תפארת יעקב על חולין חלק ב צד

הקודם דדל ציפורן מהכא הרי רוב אריות דורסין וראוי לחוש) ולזה סובר רש"י דלא שייך לבוא מכח רוב רק כנגד המיעוט אבל כאן כיון דכל הדורס אין ציפורנו נשמטת לא מהני רוב כלל, ואף דאיכא נמי סברא להיפוך מ"מ לא שייך לומר כאן יש הכל עם רוב וכאן יש הכל בלבד שאין הפרש בין הכל בלבד או הכל עם רוב, אבל אי הנך נמי לא הוי רק רוב הוי ראוי לומר דכאן איכא תרי רובי רוב דורסין ורוב אין ציפורן יושבת בגבו מחמת חיכוך ובצד השני רק חד רובא, מיהו בלא"ה יש להקשות אטו לקמן דפליגי רב ושמואל באיהו שתיק ואינהו מקרקרן מיירי דוקא בנמצא ציפורן דיש לדון דחולה הוא ופשיטא דבלי ציפורן חייש רב וקשה הא רוב דורסין, וכמו כן קושיא השנייה לאביי אינה מיושבת דהתם ליכא ציפורן א"כ בלא"ה יש לחוש מכח דרוב דורסין, לכן נראה לי בכוונת רש"י ז"ל דבלא"ה יש לדקדק אי כוונתו דלכך לא חיישינן לרוב אריות דורסין משום דכל הדורס אין ציפורנו נשמטת א"כ הוי ליה לומר אע"פ שרוב אריות דורסין קים לן וכו' ומדקאמר וקים לן משמע דתרי מילי נינהו, והיינו דמפרש כמ"ש לעיל בתוס' בד"ה רוב דעל מה שנכנס ארי לא חיישינן אעפ"י שרוב אריות דורסין כיון שלא נמצא ריעותא דרב לטעמיה דלא חייש לספק דרוסה כדמסיק וקים לן ג"כ דכל הדורס וכו' לכך לא חיישינן לציפורן דאדרבא הא ראיה שלא נדרס, ואף דאיכא נמי סברא להיפוך אוקי אחזקיה, ומה שפירש שאין אחד מהם אין כוונתו שאינו רוב רק אפילו אחד אין כאן דהא וודאי ליתא דהא כל המתחכך אין ציפורן יושבת לו בגבו וע"כ אחת משתי אלה ואי איפשר לומר דהך כל היינו שאין גם אחד, רק שהוקשה לו לרש"י באמת דנקט כל הדורס ולא נקט רוב לזה פי' דבא לומר דלאו דוקא ארי אין ציפורנו נשמטת אלא כל הדורס כך הוא וכן כל המתחכך לאו דוקא ארי רק כל הדורסין דלא תימא דוקא טבע ארי כך ובדורס אחר אינו כן לכך נקט כל הדורס וכל המתחכך אבל בכל אחד אינו רק רוב, וזה ברור לפע"ד:

ע"ב בגמרא אלא אתריה דשמואל הוי וכו'. לפי גירסא זו מוכח לכאורה דרב לא הדר ביה דאי חזר בו היה לו לאסור ודוקא היתר לא רצה להורות באתרא דשמואל אוסר משא"כ איסור, ולא הבנתי לשון רש"י דמהכא לא תפשוט דלכאורה להיפוך מוכח, מיהו יש לדקדק הא עיקר השאלה האי דרב מאי ע"כ משום דקי"ל הלכתא כרב באיסורי דאל"כ מה זו שאלה כיון דשמואל חוששין ס"ל וע"כ משום דהלכה כרב באיסורי א"כ מאי השיב לא שמיע לי כלומר לא ס"ל מה בכך הא קי"ל כרב באיסורי וקשיא הלכתא אהלכתא, ואולי מה שאמר לא שמיע לי כלומר לא ס"ל היינו דלא פליגי רב ושמואל בהא כלל רק רב נמי חוששין ס"ל או דלא מורי בה לא איסור ולא היתר, וצ"ע:

שם וליחנקינהו ולישדינהו לאשפה. תמוה לי דהוי ליה להקשות ליחנקינהו ולזבנינהו לנכרים דבהא וודאי ליכא למיחש דימכרנו לישראל דאטו יש איסור למכור נבלה לנכרי, וראיתי להרשב"א ז"ל דכפי הנראה היתה גירסתו כך [אבל יש שם ט"ס מגומגם], אבל תימא בעיני דעל זה יאמרו דלפרסומי מילתא עביד דהיכי יעלה על הדעת שיזיק לזה ממונו שלא ימכרנו לנכרים כדי לפרסם הדבר ומה היה עושה אי לא הוי אירע כאן אותה השאלה ולא היה נדרס כלל ומה חטא האיש הזה להפסיד לו מעותיו, ואולי משום דאסור לעשות סחורה בנבלות וטרפות רק בנזדמן לו טרפה מותר למוכרה לנכרי והשתא הכא כיון שכמות שהם אסור למוכרם שמא ימכור לישראל רק לחנק אותם ולמוכרם וכהאי גוונא לא מיקרי נזדמנו דאולי עכשיו כשרים הם והרי מנבל בידים למכור לנכרי, והיינו דמקשה לישדינהו עכ"פ לאשפה ולמה לנהר דוקא הא לאו איסורי הנאה נינהו, וניחא טפי לשון ולטעמיך דקאמר דלכאורה אין לו מקום כאן דלטעמיה דמי מקשה רק הכוונה ולטעמיך נהי דלא מקשת דימכור לנכרים משום סחורה אבל עכ"פ ישליכם למקום הפקר לכלבים וע"כ דלפרסומי מילתא עביד ולכך השליכם לנהר:

שם לאו מי אמרינן ספק כלבא ספק שונרא תלינן בכלבא הכא נמי ספק קניא ספק שונרא תלינן בקניא. יש לדקדק מה ס"ד לחלק בינייהו ומה נפקא מינה כלבא או קניא, ומזה נראה לי ראיה דהא דאמרינן לעיל תלינן בכלבא היינו דוקא בליכא ריעותא בחוץ כלל ואי הוי חזינן דשונרא עאל הוי פליגי דחוששין לבדוק בחוץ או בפנים כפי שיטת הפוסקים אבל כיון דמספקא לן אי שונרא עאל או כלבא תלינן דכלבא עאל ולא דריס, אבל אי הוי חזינן ריעותא בחוץ לא הוי תלינן בכלבא דמסתמא שונרא עאל דדרכו לדרוס אבל כלב אין דרכו לדרוס, אבל הכא דממסמס קועיה דמא ס"ד דלא תלינן ומ"מ מדמה ליה להתם כיון דהכא שכיח דהוי מקניא כמו משונרא א"כ ממילא כמו התם בלי ריעותא אף דאי עאל שונרא חיישינן מ"מ בספק דשכיח שהיה כלב כמו שונרא תולין להקל וה"ה כאן אפי' בריעותא כיון דשכיח שהוכה מקניא כמו משונרא כנ"ל ולענין הנפקותא הא סוף סוף בעי בדיקה לנקב מבואר באריכות לעיל דף כ"ח ודף מ"ג עיין שם:

בתוס' בד"ה אתי בהו לידי תקלה והא דאמר לקמן בפירקין וכו'. הנה תירצו ג' תירוצים ושלשה אלה נפלאו ממנו, דמה שתירצו דלמסקנא ניחא לא הבנתי דכיון דיכול להשהותם מדינא היכי ס"ד להפסיד לזה ממונו שלא חטא כלום מחמת פירסום ומה היה עושה אי לא היה בכאן זו השאלה כלל ובשביל שאירע לאיש הזה שאלה זו נפסיד אותו לפרסם עכשיו להפסיד ממונו שלא כדין, גם מה שתירצו דממהרת לטעון יש לדקדק אטו הכא כולה שרקפא זכרים היו והיה לו להשהות הנקבות עכ"פ עד שיטענו, מיהו איפשר לומר דהכא הוי חיישינן שמא כבר טעונות היו ונצטרך להמתין כדי טעינה אחרת אבל התם שיחלא קמא כבר היה, גם מה שתירצו דתנאי היא מ"מ כיון דשמואל פוסק כמ"ד דחיישינן לא הוי פליג עליה אמימר, ובאמת לא דמי להנך תנאי דהתם דתרומה מזהר זהירי בה טובא דבמיתה היא, תדע דלא מצינו לאסור להשהות תרומה טהורה בימי טומאתו מחשש תקלה וכן שאר איסורים דרגילין להזהר בהם אבל כהך דהכא דלא שכיח ממילא כשאירע כה"ג יש לחוש לתקלה, אמנם רש"י ז"ל נשמר מזה ופירש כיון דהוי טובא לא מצי להזהר בהם וא"כ אין קושיא מהנך ביעי כלל, אלא שיש לדקדק דוודאי משמע דכלהו חנקינהו ושדינהו בנהר א"כ הוי ליה להציל מקצת מהם עכ"פ כפי מה שיוכל להזהר, לכן נראה לי דוודאי מהאם הטעונה הביצים אין קושיא די"ל התם שהיתה ספק טרפה הניכרת כגון הכתה חולדה על ראשה מקום שעושה טרפה ומהני התם בדיקה בעוף יבשה או שניקב קוץ לחלל וכדומה משא"כ הכא שאין בהם היכר כלל, ומן הביצים נמי לא קשיא דבהו שפיר מצי להזהר דמינח נייחי וכל שנותנים במקום משתמר ומוצנע אין לחוש אבל הנך עופות דמינד ניידי ולא מינכרו כלל שפיר יש לחוש דאתי למטעי בהו בכשרים כנ"ל:

בד"ה ספק שונרא וכו' וא"ת עד סוף הדיבור. דבריהם צריכין ביאור במה שכתבו דניחא ליה לאוקמא בכל הבהמות דהא זאב אינו דורס בגסה ולא מיירי בגסה, וצ"ל דלאו דוקא זאב רק אי בדקה נתערב בדרוסת זאב ובגסה בדרוסת ארי, מיהו יש לדקדק דהוי ליה לומר דנתערב דרוסת זאב בדרוסת ארי בגסה ודרוסת זאב ודוב בדקה [למ"ד דהנך דדמו לזאב לא דרסי בדקה רק למעלה מן הזאב] וחתול וקוץ בגדיים וטלאים ומיירי שפיר בכל הבהמות אם לא שנאמר דכל הדורסין משונים דריסתן זה מזה וניכרין וצ"ע:

ומה שנראה לי בישוב קושיא זו דבלא"ה יש להבין דקאמר התם דדרוסת זאב מינכר דהוא משוך וקוץ עגול הוא. ובאמת הדבר תמוה דפשיטא דכה"ג דהכא דעאל לבי קניא ובדרך הליכתו נאחז בקוץ א"כ פשיטא דג"כ משוך הוא ודוקא אי הקוץ נתחב בו בעומק הנקב עגול אבל אי נאחז בו והלך ובהליכתו הוא מסרט על בשרו בוודאי משוך הוא, לכן נראה לי דכבר כתבתי שיש לתמוה התם דלא קאמר דנתערב בדרוסה או בספק דרוסה שאינו ניכר כלל בחוץ והרי ארי שנכנס לבין השוורים והוא שותק ואינהו מקרקרן ספיקי דרוסה נינהו ואינו ניכר כלל, וראיתי למהר"ם והש"ך סי' נ"ז שהרגישו בזה ומתוך כך כתבו דכל שאין ניכר מבחוץ שוב אין לחוש וכל בדיקת דרוסה מבחוץ היא, וזהו היפוך כל הפוסקים והרמב"ם מכללם דהבדיקה אחר שחיטה היא והאדים בשר היינו מבפנים [ועמ"ש לקמן מה שיש להקשות על שיטת הש"ך הכל אף שכך הוא דעת הרשב"א בת"ה], ומה שנראה לי בישוב קושיא זו דהא יש להבין כיון דכל דרוסה יש לה בדיקה בפנים וכתב הש"ך סי' נ"ז דמהני שהייה יב"ח א"כ היכי קאמר ירעו עד שיסתאבו הא בשהייה יב"ח סגי, [וביותר קשה במה שהקשו התוס' ריש פרק התערובות שם דמה תועלת יש בפדיון זה כיון דספק טרפה נינהו ואי ס"ד דבשהייה יב"ח יצאו מכלל ספק א"כ איכא תועלת שיפול בהם מום ויהיו מותרין אחר יב"ח באכילה], ולפי שהיה הדבר תמוה בעיני מאד חפשתי בספרים ומצאתי להרב הפליתי בסי' נ"ז שעמד בזה וכתב ליישב בזה קושיית הש"ך דאי איפשר לאוקמא בדרוסה שאינה ניכרת דא"כ מהני שהייה יב"ח וע"כ שניכר שנתמסמס והאדים הבשר מעבר לעבר דאז הוי וודאי טרפה ולא מהני שהייה יב"ח, וחזר והקשה על זה דמ"מ תיקשי לר' ינאי למה לא אוקמה בדרוסה שאינה ניכרת דאיהו סובר בנדה דף כ"ד טרפה חיה וע"ש שהאריך ובכל האריכות לא העלה מעלה ארוכה לרבי ינאי דסובר טרפה חיה, ועוד היכי קאמר דנתערב דרוסת זאב בנקיבת קוץ במה נפשך אי הקוץ לא ניקב מעבר לעבר הרי ניכר הוא דהנדרס מעבר לעבר והקוץ לא ניקב כך, ואי דגם הקוץ ניקב מעבר לעבר הרי כלהו טרפות מחמת קוץ שניקב לחלל, אמנם כאשר עיינתי בהך סוגיא דנדה נראה לי ברור שאין ענין דברי ר' ינאי דשם להך טרפה חיה ואינה חיה המוזכר לענין טרפות מתרי טעמי, חדא דמודה ר' ינאי דרובן אין חיין יב"ח רק לפי שאיפשר לטרפה שתחיה אמו טמאה לידה אבל לענין ספק טרפה שפיר מהני שהייה יב"ח דמסתמא לא היתה טרפה, ועוד והוא העיקר שאין ענין הך טרפה