תפארת יעקב על גיטין קו

על ע"ח לפנינו נסמוך על קיום חתימתן דאל"כ מאי פריך לעיל לרמב"ח ותיפוק לי' דהוי כתב שיכול לזייף, נהי דלא מצי מיירי בע"מ לפנינו מ"מ בע"ח לפנינו מצי מיירי, וארווח לן בזה קושית התוס' מפרק בתרא ומהך דשדי מכורה לך דהתם ליכא ע"ח כלל ואין לחוש לסמוך בלי ע"מ, לכן ברור דהתוס' אזלי כאן בשיטתם לעיל מעיקרא דלעולם ע"מ כרתי לר"א והיינו דקשיא להו למה ניחוש לטעות, ולפי זה מה שתירצו התו' דהיכא דעומדים לקנות לפי שעה לא בעינן למען יעמדו אבל עכ"פ ע"מ בעינן לפנינו דאל"כ יש לחוש לסמוך על קיום, וכבר הארכתי בזה בספרי ת"י סימן מ"ב עי"ש:

בא"ד והא דפריך לר"י. דבריהם צריכין ביאור דלפירש"י ג"כ קשה דהא לא קאמר דחיישינן שיסמכו רק לזמן ארוך כשישכחו ע"מ הדבר וכיון דר"י לא חייש לזה לא קשיא לדידי' ואי נחלק דדוקא עד י' ימים אבל לזמן ארוך שפיר יש לחוש א"כ גם לפיר"י יש לומר כן, גם יש לתמוה לפירש"י מה צורך לו לזה דאפילו לא נסמוך הרי אינו ראוי לעמוד ימים רבים דלא יוכל לגבות בו כשישכחו ולמה לי סמיכה זו:

אבל באמת לק"מ, והוא, דהך דבעינן שיהא ראוי לעמוד כל שיכול להיות שלא ישכחו חשוב ראוי לעמוד, ובשביל שיכול להיות שישכחו ולא יגבה לא חשוב בזה אינו ראוי לעמוד והיינו דקשיא לי' לרש"י דמעיקרא נחלקו ר"י ור"א דר"א חייש אפילו ע"מ לפנינו שמא שכחו תנאי ור"י לא חייש, והשתא אי נפרש הך אינו ראוי לעמוד בפשיטות שלא יוכל לגבות בו תינח לר"א דאין סומכין על ע"מ אחר זמן שמא שכחו אבל לר"י דלא חייש כל שהם לפנינו א"כ מה בכך דיכול להיות שישכחו באמת עד שלא ידעו ע"מ, מ"מ ראוי לעמוד כשיבואו לפנינו ולא ישכחו, לזה פירש"י דלזמן ארוך שיש מקום לומר שישכחו אין מכשירין אפי' יבואו מחשש טעות שנסמוך על ע"ח אפילו ישכחו באמת ולא יזכרו והשתא שפיר פריך אפי' לר"י דמ"מ לזמן ארוך מודה דפסול מחשש טעות לסמוך על ע"ח כשלא יזכרו ע"מ, וא"כ ממילא אינו ראוי לעמוד כלל ימים רבים, שאנו מוכרחים לפסלו, ושפיר פריך לר"י, ומשני אף דלזמן ארוך יפסל אבל בזמן קצר כשר דלא איכפת לן ראוי לעמוד דאינו רק עצה טובה:

ואהא קשיא להו לפירש"י דמאיזה צד נחוש לטעות לסמוך על ע"ח ופיר"י דאין הפסול מכח טעות רק לאחר זמן לא נאמין העדים של מסירה דשמא שכחו, ואהא קשיא להו דמאי פריך לר"י הא איהו ס"ל דכל שהעדים לפנינו לא חיישינן ששכחו א"כ הרי ראוי לעמוד כל שיבואו ע"מ ויעידו ומשום שיכול להיות שישכחו לא חשוב אינו ראו' לעמוד כלל, ודוק:

אמנם בעיקר קושיתם לפירש"י מלבד מה דכבר כתבתי לעיל דלא נתכוון רש"י כלל לסמוך בטעות רק כוונתו כפיר"י ממש אבל אפילו לפי הבנת התוס' לק"מ לפירושו:

והוא דקשיא לי' בהך פלוגתא קמייתא היאך ס"ד לחוש על ע"מ לפנינו ששכחו עדותן וא"כ בטלת כל עדות אחר זמן, וע"כ דבהא פליגי דר"א סבר דלאחר זמן יש לחוש שישכחו אופני התנאים באמת וכל שישכחו יסמכו על ע"ח דאף דע"מ עיקר היינו לענין עיקר הגירושין אבל לענין תנאי שהי' בו חיישינן שיסמכו על ע"ח כשלא יזכרו ע"מ ור"י ס"ל דדכירי ולא חיישינן כלל שישכחו, ולפי זה לזמן ארוך דודאי יש חשש דישכחו באמת אפילו לר"י אי אפשר להכשירו שמא יסמכו על ע"ח דלא פליג רק דדכירי ושפיר פירש"י הטעם דלזמן ארוך חיישינן שישכחו ויסמכו על ע"ח ור"י נמי מודה בזה בזמן ארוך ולא פליג רק בזמן קצר וא"כ ממילא בשטרות פסול אפילו בזמן קצר שאינו ראוי לעמוד, וזה שדיקדק רש"י עד זמן ארוך ושכחו והיינו דבהא אפילו ר"י מודה:

בא"ד וא"ת לר"א מ"ש. לפי מה שפירשתי בגמ' דהך דהכא הכוונה דכיון דנכתב על דיפתרא ויכול להזדייף אין הכתב שעליו מתקיים ושפיר אינו יכול לעמוד אבל הך דהתם דנכתב יפה מיקרי ראוי לעמוד ולק"מ, גם מה שהקשו מהך דכתב על החרס אינו קושיא כלל דלא שייך לפסול משום למען יעמדו רק דבר הצריך שטר דוקא כגון שטרי מלוה דגובה משועבדים וע"מ בלבד לא מהני רק בצירוף שטר, אבל במכר דמוכר בעדים גובה מבנ"ח ואין צורך לשטר כלל אח"כ, א"כ בשביל שכתב שטר שאינו ראוי לא נתבטל המכירה שהרי אי ישרוף השטר תיכף ג"כ ממכרו ממכר משא"כ שטר הלואה דהשטר נעשה שיהא ראוי לעמוד לגבות בו דבלי שטר לא מהני כלל ודוק:

והנה דברי הרא"ש בענין זה לא נתבררו לי וכבר האריך מהרש"ך סי' מ"ב ס"ק א' לדחות דברי הטור שכתב לדעת הרא"ש דפוסל לאלתר בשטר ופי' שם דבמסקנא פסק הרא"ש כר"ח, ודבריו דחוקין מאד בביאור דברי הרא"ש כי מאחר שכתב ולא מסתבר היאך יפסוק מיד כוותי', ועוד שאם בא ליישב דבריו לא הי' לו לומר ועוד יש לומר רק אך יש לומר שהרי לא כתב שום דבר ליישב קודם עד שיאמר ועוד, אבל מ"מ עכשיו ראיתי שדברי מהרש"ך עיקר ולאו מטעמי', והוא דודאי הרא"ש חולק על ר"ח גם במסקנתו, והיינו דר"ח ס"ל דאין חילוק בין גיטין לשטרות כלל ובתרווייהו כשר אפילו אחר זמן כר"י, ועל זה השיג הרא"ש דאם נפרש דר"י חולק בכל גווני הרי מבואר בהך סוגיא דדיפתרא ובהך סוגיא דפריך והא בעינן כתב שאינו יכול לזייף דלית הלכתא כר"י, ועל זה כתב עוד דעוד יש לפרש דר"י גופא אינו חולק רק לאלתר בשטר ומסתייע פי' זה שלא נצטרך לומר כלל דהך קושיא לר"א דוקא ולא לר"י, וא"כ פשיטא שאין מקום להכשיר לזמן מרובה בשטרות כמו בגט דר"י נמי מודה בזה אבל לפי פי' זה באמת יש לומר דהלכה כר"י, ומ"מ טפי לא מסתברין דברי ר"ח דמשוה שטרות לגיטין, ודוק:

במשנה האשה כותבת את גיטה. עיין ר"ן שהקשה הא הוי מחוסר הקנאה וכבר הארכתי בזה לעיל באבעיא דכתב על טבלא, ולא באתי הנה רק לבאר מה שכתב הר"ן דודאי בקיאה היא בהלכות הגט דכוונתו אי צריך להקנות קודם א"כ דין זה של הקנאה צריך כל סופר לידע אותו דהוא מעכב הכתיבה, אבל אי אינו צריך רק אח"כ אין זה מן הדינים הנצרכים לסופר, ושפיר מבעיא לן אי ידעה לאקנויי אבל כבר ביארנו לעיל דמהך סוגיא דהתם מוכח לכאורה להדיא דהקנאה קודם כתיבה בעינן דוקא עי"ש:

בגמרא והא לאו בני דיעה נינהו. נראה לי דס"ד להקשות הכי דאי ס"ד דלא בעינן לשמה כלל בכתיבה מאי אורי' חש"ו אפי' כתבו שלא לשמה רק לאחר או מצאו באשפה כשר ומדקתני אפי' חש"ו משמע לי' דבעינן הכשר בכתיבה ג"כ רק אלו כשירין לכך פריך והא לאו בני דיעה נינהו:

בתוס' בד"ה והא לאו בני דיעה לר"א פריך עמהרש"א משום דמתוקמא רישא לחכמים מכשירין כר"א וכ"כ הרא"ש ע"כ, ואינו נכון, כי לא לזה נתכוין הרא"ש דבשביל דמוקמינן וחכמים מכשירין החולקין על ת"ק כר"א אינו מוכרח דהך סתמא כר"א רק כוונת הרא"ש להך רישא דאין כותבין במחובר לקרקע דמוקמינן לה כר"א וכ"כ הרשב"א .ש להדיא ע"ש:

בא"ד והא דתנן וכו' ולהכי נמי וכו' ומיהו הכא וכו':

המשך דבריהם לפי שהי' מקום לומר דמה דמכשיר הכא היינו לר"מ ומדרבנן, והשתא משחיטה לא קשיא דהתם דאורייתא אך לפי זה הוי קשיא מחליצה דהתם דאורייתא ולמה לי מכח קריאה אבל משוטה דחליצה הוי ניחא דהוא דאורייתא, ולזה הקדימו דהכא לר"א פריך וקשיא להו משחיטה וצריך לחלק בין רואין לעע"ג ולכך לא קשיא מחליצה דהתם עע"ג אך צריך לחלק בין שוטה דגט לשוטה דחליצה:

אמנם לשונם שכתבו התם מיירי שאינו מלמדו הכא מיירי שמלמדו צ"ע. מה בקשו בזה הא פשיטא כיון דלפי האמת לא בעי כוונה לשחיטה דוודאי מיירי שאינו מלמדו וכמו כן כאן פשיטא דמיירי שמלמדו דמה יתן ומה יוסיף מה שיעמוד עליו סתם, ואולי ס"ד לומר דכתיבת חש"ו שכותב גט לפנינו בשמות האיש והאשה הוי לשמה רק דס"ד דכותב בינו לבין עצמו קשיא לי' דילמא אחר יאמר לו לכתוב גט ויכתוב לשמו ולאו בני דיעה הן להבחין שזה אסור ומשני דגדול עומד עליו עד כלות הכתיבה שלא נכתב לאחר ועל זה כתבו דמיירי דמלמדו לכתוב לשמה:

ובעיקר דבריהם לחלק בין רואין לעע"ג, משמע דבקדשים דבעינן כוונה עכ"פ עע"ג מהני, ולא כן דעת הרמב"ם פ"א מהלכות פסולי המוקדשין דאפי' עע"ג לא מהני, ואולי יפרש כאן דרק בטופס קאמר, או ר"ה לר"מ קאמר ומחליצה לא קשיא דאזיל לטעמי' דחרש וחרשת אינה חליצה כלל ומשום כוונה הוי חליצה פסולה עכ"פ:

בא"ד וא"ת והא אכתי לאו בני שליחות וכו' ולדעתי נראה דלא מפקינין כל הני משליחות רק אם מבלעדי מעשה השליחות נתחדש איזה ענין כגון ששלחו לקדש אשה דהשליחות הוא ליתן מעות לאשה לומר לה שתתקדש לו, ובזה מבלעדי מעשה השליחות נתקדשה האשה ונעשית א"א, או לתרום תרומה דמבלעדי מעשיו נפטר הכרי ומה שתרם יש לו דין תרומה, וכן כל כה"ג, אז אמרינן דאין כח בחש"ו לפעול במעשיהם איזה ענין, אבל כאן דהשליחות הוא שיכתוב גט לשמה ולא נתחדש שום דבר יותר רק מעשה השליחות וכיון דבגדול עע"ג יכול לכתוב