תפארת יעקב על גיטין קה

תזייף הגט שהרי הם ידעו שהי' בו תנאי וכשתבא לינשא יכחישוה, רק למ"ד ע"ח כרתי שאין גט ניתן בע"מ כלל, לא הכשירו לכתבו על מנת שינתן בע"מ דוקא, שאם יתננו בלי ע"מ נפסלנו שלא כדת במה שכבר נתגרשה גירושין גמורין אם לא זייפה, והיינו דקאמר ר"א דדוקא לאלתר כשר דמן הסתם לא זייפה, כיון דהאידנא ניתן בע"מ לא זייפה אבל לאחר זמן חיישינן שזייפה וסוברת שהעדים שכחוה ולא עלה עוד על לבם מגירושין שלה אבל כשיבואו ע"מ ויעידו שנתגרשה בלי תנאי ליכא למ"ד דכשר וכן נראה מבואר מלשון רש"י ז"ל בד"ה אלא לאלתר שכתב דכיון דהאידנא הוי ובע"מ לא חיישינן לזיופא, ואי ס"ד דע"מ לפנינו ומעידין שלא זייפה היאך ס"ד לחוש לזיופא, וכן ממה שכתב בד"ה וזייפתי' וז"ל וכבר שכחוה העדים ולשון זה מורה ששכחו אותה לגמרי לא ששכחו התנאי דהוי לי' לומר ושכחוהו העדים וע"כ כמ"ש דבאותו יום העדים זוכרין שאשה זו נתגרשה על תנאי וכשתרצה לינשא בלי קיום תנאי יבואו ויכחישוה וממילא לא חיישינן שזייפה, אבל אחר זמן אינה חוששת לע"מ דכבר נסתלק הדבר מלבם ושכחוה לגמרי, ור"י ס"ל דאפי' אחר זמן אי הוו בי' תנאי נותנין אל לבם לזכור וכל אימת שתנשא בלי תנאי יכחישוה והיא ממילא לא זייפה:

אמנם מלשון רש"י ז"ל בדיבור הקודם משמע לכאורה דצריכה להביא ע"מ לפנינו שכתב דלמ"ד ע"מ כרתי אשה הבאה לינשא צריכה להביא עדים שנמסר לפניהם, ואפי' לפי מה שפירשתי לעיל דכוונתו היכא דליכא ע"ח כלל, אבל עכ"פ ביכול לזייף צריכה להביאם לפנינו אפי' בדאיכא ע"ח, וזה סותר להנ"ל אמנם יש לומר דלא נתכוון רש"י לומר רק דלא מהני בירור אחר כגון שידוע שהי' הגט ביד הבעל והוא כתבו דבודאי מסרו לה ואפי' בינו לבין עצמה מהני וכמו כן היכי דאיכא ע"ח דודאי מידו בא לידה מהני בינו לבין עצמה וע"ז כתב דלמ"ד ע"מ עיקר לא מהני רק שיהא ידוע שנמסר לה לפני עדים אפי' ידוע שמסרו לה לא מהני כל שלא נודע שנמסר לה בעדים והיכא דאיכא ע"ח דנין דמסרו לה כדין לפני עדים וממילא כיון דנמכר לה בעדים לא חיישינן שזייפה כנ"ל, ואפי' לא נתכוין רש"י ז"ל להנ"ל נראה לי פי' הסוגיא ברור כמו שכתבתי:

ומעתה אתי שפיר בפשיטות מחלוקת ת"ק וחכמים דלת"ק דע"ח כרתי אין לכתוב גט כזה שהרי אפילו ינתן בלי ע"מ כשר גמור הוא ואנן נפסלנו שלא כדת מחשש שזייפה ואולי לא זייפה, אבל למ"ד ע"מ כרתי בלא"ה ע"כ בלי ע"מ פסול הוא א"כ ע"כ ינתן בע"מ ולא חיישינן לזיופא רק ה"מ ליתנו לאלתר אבל אחר זמן חיישינן כנ"ל:

שם אבל בשטרות לא דכתיב ונתתם וכו'. עפירש"י ותוס', ולולא דבריהם נראה לי לפרש בפשיטות דכל נייר ודיפתרא היכול להזדייף ממילא אין הדיו נבלע בו בחוזק ולכך יכול לימחק ואינו ניכר, א"כ כתב זה אינו ראוי לעמוד עליו ימים רבים כי אחר זמן רב אין הכתב ניכר בו, וכבר כתבתי לעיל לפרש התוספתא שפסלה על עלי בצלים ועל עלי ירקות משום שאינן דבר של קיימא, והוכחתי מדברי הרמב"ם דהכוונה שאין הדיו מתקיים עליו ויכול להזדייף ואנן לא קי"ל הכא דקי"ל כר"א, ולכך השמיט הרמב"ם התוספתא הנ"ל אף דלענין שבת זכרה דהתם לענין לרשום להכיר אח"כ בעינן יכול להתקיים, והיינו דקאמר ר"א דבשטרות בעינן למען יעמדו ימים רבים, ור"י פליג עלי' דאינו רק עצה טובה ולפי זה יש לפרש בפשיטות נייר המחוק היינו נייר שיכול לימחק ולא יהא ניכר וכן דיפתרא, וניחא דלא מפרש במשנה אי הוא על הנייר ועדיו על המחק או להיפך דתרווייהו על המחק כשר, ולהנ"ל ניחא דהכוונה כמו דיפתרא שכתב על נייר שיכול לימחק ולא יהא ניכר, ומיושב קושית התוס' בסמוך בד"ה אבל, ועיין מה שכתבתי שם:

והנה הרי"ף השמיט מחלוקת ר"א ור"י בזמן מרובה ולא זכרה כלל רק כתב דבשטרות לא, והיינו כר"א במחלוקת השנית, ודבר תימה הוא דמאחר שפסק כר"א בוודאי הוי לי' להזכיר גם מעיקרא דדוקא לאלתר, ואי מעיקרא פסק כר"י הוי לי' להזכיר דבהא הלכה כר"י ובהא כר"א:

ובאמת לפי פשוטו נראה לי דס"ל כדברי ר"י שהביאו ביאו התו' והרא"ש דר"א פוסל בשטרות מגזירת הכתוב ור"י פליג דאזיל לטעמי' דדכירי אפי' לזמן מרובה, ולפי זה כיון דפסק כר"א בשטרות ע"כ מוכח דבגט ג"כ אין להכשיר רק לאלתר, דאי ס"ד דגם לזמן מרובה דכירי ממילא גם בשטרות יש לנו להכשיר דהא יכול לעמוד ימים רבים ובאמת שיש לתמוה על הרא"ש דפסק בקמייתא כר"י דהוי רבי' דר"א ובתר הכי כתב פיר"י הנ"ל וכתב דבהא הלכה כר"א ולפיר"י הנ"ל דבריו סותרין זה את זה:

איברא דבר קשה מאד לומר שיסבור הרי"ף כר"א נגד ר"י דמה שהוכיחו מהך דדיפתרא דקאמר כדי לכתוב עליו גט אינה ראיה כלל, דסתם גט כתוב בענין אחד כי אין דרך לכתוב תנאי בגט וכל נוסחי גיטין אחד הם, אבל בשטרות אין דומה שטרו של זה לשל זה ולא שייך ליתן שיעור כדי לכתוב שטר, גם הראי' שהביאו מהא דפריך לעיל בפשיטות והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף לא מבעיא מהך דהוי חתומי עלי' סהדי ישראל דאין ראי' דהא לא הי' ע"מ כלל ובוודאי בלי ע"מ פסול לכ"ע, אלא אפי' מהך דמסרי באפי סהדי ישראל גם כן אינה ראי' כלל דאי ס"ד דהתם פריך משום דגזירת הכתוב דבעינן ראוי לעמוד ימים רבים יקשה ודאי לענין שיהא שטר גמור לגבות בו משועבדים שייך זה, אבל לענין בנ"ח כיון שיש כאן ע"מ מה ס"ד דבזה גז"הכ שלא לגבות בו אף דע"מ לפנינו ומעידין שמסרו לו, והרי בלי שטר כלל הי' גובה בנ"ח ע"י עדים:

לכן נראה לי דהך מחלוקת ר"י ור"א רק בהנך שטרות דומיא דגט דעיקר המעשה כבר נעשה ואין צורך אח"כ לגט רק לראי' שנתגרשה, ואי אין הגט בידה כלל ויש בידה ראיה שנמסר לה גט ג"כ מגורשת, הלכך ס"ל לר"י דהוי כמו גט וקרא עצה טובה, ולא הוצרך הרב ז"ל להזכיר זה דכבר כתב הא דקי"ל אין העדים חותמין רק מפני ת"ה משום דע"מ כרתי ודלמא מייתי תקינו ע"ח א"כ ע"כ דקרא וכתב בספר וחתם עצה טובה היא כדאמרינן התם להדיא א"כ בהך קרא גופא קאמר למען יעמדו, א"כ פשיטא כמו דחתימה עצה טובה כמו כן למען יעמדו, רק בשטרי מלוה דבלי שטר אפי' יעידו עדים שנמסר לו שטר אין זה כלום דשמא פרע ונמחל וכחויר שטרו רק מה שבידו שטר הוא שגובה מן לקוחות ואינו יכול לטעון פרעתי, א"כ כל שהשטר בעצמותו אינו כלום ואין לדון בו רק ע"י העדים שנמסר אינו שטר כלל והוי כמלוה ע"פ ממש ולא מהני ע"מ בשטרי מלוה רק בצירוף שטר אז גובה משועבדים ואינו יכול לטעון פרעתי, הלכך בעינן שיהא אינו יכול לזייף אבל שטר מכר ומתנה שכבר נעשה הכל בשעה שמסר ואח"כ אינו רק לראי' ואין צריך שטר כלל אח"כ רק המוכר שדהו בעדים גובה משועבדים לא בעינן אינו יכול לזייף, והנה בש"ס עיקר הגירסא אבל בשטרות לא וכן הגירסא ברש"י ותוס' ורא"ש ורשב"א וכל הפוסקים דלא כמו שכתוב בספרים שלנו אבל בשאר שטרות, דעיקר המחלוקת בשטרות כמו גיטין, אבל הרי"ף כתב אבל בשאר שטרות וכו' כדכתבינן לעיל והיינו הנך דלעיל דמיירי בשטרי מלוה שע"י השטר דוקא גובה משועבדים לא ע"י ע"מ בלבד, הלכך כל שאין השטר בעצמו אינו יכול לזייף הוי כמאן דליתא וליכא רק ע"מ בלבד ואין דינו רק כמלוה ע"פ ויכול לטעון פרעתי, והך דלעיל דקאמר גובה מבנ"ח הכוונה שאינו יכול לטעון פרעתי דאי לענין שלא יאמר לא לויתי פשיטא כיון דאיכא ע"מ ובלי שטר כלל הי' גובה, וע"כ דרק משועבדים לא גבי דלית להו קלא אבל בנ"ח גבי כמו בשטר ממש, גם נראה לי דהך שטרא פרסאה מיירי בחתימת ישראל פרסיים דאי כמו שפירש"י שם קשה במה נפשך אי אינן מובהקין מה בכך דאפיצן ואי מובהקין הא בלי ע"מ לעולם לא יגבה ואין לחוש כלום, לכך נראה בחתימת ישראל רק לפי שהם פרסיים אינן מוציאין קול שלא היו ההמון מבינים לשונם ולית לי' קלא, והך שטר פרסאה דחתימי סהדי ישראל דגובה ממשעבדי היינו שחתומים ישראל בלשון ישראל דכיון דהם ישראלים בלשון ישראל מוציאין קול, כנ"ל:

בתוס' בד"ה אבל וכו' פי' בקונטרס דלמה יש לנו לטעות וכו'. ולפע"ד לא נתכוין רש"י כלל לזה רק שיעור דבריו דבשטרות כיון דע"מ ישכחו לזמן ארוך ע"כ צריכין אנו לסמוך על ע"ח וא"כ צריך לעשותו באופן שנוכל לסמוך עליהם וביכול לזייף לא נוכל לסמוך וממילא אפי' לאלתר שאין צריך לסמוך עליהם פסול לפי שאינו ראוי לעמוד ימים רבים, כנ"ל ברור כוונת רש"י ועמ"ש בסמוך עוד ליישב פירש"י לפי הבנת התוס':

ודע דלעיל דף ד' ודף י' כתבו התוס' דלר"א לא בעי ע"מ רק בגט ולא בשאר שטרות אפי' במכר ומתנה וסגי בע"ח ואינהו כרתי, וא"כ יש לדקדק דהוי להו לפרש כאן דבשטרות לא דבהא ע"ח כרתי, ופשיטא דמודים התוס' דיש לחוש לסמוך על ע"ח היכא דאינהו כרתי כמ"ש מהרש"א להדיא כדמוכח מדברי התוס' בדיבור הקודם, וכן מוכח להדיא דלמ"ד ע"מ כרתי לא מהני שיבואו ע"ח לפנינו רק ע"מ, דאי נסמוך