תפארת יעקב על גיטין קז

לשמה והרי עשה מעשה השליחות ושוב אין אנו מחדשין ע"י מעשיו שום דבר כי הגירושין אינם על ידו ולא נתחדש ממנו רק המעשה שעשה וכיון שהוא בר דעת לעשות מעשה זו יכול להיות שליח, תדע דחליצה לולא שאינו בן קריאה הוי מהני חליצתו כיון שיכול לחלוץ בכוונה ואף כאן נהי שאינו יכול לגרש לפי שאינו בן דעה מ"מ לכתוב גט, כיון שיכול לכתוב גט לשמה ויש לו לזה דעת כמו פיקח ולא נתמעטו משליחות רק שיתחדש ע"י מעשיו דבר שאין הוא ראוי שיתחדש ע"י אותו דבר מצד חסרון דעתו, ומהאי טעמא נראה דאפי' א"י הי' יכול לכתבו לולא דאדעתי' דנפשי' קא עביד דכיון שיכול לכתוב גט לשמה הרי לפנינו מעשה השליחות שעשה ולא נתמעט רק לפעול בשליחותו דבר שמחמת מעשי השליחות יחול על הפרשתו שם תרומה ויצא הכרי לחולין וכדומה ומהאי טעמא לא קשיא ג"כ מה שהקשו שאינו בן כריתות דכיון דכתיבה זו אינה כורתת כלל רק נתינת הבעל לאשה לפני ע"מ או חתימת העדים לר"מ א"כ לא שייך לפסול מחמת שאינו בן כריתות לפי שכותב גט שלא נתחדש כריתות בכתיבתו כלל:

בא"ד אבל מטעם דלאו בני כוונה נינהו וכו'. והא דלחליצה הוי כשר ולגרש פסול משום דבחליצה אפי' הוא מוטעה בדעתו חליצה מוטעת כשרה אבל גט מוטעה פסול הלכך כל שהוא חש"ו אף שיודע מה שעושה מוטעה הוא ואי הי' לו דעת הי' יודע שלא טוב לפניו לגרש כלל ולא הי' מגרש כנ"ל [דיבור זה שייך לעיל קודם ד"ה הקודם לזה]:

בא"ד אבל קשה דמשמע דלא פסול א"י וכו' ומה צריך נמי לאתויי ברייתא. עיין מהרש"א, ולכאורה הי' נראה דקושית התוס' מהתניא תנינא דבסמוך וכ"כ מהר"ם, אבל אינו נכון דכמו דלא בעי בכתיבה לשמה לר"מ כמו כן לא בעי בן כריתות:

לכן נראה לי דכוונת התוס' דודאי אין להקשות מאי קשיא לי' לר"נ הכי נמי דכשר שאני אינו יהודי דאינו בן כריתות, דר"נ הכי קא קשיא לי' אי ס"ד דא"י לא יכתוב לפי שאינו בן כריתות היאך קתני במתניתין הכל כשרין לכתוב ולא קתני חוץ מאינו יהודי כמו דקתני בסיפא לענין הבאה, ובשלמא אי מיירי בלי עומד על גבו לא קשיא דלא קתני חוץ מא"י דאיהו בלא"ה לא יכתוב מחמת לשמה ולא קשיא דנקט הכל כשרין לכתוב, דא"י לא יכתוב משום שאינו נאמן שכתבו לשמה ובמתניתין לא קתני הכל נאמנין על כתיבת הגט כדקתני לקמן אף הנשים שאינן נאמנות רק כשרין לכתוב קתני דקמ"ל אפילו חש"ו יש בהם דעת לכתוב לשמה אבל פשיטא דאותן שאין לסמוך עליהם שאין נאמנין לומר שכתבו לשמה וטובא איכא דאינן נאמנין כגון פסולי עבירה וכדומה ולא מיירי בהכי מתניתין, אבל לפי מה דמסיק ר"ה בעוע"ג דבהא אין צורך שוב לסמוך על הא"י א"כ ע"כ דא"י כשר, דאי פסול משום שאינו בן כריתות הוי לי' לומר חוץ מא"י והיאך קתני כללא הכל כשרין לכתוב ולא מפיק א"י, והיינו דלא מקשי התוס' רק עכ"פ מה צורך לאתויי ברייתא הא זה ידוע דאינו בן כריתות וקשיא לר"ה, גם משמע דבאמת אינו פסול רק אדעתי' דנפשי' קא עביד ותיפוק לי' דאינו ב"כ, כנ"ל בכוונת התוס':

בא"ד אבל כתיבה לר"א דלא לשם עדות וכו'. לפי פירש"י לעיל דהקושיא דכתיב וכתב ונתן מי שישנו בנתינה ישנו בכתיבה א"כ ממילא לר"א יש לפסול מכח כריתות כיון דוכתב אכתיבה קאי ומי שישנו בנתינה וכו' וצריך לומר דוקא לר"מ דרשינן הכי משום דלישנא דקרא הכי דייק, דהיאך יאמר וכתב ספר כריתות ונתן שאין הכותב הנותן כלל, דכותב הם העדים ונותן הבעל, וע"כ דהכוונה מי שישנו בנתינה יכתוב, אבל לר"א לא דייק כלל כיון דהכותב באמת הוא הנותן כנ"ל:

בא"ד דגזרינן כתיבה אטו חתימה. צ"ע כיון דלפי תירוץ זה לא החליטו התוס' אי בעינן שליחות וכריתות או לא, כמבואר בלשונם בסמוך א"כ מה יועיל עוע"ג נגזור גם מכח שליחות וכריתות כתיבה אטו חתימה, אבל באמת לק"מ דפשיטא דלא חיישינן דיחתמו פסולי עדות לעדים דפשיטא דכמה פסולי עדות ואשה וקרוב כשרין לכתיבה ולא חיישינן שיחתמו פסולים לעדות לחתימה רק בלשמה דגם כשרים לעדות צריכין לחתום לשמה שפיר יש לחוש בכתיבה אטו חתימה שיחתמו שלא לשמה ואפילו כשרים לעדות פסול, ודוק:

בא"ד ומהני אפי' בשוטה. עמהרש"א דהך חילוק שחילקו בין רואין לעוע"ג להתלמד קאי גם לתירוץ זה דלא תיקשי מהך דחולין ע"כ, ואינו נכון דלפי תירוץ זה לא קשיא מהך דחולין כלל דדייק שפיר דלא בעינן כוונה לשחיטה משוטה דכשר לשחיטה דבי' לא מהני עוע"ג בדאורייתא:

בא"ד דאלו חרש וקטן, אבל שוטה לא מהני עוע"ג. והרב מהרש"א כתב דלכך לא מוקי ר"ה כר"א בעע"ג משום דכשר להבאה, והוא תמוה דהא התוס' ס"ל השתא דשוטה פסול אפי' עוע"ג בדאורייתא ולר"א דאורייתא הוא, ואי אפשר לאוקמא מתניתין כר"א בעוע"ג מכח שוטה ועל זה סובבים כל דברי התוס' והרב מהרש"א אגב שיטפי' העתיק דברי התוס' דאלו חש"ו וליתא דהתוס' לא כתבו רק דאלו חרש וקטן והשמיטו שוטה מטעם הנ"ל, וזה ברור:

בא"ד ועוד נראה וכו'. לא הועילו כלום בתירוץ זה ואכתי צריך לכל החילוקים והסברות שחדשו קודם ועוד אומר ר"י, רק דמיושב מה דהוי קשה מאי קושיא דלמא ר"מ ולפי תירוץ זה לכ"ע קשה, אך לא ידעתי היאך יפרשו שאין קיום הגט אלא בחותמיו ולר"א מפרשינן ע"מ אבל לר"מ לא שייך לומר כן וצ"ע:

בא"ד ונקט חש"ו וה"ה לא"י אי נמי וכו' אף דזה צריך לומר לכל הפרושים מ"מ כתבו זה כאן לפי שרצו לומר אי נמי והא לא קאי רק לתירוץ האחרון בלבד דלתירוץ ראשון דר"ה לר"א קאמר פשיטא דליכא למימר הכי דא"כ מאי קאמר ר"נ לאו מילתא הוא דאמרי הא אליבא דר"א דקאי אליבי' כך הוא האמת ומתניתין נמי באמת כוותי' רק הך משנה דלקמן כר"מ, ולתירוץ הב' פשיטא דאי אפשר לומר דהא ס"ל בתירוץ זה דלא מהני עוע"ג בשוטה בדאורייתא א"כ ליכא לאוקמא כר"א מכח שוטה דמתניתין רק לתירוץ האחרון יש לומר דה"ה א"י ויש לומר נמי דאתיא כר"א, והרב מהרש"א כתב דכל דברי התוס' מן ונקט עד לבסוף קאי לכל הפרושים וליתא כדאמרן:

דף כ"ג ע"א בגמרא והוא שהי' גדול עוע"ג. פירש"י דקסבר ר"ה מתניתין ר"א דבעי כתיבה לשמה ולפי דעתו מבואר דאפי' לר"א מהני עוע"ג ואפי' בתורף ואפי' לכתחלה ור"נ נמי לא פליג עלי' וכן שמואל מוקי לה בששייר מקום התורף דלא ניחא לי' לאוקמא בגדול עוע"ג דוקא כמו שפירש"י לקמן:

אבל לדעתי יש לתמוה הרבה על פי' זה חדא כיון שכל עיקר דברי ר"ה לר"א הם וא"כ לא חידש ר"נ רק לאוקמא מתניתין כר"מ, א"כ היאך לא זכר העיקר דמתניתין ר"מ רק קאמר הא מני ר"א הוא דבעינן כתיבה לשמה משמע דעד האידנא לאו לר"א משתעי, ועוד קשיא לי כיון דר"נ ס"ל באמת לס"ד שיש להכשיר גדול עוע"ג אפי' בא"י א"כ מה ענין קושיא זו לר"ה בלא"ה תיקשי לי' ברייתא דאינו מכשיר א"י למה לא יכשר ואי דנוקמא באין עוע"ג א"כ לר"ה נמי נוקמא כך, ועוד יש לתמוה להנך דמפרשי והא וודאי בלשון קושיא ומשני אומר הי' ר"מ, דמה ס"ד להקשות הא בהדיא קאמר ר"א הוא דבעי כתיבה לשמה אבל ר"מ לא בעי, גם יש לתמוה מאי דפריך לי' רבא לר"נ וכי לא ס"ל לרבא כללה דר"מ ס"ל ע"ח כרתי והוי לי' להקשות לעיל לר"י ור"ל דמר מוקי מתניתין דמחובר כר"א וחתמו אתורף ומר מוקי כר"מ וחתמו על עדים אבל לכ"ע לר"מ לא קפדינן במחובר אפי' בתורף והוי לי' להקשות כל מה שהקשה לר"נ דלשמה ומחובר שווין הן בוודאי דהא לעיל פריך למ"ד לפי שאין בקיאין לשמה דלא מצי אתיא כר"מ מהך משנה דמחובר, ועוד מה חידש ר"נ על כל אמוראי דכלהו ס"ל לר"מ לא בעי כתיבה לשמה ואי דחידש אפי' מדרבנן מ"מ מה ס"ד להקשות דלר"מ יפסל מדרבנן הא חזינן במחובר לר"מ כשר מדרבנן ג"כ ועכ"פ הוי לי' לישני' בפשיטות דר"מ לא בעי כתיבה לשמה ומה זה שאמר אפי' מצאו באשפה:

לכן נראה לי דכולה סוגי' לר"מ הוא כדמשמע בתר הכי דקאמר שמואל ור"א הוא דעד השתא לאו לר"א קיימינן והיינו דס"ד דר"מ נמי בעי כתיבה לשם גירושין לשום אשה בעלמא לא להתלמד והיינו דהא ילפינן מספר כריתות שיהא נכתב לשם כריתות כדתני דבי' ר"י לקמן ריש כל הגט ור"מ נמי מודה בזה, או דס"ל דוכתב לה אין הכוונה לשם אשה זו דוקא רק לשום אשה לאפוקי להתלמד רק כיון דס"ל ע"ח כרתי ממילא בעי לשמה ממש דאל"כ אינן עדים שזה גירש לזו, אבל כתיבה סגי לשם אשה דעלמא לאפוקי להתלמד, והיינו דמקשה והא לאו בני דיעה נינהו ולא ידעי לכתוב לשם כריתות כלל, ופריק ר"ה בגדול עוע"ג ואהא מקשה לי' ר"נ כיון דבגדול עוע"ג הוי לשמה א"כ א"י נמי יוכשר וברייתא תניא דא"י לא, ובשלמא בלי ר"ה נאמר דלא בעינן לשמה כלל לר"מ וברייתא כר"א דבעי לשמה, אבל לדידך דמוקמת בעוע"ג אבל לשמה בעי א"כ א"י נמי אפי' לר"א יוכשר דהא חשיב לשמה ומשני א"י אדעתא דנפשי' עביד