א אבל לר"מ לא בעינן לשמה כלל ואפילו שלא לשום אשה כשר. ולפי זה יש לומר דלר"נ דמוקי כר"מ דלא בעי לשמה כלל ממילא יש לומר דלר"א לא מהני עוע"ג כלל וכן לשמואל, רק לר"ה דמוקי לה כר"מ וס"ד דבעי לשם כריתות עכ"פ, הוצרך לומר ע"כ דבעוע"ג הוי לשמה ור"נ מקשה עלי' הכל כנ"ל, ועיין מ"ש לעיל דף ד' דמיושב גם כן סוגית הש"ס שם דמביא הך דר"נ על דרך הנ"ל גם כן ע"ש:

שם אלא מעתה א"י וכו'. לפי מה שפירשתי לעיל ניחא הך אלא מעתה דקאמר דבלי ר"ה נימא דלא בעינן לר"מ לשמה כלל כמו שבאמת דעת ר"נ כך וברייתא כר"א, אבל לדידך דבעינן לשמה ומ"מ בעוע"ג חשוב לשמה א"כ אינו יהודי נמי. ויש לפרש ג"כ עוד דבלי ר"ה הוי אמרינן דחש"ו כיון ששומעין מפי הבעל וכותבין גט כהוגן בשמות איש ואשה חשוב לשמה, אבל אינו יהודי אין סומכין עליו בזה שכותב לשמה אבל השתא דחש"ו לא חשוב לשמה רק מחמת הגדול א"כ אינו יהודי נמי מחמת הגדול העוע"ג יחשוב לשמה, ומשני דלא מהני גדול רק בחש"ו שאין לו דעת אבל א"י שיש לו דעת לא מהני בי' עוע"ג דאדעתא דנפשי' עביד:

בתוס' בד"ה אלא מעתה פי' וכו'. נראה לי דדבריהם הם לפי סברא ראשונה לעיל בד"ה והא לאו בני דיעה דלר"א פריך, אבל לשני סברות אחרונות דלר"מ פריך דלדידי' נמי בעי כתיבה לשמה מדאורייתא או מדרבנן א"כ אתי שפיר בפשיטות דבלי ר"ה נימא דלא בעי ר"מ לשמה כלל כמו שבאמת סובר ר"נ כך וברייתא ר"א דבעי כתיבה לשמה, אבל לר"ה דסובר לר"מ ג"כ בעי לשמה רק גדול משוי לי' לשמה א"כ אינו יהודי נמי אפי' לר"א יוכשר, רק לפי מה שכתבו לעיל דלר"א פריך, קשיא להו הכא הך אלא מעתה וביאור דבריהם דבלי ר"ה הוי אמרינן דחש"ו יודעין לכתוב לשמה וגם אנו יודעין שכתב לשמה על פי הבעל מזה יש היכר שכתב לשמה וכיון שיודע לכתוב לשמה סגי בכך אבל אינו יהודי נהי שיודע לכתוב לשמה אבל מנין נדע שכתב לשמה, אבל לר"ה דמוקי בעוע"ג דבלא"ה לא ידעי לכתוב לשמה כלל רק מחמת הגדול הוי לשמה א"כ אינו יהודי נמי וע"כ בלי עוע"ג א"כ תיקשי והא לאו בני דיעה דלדידך כל שלא עמד על גביו גדול לא הוי לשמה, כנ"ל ביאור דבריהם:

בד"ה א"י לדעתא דנפשי', תימא לר"י וכו'. ולדעתי דלא דמי לשמה דגט למילה כלל, דהתם כיון שמצוה אותו למול והולך ומל לפנינו מה שייך אדעתא דנפשי' הא ע"כ כדי למול הוא חותך דמאיזה צד יחתוך בבשר אדם חי אדעתא דנפשי' ומה שמכוון מה שיודע שאינו כן לא מפיק מכלל לשמה משא"כ גט כותב הוא לשם אחר באמת, או שמכוון שמא יצטרך אחר לכתוב גט כנ"ל:

בד"ה אימא שנחתם אף דבסיפא קתני וכו'. ולפע"ד נראה דהך קושיא לאו ממתני' דריש כל הגט הוא רק ברייתא דלא נקטה רק בבא קמא בלבד דאי מתניתין הוא לא הוי שביק רבא מתניתין ומקשה מעיקרא מברייתא, וליכא למימר דקושיא ראשונה ממשנה דכותב טופסי גיטין דסיימו שם שנאמר וכתב לה לשמה דהתם בהדיא ר"א נקט לה ומה מקשה לר"מ וע"כ דברייתא הוא אם כן על כרחך הא נמי ברייתא הוא:

בד"ה והוא ששייר אמאי דאקשי לעיל וכו' מבואר מדבריהם דשמואל לא בעי עוע"ג כלל ולא קאי אר"ה רק על עיקר הקושיא דלעיל, אבל מדברי הרמב"ם ז"ל מוכח להיפך רק דצריך ביאור מה שנתן טעם בעבד שאינו בתורת גיטין, ובאינו יהודי לפי דאדעתא דנפשי' עביד, וצ"ל דבא למעט אפילו ישראל המבעט במצות וביתר הדברים ובביאור דברי הר"ש והר"ן כבר הארכתי בזה בחדושי לא"ה סי' קכ"ג ע"ש:

במשנה הכל כשרין להביא את הגט וכו'. הרא"ש והרשב"א והר"ן הביאו כאן דברי בה"ג בשם ר' חנינאי גאון עם מה שנחלקו עליו רבנן דהשתא, והרא"ש תמה על דבריהם והר"ן סיים ולא ידעתי מאי שיטא דר"א הכא ע"ש:

אמר המחבר ראיתי ונתתי אל לבי בדין המבואר בש"ע א"הע סימן קמ"א סל"ה לשלוח גט ביד אינו ישראל שיתננו לשליח הולכה שלו, וכתב הרב בהג"ה שם שיש חולקין בזה, וסיים גם לא ראיתי נוהגין כך. והנה בזה"ז שכיחא מילתא טובא אשר רבים מרחיקין נדוד לארצות אמעריק"א אשר אי אפשר לשלוח שליח ישראל מיוחד משם לכאן, וכמעט אין לנשים הללו תקנה רק לשלוח גט על בי דואר ליד שליח ישראל פה, לכן ראיתי לברר דברים הללו לנכון:

והנה שורש ומקור הדברים מדברי בה"ג הביאו הרא"ש הנ"ל, וז"ל, כתב בה"ג בעי רבנן קמי ר' חנינאי גאון בכלה רבתי וכו' ורבנן דהשתא כו' וקי"ל הלכה כר"א, ע"כ. וטרם שנאמר דעתינו בדברי הגאונים הנ"ל וליישב הקושיות החזקות הנופלות בדבריהם ולברר שלא מצאו כל אנשי חיל ידיהם בביאור דבריהם ולכתוב העולה מדבריהם לדינא בנידון דידן, אכתוב תחילה הדין היוצא לפי דעתן של הרא"ש והרשב"א והר"ן בדברי הגאונים הנ"ל, ואח"כ אומר מה שנלפע"ד:

והנה הרא"ש כתב על דברי הגאונים הנ"ל וז"ל, ודבריו תימה הם דוודאי אם עשה אותו הבעל שליח ואמר לו שימנה הוא את הישראל במקומו הוי פסול דאין לו שליחות לגיטין וגם אינו בר כריתות, אבל הכא כיון שלא עשה שום מעשה שליחות והבעל מינה בכתבו את ישראל שבאותו מקום שליח, למה יפסל הגט, וכן נוהגין באשכנז וצרפת על פי דברי ר"ת לשלוח גט וקידושין על ידי אינו ישראל וממנה בכתבו ישראל שבאותו מקום שליח עכ"ל. אבל הר"ן ז"ל סיים בזה ולא ידעתי מאי שיטא דר"א הכא משמע דס"ל כדברי ר' חנינאי דלא כבה"ג, והרשב"א העתיק דברי הגאונים ולא כתב כלום:

ודבר ברור הוא דהרשב"א והרא"ש והר"ן לא פליגי כלל דהר"ן מפרש דברי הגאון כפי אופן הראשון שכתב הרא"ש, שהרי לא נזכר בדברי הגאון כלל שמינה בכתבו את הישראל שליח, ואדרבא כיון שכתב בפשיטות ומימר לא"י אמטי האי מנא לישראל פלוני וליתבי' לאינתתי משמע שכך אומר לו שיאמר לישראל שיתן אותו לאשתו לא ששולח לו בכתב דלמה לי' להזכיר מה שיעשה הישראל בדבר שימסור לו כיון ששולח לישראל בכתבו מה שיעשה בו:

וכן נראה להדיא מדברי המרדכי פרק כל הגט בפיסקא אלא אומר שליח ב"ד אני שהביא דברי ר"ח גאון בלבד, וכתב על זה ואומר אני דבמקום שב"ד ירצו לעשות שליח שלהם על הגט שבא לידם ע"י שליח שהעיד בפניהם בפ"נ ובפ"נ יכולין ב"ד לשולחם ע"י אינו ישראל כה"ג ליד שליח כשר והוא יתננו לה ויאמר שליח ב"ד אני עכ"ל, מבואר הוא שהבין דברי הגאון שהוא חושש שהוא עושה את האינו ישראל לשליח שהוא ימנה את הישראל או אפי' אינו מתכוון כך חושש דלמא אתי למיסמך עלי' בשליח גמור כמו שחששו לר"א בחתימת פסולים דלמא אתי למיסמך עלייהו כמו שפירש"י לעיל דף י' ע"ב, כן יש לחוש בכאן דלמא אתי למיסמך עלי' שימסרנו לאשה או שימנה הוא את הישראל לשליח, וע"ז כתב דבמקום שהוא שליח ב"ד כגון בשליח שצריך לומר בפ"נ ובפ"נ בהא יכולין ב"ד לשלחו ע"י אינו ישראל דלב"ד טועין לא חיישינן ובוודאי לא יעשו אותו שליח גמור רק הם ימנו את הישראל והאינו ישראל יוליכנו ליד הישראל, וכן מוכח עוד במרדכי פרק זה בשם ראבי' דפסק דיכולין לשלוח ע"י אינו ישראל דאדם יודע שאינו יכול להעשות שליח לגט ולא טעו ליתן לו לשליחות גמור ע"ש, א"כ ממילא ר"ח גאון דפוסל ס"ל דחיישינן שהוא עושה אותו שליח גמור, ולכך כתב הר"ן דלא ידע מה שיטא דר"א הכא, דאפילו לר"א לא יוכשר אינו ישראל לשליחות הגט. והרשב"א שהעתיק דברי הגאונים ולא כתב כלום משום דס"ל דוודאי אינו עושה אותו שליח גמור רק משום חשש דלמא אתי למיסמך עלי' בשליחות גמור אין ראוי לפסלו לגמרי רק שלא תנשא לכתחלה, ולפ"ז מדברי כולם נלמד דבכה"ג דהכא בשליח ב"ד שהם ממנין את הישראל לשליח גמור רק משלחין ע"י אינו ישראל הגט