תפארת יעקב על חולין חלק ב צא

קשיא דהוי ליה לומר טלה דברחל גדולה אין חידוש דאפי' חתול לא דריס ולוקמא בחתול כדמשני מעיקרא וקמ"ל דחתול לא דריס ברברבי, ולפע"ד לא קשיא כלל דוודאי טובא הוי מצי למימר לעיל ג"כ דרב דימי ביש מצילין רב כהנא באין מצילין וכמו כן כאן הוי מצי לאוקמא ברחל גדולה רק שאי איפשר לומר באוקימתא רק היכא דקתני יש דרוסה נוכל לומר דיש במציאות דרוסה דפשיטא דאיכא גסה דלא דריס וכל שיש לו מציאות דרוסה שייך לומר יש דרוסה אבל לא שייך לומר אין דרוסה במקום שאינו דורס מחמת גדלו שהרי יש לו דרוסה עכ"פ ומדהשיבו חכמים אין דרוסה ש"מ דלית ליה דרוסה לשועל כלל, וכמו כן בלישנא קמא לא מצי לאוקמא דרב כהנא ברברבי כיון דקאמר אין דרוסה לשועל אי איפשר לומר שיש לו דרוסה בשום מקום וזה ברור לפע"ד, והנה הר"ן הביא ראיה דשועל לא דריס ברברבי ולפי דברי התוס' פשיטא דיש ראיה דאי שועל עדיף מחתול אכתי הוי ליה לאוקמא ברברבי בלישנא קמא ואי קשיא מאי איריא שועל הא י"ל דשועל עדיף וכמו כן בל"ב מוקי לה בכלב ולמה לא אוקמה בחתול כדמעיקרא ושועל דורס וחתול לא ותרווייהו ברברבי:

בגמרא אין דרוסה אלא ביד לאפוקי רגל דלא אין דרוסה אלא בציפורן לאפוקי שן דלא. הרי"ף והרא"ש כתבו עד דמינקיב לחלל ופירשו כל המפרשים כמו קוץ לחלל ודבר תימה הוא חדא מאי ענין זה לכאן פשיטא דכל שנתחב לחלל דינו כקוץ לחלל וכיון דבגמרא לא הוזכר זה כלל למה כתבוהו הם, ועוד למה הפסיק הרי"ף לומר בהני עד דמינקיב לחלל והרי בשלא מדעת ולאחר מיתה ג"כ פשיטא דכי ניקב לחלל טריפה מכח קוץ בחלל ומדלא זכר רק בהני ש"מ דמטעם דרוסה אתי עלה:

אך יש להבין באמת מ הרי"ף דבר זה, ונראה לי לפי שיש להבין בהך ציפורן דקאמר דוודאי אי איפשר לומר דקים להו דהארס רק בציפורן הוא א"כ למה אמרו בסמוך לא צריכא דפסקוה לידיה הוי ליה לומר שנשמטה ציפורנו ונשאר בבהמה כהך דארי דלקמן ומ"מ כיון דלא שליף הציפורן לא הטיל ארס, ועוד דתיקשי כיון דקאמר אין דרוסה אלא ביד פשיטא דאימעיט שן טפי מרגל וכן מבואר ברשב"א להדיא דשן כ"ש מרגל, אבל נראה שהיה לו גירסא אחרת אבל לפי הגירסא שלפנינו וכמות שהוא ברי"ף וודאי קשיא, לכן נראה דעיקר הטעם בציפורן משום דאינו מטיל ארס רק בדבר שיש לו אחיזה חזקה בגוף העוף אז מטיל ארס בשליפתו, ומהאי טעמא נראה לי דלא מהני אחיזה שלא מדעת דאז אינו נאחז יפה [ואפילו שליף מדעת לא מהני כמו שאבאר בסמוך], והשתא ס"ד דרגל שפיר אימעיט שאין בכחו לאחוז יפה בחלק אחוריים שלו לכך אינו דורס רק ביד וס"ד דה"ה בשן אוחז יפה קמ"ל דוקא בציפורן נאחז יפה בחוזק ולא בשן, ולכך ס"ל דכמו באימרי זוטרי מחלקינן לעיל דאינו דורס והיינו טעמא ג"כ לפי שהבהמה גדולה בערכו אינו נאחז בה יפה בדריסתו רק בבית החלל הוא נאחז יפה וכמו כן בשן לבית החלל נאחז הוא יפה ומטיל ארס דפשיטא שיש ארס בשיניו ומצינו שנשיכתן נשיכת שועל וכן ושן בהמות אשלח בם רק שאינו נאחז יפה להטיל ארס בשליפתו רק לבית החלל כנ"ל:

