תפארת יעקב על חולין חלק ב צז

מהניא בדיקה דסוף הארס לעבור משא"כ סימנין דרובן קשין ואין מקבלין הארס לכך מהני בהו בדיקה ואפי' האדים הבשר לא חיישינן כל שלא נראה בהן עצמן אדמימות, וכן מה שהקשה מקנה דמיבעיא לן דרוסתו בכמה כיון דלא ס"ד דמתפשט זיהרא כ"כ עד רובה פשיטא דלא חיישינן, ובהכי ניחא ג"כ מה שיש להקשות על הר"ן דכתב בשם הרא"ה ז"ל דלחומרא נמי תלינן בקניא כגון בבהמה דמשום דרוסה הוי סגי לשחוט ולבדוק דניכר האדמה אחר שחיטה אבל משום נקב לא שמא במקום נקב קא שחיט וקשה הא דעתו הוא דכל שראינו שנדרסה לא מהני בדיקה כמו שכתב להדיא בשמו בתר הכי א"כ קשה בהך דקניא דהוי ממסמס קועיה דמא במה נפשך אי קניא עביד הא הרי אין לנקב בדיקה שמא במקום נקב קא שחיט ואי שונרא דרס הרי וודאי דרוסה לא מהניא בדיקה לדידיה וע"כ דסימנין שאני כיון דקשין הן כספק דרוסה חשיבי ואדרבא כל כמה דלא חזינן להו אדמימות בסימנין עצמן אזלינן בתר רובא דרוב סימנין קשין הן ואין מקבלין ארס דריסה:

ואדרבא להיפוך יש לתמוה הא עכ"פ ס"ל לתוס' דרב לא מצריך בדיקה רק לוודאי דרוסה ולא בספק א"כ היכי מורי בה רב מכפא ועד אטמא והיינו אפי' כנגד סימנים והא כיון דחזינן דכל שלא האדימו סימנין עצמן כשרה דסימנין קשין אצל דרוסה א"כ עכ"פ כיון דרב לא חייש לספק דרוסה לבדוק למה יחוש לבדוק סימנין הא אפי' רובא איכא דלא האדימו ולא שלט בהן הדריסה, אבל באמת ניחא דע"כ לא חייש רב רק כל היכא שהיא בחזקתה אבל בוודאי נדרסה והטיל בה ארס שוב יצאה מחזקתה ומודה רב לחוש לכל מה דאיכא למיחש, רק שיש להקשות אפילו לשמואל למה נצטרך לבדוק הא איכא רובא דלא האדימו ואולי רק לכתחילה מצרכי לבדוק ולא סמכינן ארובא אפילו לרב כיון שיצאתה מחזקתה אבל דיעבד באמת בלא בדקו הסימנין איפשר לכ"ע לא אסרינן דיעבד:

ודברי הרא"ש ז"ל בענין זה קשין לפע"ד מאד שהוא ז"ל הסכים לדברי התוס' דאפי' וודאי דרוסה וניכר ארס מהני בדיקה והרי לעיל דף מ"ג הקשה הרא"ש ז"ל בהא דאמר רבה ושט אין לו בדיקה בחוץ אלא בפנים דמה יועיל בדיקת פנים שמא עדיין לא עבר הארס לפנים ותירץ דאי לא עבר לפנים היה ניכר גם בושט מבחוץ רק דלא סמכינן לבדוק מבחוץ שמא כבר עבר לפנים והוקלש המראה מבחוץ ואינו ניכר בושט לפי שהוא אדום, והשתא היכי ס"ד לבדוק וודאי דרוסה שניכר ארס מבחוץ דוודאי יש לחוש שמא אכתי לא עבר לפנים ואח"כ סופו לעבור לפנים, ולא שייך לחלק ולומר דדוקא בושט כל שיש עליו מבחוץ אדמימות חיישינן שיעבור לפנים אח"כ אבל כאן אפי' יש על הבשר מבחוץ לא חיישינן שיעבור לפנים אחר זמן דמ"ש הא כל בדיקה כך הוא דחיישינן שעבר לפנים מכבר ולמה לא ניחוש שיעבור אח"כ לפנים, והרי אפי' לא נמצא רק על הבשר מבפנים אמרינן דסופו לשרוף הבני מעיים ג"כ מעבר לעבר אף שעדיין לא נגע בהם כלל והרי יש עורות בית הכוסות שהם עבים וגסים ומ"מ חיישינן שיאדימו אח"כ א"כ כמו כן יש לחוש בנמצא בחוץ שיעבור אחר זמן לפנים ומה מועיל בדיקה וצ"ע ליישב דברי הרא"ש בזה, מיהו עיקר קושיית הרא"ש לעיל דף מ"ג לא קשיא כלל לפע"ד לפי מה שכתבתי לעיל דרוב סימנין קשין הן אצל דרוסה והיה מהראוי שלא נצטרך בדיקה כלל אם האדימו א"כ עכ"פ אי חזינן דלא האדימו בפנים תולין דקשין הן ולא יקבלו הארס אפי' אחר זמן, גם מה שכתבו התוס' לדחות הראיה מהא דקאמר נ"מ לספק דרוסה דמשמע דוודאי דרוסה לא מהניא בדיקה משום דאף לספק קי"ל דחיישינן, לא ידעתי מאי ענין זה לאשמועינן דין ספק דרוסה בהך מימרא דרבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ, ואמת שיש לדחות ראיה זו לפי מה שהקשה הרא"ש שם כיון דאין לו בדיקה מבחוץ ניחוש שמא יש מבחוץ ואינו ניכר ועדיין לא עבר לפנים ותירץ הרא"ש בחד תירוץ דבספק דרוסה הקילו דאי איפשר בענין אחר א"כ שפיר קאמר נ"מ לספק דרוסה דאז יש נ"מ דאין לו בדיקה בחוץ וצריך לבדוק בפנים אבל וודאי דרוסה לא הוי מהני אפילו בפנים דשמא יש בחוץ ולא עבר, אבל לפי זה פשיטא דמוכח דוודאי דרוסה אין לה בדיקה דמה התם שאין בירור שיש על החיצון חוששין שמא יש ולא עבר לפנים כ"ש כאן כשאנו רואין על הבשר מבחוץ שיש לחוש שלא עבר לפנים, עכ"פ בארנו שיטת רש"י ז"ל דוודאי דרוסה דהיינו שיש רושם על הבשר מבחוץ לא מהני בדיקה כלל דשמא לא עבר עדיין לפנים ואי אין רושם בחוץ אי לא ידעינן שנדרסה כלל פליגי רב ושמואל לרב לא בעי בדיקה כלל לא בחוץ ולא בפנים ולשמואל בעי בדיקה בפנים ואי ידענו שדרס ולא ידעינן באיזה מקום או שידענו מקום שדרס וודאי ובשאר מקומות לא ידענו אז לרב ג"כ צריך לבדוק עכ"פ בחוץ ואי נמצא בחוץ בשום מקום שום רושם שוב לא חיישינן לבדוק בפנים ולשמואל חיישינן ובזה ניחא הכל כנ"ל:

דף נ"ד ע"א בגמרא מורי בה רב מכפא ועד אטמא. משמע דהיינו אפי' יותר מכנגד בית החלל ומן התימה דלעיל אמרו בשם רב כנגד בית החלל כולו ואף שאמר ואפילו בסימנין מ"מ מכפא ועד אטמא משמע יותר שהרי כף המוח אינו כנגד החלל, ועוד דאפילו תימא דכנגד החלל הוי כמו מכפא דמוחא ועד אטמא אבל עכ"פ היכי קאמר מעיקרא בשם רב שיאדים בשר כנגד ב"מ, ונראה שיש לדקדק בדברי הרמב"ם שכתב וכיצד דין הדרוסה כל מקום שאמרנו חוששין לה שוחטין את הנטרף ובודקין מכף הירך עד הקדקד אם נמצאת כולה שלימה מכל מיני טרפות ולא נמצא בה רושם הדריסה הרי זו מותרת ואם נמצא בה רושם הדריסה הרי זו טרפה ואסורה מן התורה, הנה כתב בדיקה על דרוסה וסיים אם נמצאת שלימה מכל מיני טרפות וטרפות מאי בעי הכא, לזה נראה שהוא סובר דמלבד שריפת הארס דטרפה בלי נקב כלל חוששין ג"כ שמא נעשה בה איזה טרפות ודייק כן מהך דרב דלכך לעיל אמר שיאדים בשר נגד ב"מ דמחשש האדמה לא חיישינן רק נגד ב"מ אבל מה שצריך לבדוק מכפא דמוחא עד אטמא היינו שמא ימצא טרפות משאר מיני הטרפות שמחמת הדריסה נעשה טרפה, ולפי זה איפשר דרב סובר שאין צריך לבדוק בסימנין על האדמה דרובן קשין הן רק שמא ניקבו או נפסקו:

בתוס' בד"ה אילימא פי' בקונ' וכו' וקשה לפירושו וכו'. ויש ליישב פירש"י דוודאי בדברי אמורא אין הכרח שיאמר ב"מ ויכלול לב וכבד אבל מ"מ כיון דתנא דמתניתין באמרו ב"מ כולל לב וכבד א"כ אין קושיא אם רב אמר ב"מ כפי לשון התנא ולא הוי ליה לר"נ לישבע והאלהים אמר רב מכפא ועד אטמא, ומזה דייק דר"נ שמע כפא דמוחא ושפיר קאמר והאלהים אמר רב כפא עד אטמא בפרט דרב תנא הוא ופשיטא שיכול לומר פעמים כלשון התנא, כנ"ל:

בגמרא יביא. פירש"י יחתכנה במקום אחר אם דומין מראיהן של חתכים טרפה וכו', ולא ידעתי למה תפס ההקפה על צד האיסור הא כל ההקפה להמציא צד היתר והיה לו לומר דיקיף אם לא ידמו כשרה, ונראה לי דס"ל דוודאי מודה ר"י דסברא גדולה היא שאי איפשר לשמוטה שתעשה שחוטה רק דכיון דאיפשר שיתברר לו דנשחטה בשמוטה צריך לברר דשמא ידמו ויטריף, ולפי זה איפשר דהיכא דליכא לברורי מודה ר"י דסומכין דאי איפשר לשמוטה שתעשה שחוטה, ולפי"ז לא קשיא קושיית התוס' מהך דפ"ב דהתם דליכא סברא דאי איפשר לשמוטה שתעשה שחוטה רק להקל ע"י זה לא סמכינן אהקפה זו להקל, אמנם לא ידעתי למה לא פי' כפשוטו דשוחטין בהמה אחרת ורואין אם השחיטות דומות כשרה ואם אינן דומות הראשונה נשחטה בשמוטה וכן פי' הר"ן להדיא, וכן משמע הלשון יביא ויקיף דהיינו שיביא בהמה אחרת, ואתי שפיר הא דר"נ דקאמר ל"ש אלא שלא תפס בסימנים אבל תפס בסימנים שוב אין שום ראיה דשפיר יכולה להשחט כמו בהמה שלא נשמטה כלל ואין כאן שום הוכחה:

והנה הרשב"א ז"ל הקשה לפירש"י דהא וודאי לא ידמו דחתך ראשון נעשה בעוד הגרגרת חי אף שהיה שמוט לא ידמה לאותו חתך עכשיו דכבר אין בו חיות כלל, ופי' הוא דשוחטין בהמה אחרת ושומטין הגרגרת ורואין אם מראה השמוטות שווין כי אינו דומה עקורה מחיים לעקורה אחר שחיטה, ולפי דבריו הך דר"נ ע"כ לא קאי רק ארב דאילו לר"י אפי' לא תפס איפשר שתעשה שחיטה, ואי לאשמועינן דבתפס לא מהני הקפה, הא ליתא דלהרשב"א מה בכך דתפס מ"מ יכול להקיף השמוטות אם דומין משא"כ לפירש"י, ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דכל שתפס בסימנין לא מהני הקפה דעיקר הקפה שאינו דומה חתך בסימן המדולדל לחתך בסימן שאינו מדולדל אבל בתפס הסימנים חתך שלו שוה ממש לשאר חתך שלא נשמט כלל כיון שתפסו ויכול להשחט שפיר כמו סימן שאינו נשמט כלל, ומה שהקשה הרשב"א דוודאי לא ידמה מחמת שהיה בו חיות לא מיבעי' לפי מה שפירשתי וכמו שפי' הר"ן דמדמינן שחיטת בהמה אחרת לשחיטה זו דלק"מ אלא אפילו לפירש"י לק"מ דוודאי פשיטא שאין כוונת רש"י בהקפה זו כמו הך הקפה דלעיל דמקיפין בבני מעיים דהיינו במראה הנקב כי משונה נקב בבשר החי לנקב בבשר המת כי לא על זה דנין כאן דוודאי לא ידמה דאף שהיה שמוט היה חי ועכשיו מת, רק כאן לענין זה מקיפין שאם היה מתוח בעת שחיטה החתך שבו מיושר אבל החותך בדבר שאינו מתוח רק מדולדל אין החתך שבו מיושר מחמת שמתנדנד כאן וכאן ובזה כל שהיה שמוט קודם החתך הראשון ממילא הוא שוה לחתך של עכשיו רק במראה יש הפרש שזה בבשר מת וזה בבשר חי, ואמת שלשון רש"י אם דומין מראיהן של חתכים משמע לכאורה דכוונתו במראה ממש כהך דב"מ לעיל אבל מ"מ פשיטא שלא היה כוונתו כך רק כמו שכתבתי דהא חזינן דרב סובר שאינה יכולה להשחט כלל א"כ נהי דר"י אינו סומך על זה אבל מ"מ פשיטא שאין החתך נעשה יפה בסימן שמוט כמו באינו שמוט, וברור דהכוונה מראה החתכים היינו בסידורן שאין מראה החתך ביושר כמו בסי' שאינו שמוט וזה ברור ועמ"ש בתוס':

שם לאתויי שב שמעתתא. עמ"ש לקמן שיש לתמוה לכאורה היכי קאמר לאתויי שב שמעתתא הא הך דרב מתנא ע"כ לא איתרבי במתני' דלשמואל דרב מתנא כשר ולר"ל מסיפא דאלו כשרות איתרבאי דבזה הכלל לא איתרבי כיון דלא דמיא, וכן בהך דרכיש