תפארת יעקב על גיטין קב

וזרעים של אחד ומכר אחד בלבד נקנה בקנין הראוי לו, ולדעתי צ"ע בזה דודאי יש לתמוה מה בקשו כאן בהך דינא דבסמוך עציץ וזרעים של אחד מאחר ששמענו דעציץ מטלטלין וזרעים קרקע א"כ משנה שלימה היא דחזקת קרקע מועלת למטלטלין ובעלמא פרכינן כה"ג מקמ"ל תנינא, וכן להיפך דחזקת עציץ אינו מועיל הא כבר שמענו דעציץ אינו נקנה רק במשיכה, גם לא ידעתי כיון דאי משך העציץ קנה עציץ וזרעים לא, הוי לי' לומר דרך הממוצע דעציץ קנה וזרעים לא, ואפילו להר"ן הנ"ל משכחת לה שלא מכר בבת אחת רק במכירות נפרדות באופן שאין קניית עציץ תלוי בזרעים כלל:

לכן נראה לי דבעציץ וזרעים של אחד אין אחד מהם נקנה כלל לא עציץ ולא זרעים כיון דהעציץ וזרעים צריכי להדדי אין נקנין במשיכה וחזקה זה בלא זה דכגוף אחד הם והוי כמו יד העבד וקרן הפרה שאינו יכול לומר הרי זה גיטך ועבד שלי או פרה שלי רק או ליתן כולו או לקצוץ הקרן מעיקרא אבל שיאמר הקרן שלך לגירושין ופרה שלי אין זו נתינה כיון דגוף אחד הוא והכא נמי לא שייך בו קנין רק מי שרוצה להקנות לחבירו חצי בהמה צריך להקנות לו ע"י דבר אחר כגון להקנות אוזן מבכרת לאינו יהודי אבל לא שיקנה במשיכת הבהמה, הלכך כאן כיון דזרעים מתגדלין ע"י העציץ ועציץ צריך לזרעים הוי כגוף אחד ואין נקנין זה בלא זה במשיכה וחזקה, והיינו דקאמר דוקא בעציץ וזרעים של שנים דאז מהני שימכרו זה לזה שיהא כולו לאחד, וכן הרמב"ם ז"ל זכר הך דינא בעציץ של אחד וזרעים של אחר ורחוק לומר שנתכוון לרבותא כמו שכתבו התוס':

והשתא ניחא דקאמר אח"כ בעציץ וזרעים של א' ומכר שניהם לאחר דחזקת זרעים מהני דס"ד כיון דלא מהני חזקת זרעים לקנות זרעים עצמן בלי קניית העציץ כיון דקניית העציץ אינו רק מחמת זרעים א"כ היאך יקנה, קמ"ל דקנין עציץ וזרעים באין כאחד כמו באשה ועבד דאמרינן גיטה וידה באין כאחד הכא נמי כיון דאי קנה עציץ יכול לקנות הזרעים ובחזקה זו של זרעים הכל בא כאחד, וכמו כן אם החזיק בעציץ ס"ד דחזקה זו מועלת לזרעים כיון דהעציץ מסייע לזרעים א"כ נקנה הכל, קמ"ל דלא מהני, וכ"ש משך עציץ דלא מהני, כנ"ל ברור (בהבנת דברי הגמרא והראשונים ז"ל ולא לקבוע הלכה בענינים כאלה אשר אין להם בזמנים הללו כח בפועל):

בד"ה החזיק בזרעים, צ"ע אם צ"ל אגב וקני וכו' וכן גבי שטר ושמא התם וכו' משום דשטר אפסרא דארעא הוא עכ"ל. מדבריהם משמע דפשיטא להו דבשטר לא בעינן אגב וקני וכתבו לדחות דשמא שטר שאני דאפסרא דארעא הוא, והוא תמוה לכאו' דלא הוזכר התם הך סברא רק לס"ד דבעי ציבורין ורצה למידק מהך דשטר ודחי דלמא שאני שטר, אבל לפי מה דמסיק דציבורין לא בעינן ואגב וקני בעינן משמע התם דאין חילוק כלל בין שטר למטלטלין דעלמא דבעינן אגב וקני, וכ"כ הראב"ד להדיא פ"ב מהלכות מכירה, ועכ"פ היאך פשיטא . להו לתו' דגבי שטר לא בעינן אגב:

ונראה לי דכוונת התוס' באמת להסתפק הכא וכן גבי שטר, ושיעור דבריהם דהכא צ"ע אי בעי אגב וקני שיש סברא לומר דלא בעי אגב דבטל לגבי זרעים וכן גבי שטר דקי"ל דנקנה בכל מקום שהוא יש להסתפק כך ואף דהתם לא שייך הך סברא דהכא ממש מ"מ יש לומר משום דאפסרא דארעא הוא וכמו דדחי התם בהך סברא אף דבעלמא בעי ציבורין בשטר לא, הכי נמי יש לומר לענין אגב וקני כנ"ל, וכאשר תדקדק בדברי הר"ן תראה שגם הוא הבין כך כוונת התו' דאל"כ אין הבנה לדבריו כלל, ודוק:

בד"ה בתר נקבו אזלינן למ"ד בהעור והרוטב וכו'. עיקר כוונת התו' בכאן דהכא בעציץ נקוב דהוי כמחובר העיקר חשוב ובעציץ שאינו נקוב הנוף חשוב ולא עיקר, לזה כתבו דלא דמי נוף היכי דהוא חשוב כגון באינו נקוב לשורש היכי שהוא חשוב כגון בנקוב דהיכי דעיקר חשוב גריר גוף בתרי' והיכי דנוף חשוב לא מיגרר עיקר בתרי' רק לנוף גופא והיינו דלא דמי יניקת הנוף אפילו באינו נקוב כיניקת שורש בנקוב, ומה שהקדימו לומר דה"ה לענין מעשר משום דיש מקום לומר דלא דמי מעשר לטומאה כלל דמעשר ביניקה תליא מילתא ואין נוף בעצמו בגדר חיוב מעשר רק מחמת עיקר, א"כ בלא"ה לא הוי קשיא כלל דהתם לענין טומאה לא גריר עיקר בתר נוף אבל הכא לענין מעשר ביניקה תליא ואין נוף בפני עצמו בכלל חיוב מעשר ולזה הקדימו לומר דגם לענין מעשר שייך בנוף עצמו כמו לענין טומאה, ושפיר צריך לחלק דלא דמי יניקת נוף ליניקת שורש:

אמנם בגוף דברי התוס' אני תמה דמה הפרש יש בין נקוב לאינו נקוב, ולא הוצרכו בכאן נקוב רק לענין מעשר משום דהדבר תלוי בקרקע א"י ואי אינו נקוב הרי אינו יונק מקרקע א"י, אבל לענין מה שאין הדבר תלוי רק בתוך העציץ בלבד פשיטא דיניקת עציץ נקוב ואינו נקוב שווין רק באינו נקוב היניקה בתוכו ובנקוב היניקה מקרקע שתחתיו, וא"כ יש להקשות בלא"ה למה כאן אזלינן בתר עיקר והתם לא, דמה בכך דהתם אינו נקוב ס"ס עיקר היניקה בתוך העציץ והוא תלוש, ולמה לא יגרר נוף בתר עיקר כמו הכא, וע"כ שאין ענין טומאה דהתם למעשר דהכא דהתם אף שיונק מן מה שבתוך העציץ ג"כ מ"מ מה שיונק מן הקרקע שבחוץ משוי לי' מחובר להפריח טומאה מני' ות"ק ס"ל דמה שבפנים ג"כ יונק מבחוץ ויש בו קצת מחובר ואזיל לי' מני' טומאה, אבל הכא הכל ביניקה תליא מילתא, וכיון שיונק מעציץ אזלינן בתרי' לענין מעשר, ומדברי הרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות טומאת אוכלין מוכח דמפרש הך דהתם בעציץ נקוב ומה שבתוך העציץ הוי מחובר, ולת"ק אפי' מה שיצא לחוץ טהור, ולר"ש מה שבחוץ כתלוש, ולפי זה בטלו כל דברי התוס' דהכא ודפרק העור והרוטב דלת"ק בתר עיקר אזלינן ולר"ש כיון דחשיב לי' תלוש מה בכך דיונק משם הא כל מחובר שנתלש מקבל טומאה, ואף זה כיון שיצא לחוץ הוי כתלוש:

בד"ה ובדאשרוש לא פליגי וכו' קס"ד וכו' ותימא וכו', הקשה מהרש"א למה לא קשיא להו ממכירה דמייתי התם דפליגי ובלא"ה יש לתמוה דמירק גופא קשיא כיון דקאמר התם דתליא בפלוגתא דמכירה ובאמת לק"מ דודאי משמע דעיקר התירוץ כאן כיון דהוא דבר התלוי בב' בני אדם לא שייך לומר להפקיע מזה הירק בשביל העיקר של חבירו, כיון דמדינא שייך לו הואיל ויכול למלאות גינתו עפר וכן גבי מכירה כיון דלולא העיקר הי' ראוי להיות שייך לבעל האילן בשביל העיקר אין להפקיע ממנו לשדות נוף של זה בתר עיקר של זה, משא"כ הכא לענין חיוב מעשר, ואהא קשיא להו מערלה דהתם נמי פליגי דהוי כמו הכא במעשר:

אמנם כבר כתבתי דלק"מ מערלה ג"כ, דשאני מעשר דתליא ביניקה, תדע דאפילו למאן דאזיל בתר נוף חייב מדרבנן כמו שפירש"י, וע"כ כיון דנתגדל מכח א"י חשוב כפירות א"י רק דפטורין מדאורייתא לפי שיצאו לח"ל, ואי הוי כפירות ח"ל ממש אפילו מדרבנן פטורין, והשתא כיון דתליא ביניקה באשרוש לכ"ע חייב במעשר אבל בערלה לא תליא ביניקה כלל כיון שאם הי' הגזע גבוה יותר לכ"ע הוי פטור אף דהכל יונק מן הקרקע ואינו ענין למעשר כלל:

בד"ה לא על נייר מחוק שהכתב על הנייר וכו' ואף דבנחנו סהדי חתמנו אמחקא ושטרא אניירא בין עד לעד על המחק כשר, מ"מ מתניתין מיירי דליכא מחק רק במקום חתימות, תדע דאי מחק גם מקום כתיבה בודאי כשר רק מתניתין מיירי שלא נמחק רק מקום חתימות עדים, א"כ ממילא מיירי דליכא מחק רק כשיעור שני החתימות לא יותר, דאי יכתוב נחנו סהדי על נייר קודם לא מהני, ובין עד לעד ליכא שיעור לכתבו שלא נמחק רק שיעור ב' שיטין, ובספ"י כתב ליישב למ"ד כתב סופר ועד כשר יש לחוש שיחתוך חתימת העד האחרון עם נחנו סהדי וישאר כתב סופר ועד על המחק, והא ליתא דהא התוס' פרק גט פשוט הקשו למה פסלו הוא על הנייר ועדיו על המחק והכשירו שניהם על המחק הא יותר יש להכשיר הוא על הנייר שלא נעשה בו זיוף ולפסול שניהם על המחק מטעם שמא הי' על הנייר ומחקו, ותירצו דשכיח גבי סופרים טופסי שטרות שנמחקו שלא כיון בהם המעשה ואינו רוצה להפסידו, והשתא בכתב סופר ועד פשיטא דיש לנו להכשיר הוא על הנייר עם נחנו סהדי כמו שהכשירו בכל שטרות ולפסול כתב סופר ועד על המחק דבהא לא שייך תקנת סופרים דיכול לכתוב תרווייהו על המחק, ולמה נפסול בחנם הוא על הנייר אפילו בנחנו סהדי, וזה ברור לכן העיקר בזה כמו שכתבתי לעיל:

והנה הרב מהרש"א כתב דלא מוקי למתניתין להיפך בהוא על המחק ועדיו על הנייר דלא שייך שיכול להזדייף ותמה בספ"י הנ"ל דמפורש פרק גט פשוט להיפך דפסול מפני שיכול למחוק שני פעמים אפילו כתוב נחנו סהדי לפי שאינו ניכר כיון שאין כנגדו נמחק פעם אחת באותו נייר, ובאמת לא דק בכוונת מהרש"א רק כוונתו דמשמע במתניתין דכמות שהוא אין בו חשש רק שיכול לזייף וישתנה ונכשיר אותו שלא נדע כלל שיש בו זיוף, וזה לא שייך רק בהוא על הנייר ועדיו על המחק ופסול מפני שיכול לזייף לעשותו שניהם על המחק