שם אין דרוסה אלא מדעת לאפוקי שלא מדעת דלא. יש לדקדק כיון דבהדיא קאמר אין דרוסה אלא מדעת פשיטא דבא לאפוקי שלא מדעת, ונראה לי דס"ד דבעינן דוקא שראינו שהכה אותה מדעת קמ"ל דלא בא לאפוקי רק בראינו שהיה שלא לדעת אבל בלא ראינו כלל חזקה דמדעת היה ואפי' ספק נראה לי דלא הוי רק וודאי דרוסה הוא דשלא מדעת לא שכיח ומסתמא מדעת היה:

שם אין דרוסה אלא מחיים לאפוקי לאחר מיתה. גם בזה יש לתמוה לכאורה מאי ענין מיתה וחיים לכאן מאחר דעיקר בא לומר דבהדי דשליף הוא דשדי זיהריה א"כ כיון דאין דרוסה רק מדעת הוי ליה לומר בשליפה שלא מדעת דלא הוי דרוסה, וכמו דפריך השתא כיון דשלא מדעת אמרת לא כ"ש אחר מיתה כמו כן קשיא השתא כיון דשלא מדעת לא מהני שליפה כ"ש אחר מיתה והיינו שהסירו אותו פתאום שלא מדעת או שהיה ישן, ועוד אפי' אי לא משכחת לה, עכ"פ כיון דשמענו דשלא בכוונה אינו כלום מקמ"ל כשמת או פסקוה לידיה ומה גם דפשיטא דמשכחת לה שליפה שלא מדעת:

לכן נראה לי ברור אף דעיקר דרוסה בהדי דשליף מ"מ לענין שלא מדעת הכל תלוי בדריסה עצמה לא בשליפה תדע דרש"י פי' שלא מדעת דנפל ונתקעו ציפורניו ולמה לא פי' דהסרת ציפורניו ג"כ היה שלא מדעת וע"כ דאפילו שליף מדעת רק שנתחב שלא מדעת לא איכפת לן א"כ ה"ה להיפוך כל שנתחב מדעת אפי' שליף שלא מדעת הוי דרוסה, והשתא קמ"ל דוקא שלא מדעת אבל אחר מיתה לא דאין שליפה מזיק אחר מיתה ודוקא מעיקרא דס"ד דבהדי דדריס שדי זיהריה קשיא ליה שפיר השתא שלא מדעת אחר מיתה מיבעי', אבל לולא דהוי שמענו אין דרוסה רק מדעת הוי אתיא ליה שפיר דמשמיענו אין דרוסה אחר מיתה אם כן בשליפה דלא איכפת לן מדעת דוקא שפיר קמ"ל אין שליפה לאחר מיתה, ובהכי ניחא דקאמר דפסקוה לידיה ולא שנשחט הנדרס כדברי התוס' דבהא לא שייך לומר דקמ"ל אין שליפה אחר מיתת הנדרס וכי איפשר שיטרף העוף אחר שחיטה ואפי' ידרסנו כולו ולא הוי שייך לאשמועינן רק דבהדי דשליף שדי זיהריה אבל מאי ענין אחר מיתה לכאן משא"כ השתא אשמועינן דאין שליפה אחר מיתה דבהא ע"כ יש חידוש שהרי לא שאלו מעיקרא רק השתא שלא מדעת אבל לולא זה הוי ניחא ליה שיש חידוש דאין דרוסה אחר מיתת הדורס, והנה כאן נמי צריך לפרש מה שאמרו אין דרוסה אלא מחיים לאפוקי אחר מיתה פשיטא דמחיים מפיק אחר מיתה, וצ"ל דמעיקרא דהוי ס"ד דכולה דרוסה היתה אחר מיתה הוי ס"ל דהכוונה דס"ד דכל שהיתה מקצת דרוסה אחר מיתה לא הוי דרוסה רק כולה מחיים בעינן קמ"ל דלאפוקי כולה אחר מיתה דלא אבל מקצת מחיים דהיינו התחלה שפיר הוי דרוסה, ומקשה על זה אי כולה אחר מיתה פשיטא השתא שלא מדעת כ"ש אחר מיתה והוצרך לומר דפסקוה לידיה, וממילא קמ"ל להיפוך דס"ד כל שהתחיל מחיים הוי דרוסה קמ"ל דכולה מחיים וכל שהיה אחר מיתה אפילו סופה, לא הוי דרוסה דזיהרא בסוף הוא:

שם לא צריכא דדריס ופסקוה לידיה. יש לתמוה הא מעיקרא הוי ס"ד דלאחר מיתת הדורס ממש קאמר כמו שפירש"י ודל קס"ד שמת הארי ואח"כ נפל על הבהמה, והשתא מה צורך לו לחדש דפסקוה לידיה הוי ליה לומר בפשיטות שדרס מעיקרא וקודם שליפה מת או הרגו ולמה ליה לומר דפסקוה לידיה ואחר מיתה הכוונה מיתת האבר כיון דגם אחר מיתה ממש מצי מיירי רק בהתחלת הדריסה לא מת רק קודם שליפה מת, והנה ברי"ף הגירסא דדרס וקטליה אבל גירסא דידן צ"ע לכאורה, ונראה לי לפי מה שכתב הר"ן דדוקא באין מצילין אמרינן דאינו מטיל ארס רק בשליפתו אבל ביש מצילין כגון ששחטו הנדרס בעוד ששוכב עליו שדי זיהריה תיכף, ולפי זה י"ל דה"ה אי הרגוהו כיון שאי איפשר שיהרג בפתע פתאום כרגע לכן תיכף כשרוצין להרגו בהתחלת ההכאה שמכין אותו מכת מיתה הוא מטיל ארס תיכף, ובמת מעצמו לא שייך לאוקמא דא"כ האי ארי חולה היה שהרי מת וממילא אין בו דרוסה כלל כנ"ל לפי גירסא זו:

בתוס' בד"ה קמ"ל יש שטועין וכו' ואסור לעשות כן דכשהנץ רודף אחריו מכהו כמה פעמים וכו'. דבריהם אינם מובנים לי במה שכתבו ואסור לעשות כן דהרי לדעתם טרפה הוא אפילו דיעבד ואסור באכילה ומה זה שכתבו איסור על העשייה ואיזה איסור יש בזה, וליכא למימר שלא כתבו כך בדקדוק רק לפי דעיקר עשייה זו אינה אלא כדי לאכול ממנו לכך כתבו דאסור לעשות כן והא ליתא דהרי אפילו לפי דעתם לעשות כן דהם ס"ל אפילו וודאי דרוסה יש לה בדיקה א"כ ראוי לעשות כן דשמא באמת לא דרס ולא ימצא רושם משא"כ אי ימתין עד דשליף יטרף בבדיקה, ואף די"ל דלדעתם הוי וודאי נדרס מ"מ היכי שייך לאסור לעשות כן דמה איכפת לן שישחוט ויבדוק, גם יש לדקדק במה שכתבו יש טועין להתיר לשחוט ואיזה איסור יש לשחוט הא כל דרוסה שוחטין ובודקין לדעתם וכך הוי להו לומר יש טועין להתיר כשנשחט בעוד הנץ שוכב עליו ואינו כן אלא שהוא אסור, ונראה לי דשחיטה זו קשה היא וקרובה לקלקול וראוי לאסור לכתחילה שחיטה כזו רק אותן הטועין להתיר שחיטה כזו שהם סוברין שיש בזה תועלת לענין הדרוסה להצילו משליפת הדורס שלא יטרף וכיון דכדי להצילו שלא יטרף התירו בשעת הדחק שחיטה כזו, ואהא כתבו דאסור לעשות כן לפי שאין תועלת לענין הדרוסה בזה דכבר נדרס מעיקרא רק כדי לבודקו א"כ יכול לשחוט אח"כ ולא שחיטה קשה כזו לכתחילה דיש לחוש לקלקול, ואיפשר לומר עוד דגם היש טועין לא רצו להתיר בלי בדיקה רק שהיה איסור בדבר לשחוט בעוד הנץ שוכב עליו שהרואה שוחט בדרך זה יחשוב דוודאי ידוע לו בבירור שלא דרס מעיקרא דאל"כ למה הוא שוחטו באופן זה ויבואו לאכול בלי בדיקה כלל ולזה טעו הם להתיר משום דאפילו לא ראו ופעמים מכה בו דרך פריחתו מ"מ יש תועלת בשחיטה זו שמא לא דרס וימצא כשר בבדיקה אבל אי ימתין ידרסנו עכשיו בשליפה זו וימצא טרפה בבדיקה, ולזה כתבו התוס' דאסור לעשות כן דכשהנץ לוכדו מכהו כמה פעמים ודרכו בכך ואין תועלת כלל בשחיטתו וע"כ יחשבו הרואים דראה בבירור דעכשיו נפל עליו ויבואו להתיר בלי בדיקה כלל לכך אסור לעשות כן לשוחטו בעוד ששוכב עליו, ובהכי ניחא דהרא"ש כתב ואין לסמוך על זה לשחוט את העוף בעוד שהנץ שוכב עליו לפי שלפעמים מכהו בציפורניו דרך פריחתו הרי דלא כתב רק דספק הוא ולכך לא זכר איסור השחיטה רק אין לסמוך על זה לאוכלו בשחיטה זו אבל התוס' שבקשו לאסור השחיטה לגמרי כתבו דהוי כוודאי דדרכו של נץ בכך וא"כ כשישחטנו יחשבו דוודאי ראו דעכשיו דרס בו דאי לא ראו וודאי נדרס ואין תועלת בשחיטתו ויבואו להתיר בלי בדיקה, ויש לי עוד דרכים אחרים בכוונת התוס' ואין להאריך כי עכ"פ נראה לי ברור דהתוס' באו לאסור עצם השחיטה אף שלא יהא בה יתרון ממה שישחטו אח"כ מ"מ אסור לשחוט מן הטעמים שכתבתי: