תפארת יעקב על חולין חלק ב ט

בטומאה מיקל שהוא טהור שהוא טרפה ובהורג נפש מיקל שאינו טרפה והיינו שהורג הרוצח והיכי שייך קולא שהורג נפש נהי דאי אינו הורגו שייך חומרא שהוא מחמיר באיסור שפיכות דמים אף שהוא מיקל לרוצח בזה מ"מ מיקרי נמי חומרא שהוא מחמיר אבל להיפוך לא שייך לומר קולא שמיקל והורג נפש, וכמו כן גבי בכור אי נפחת הולד בגולגולת ונתן לכהן המעות אין כאן רק קולא הסותרת קולא דב"ה בטומאה והיינו דבטומאה מיקל לטהרו כב"ה וגבי בכור מיקל שאינו טרפה ואינו מוציא מיד הכהן והוי קולא לנתבע, אבל חומרא הסותרת חומרא דב"ש בטומאה לא מצינו דלא שייך לומר דבטומאה מחמיר לטמאו ובבכור מחמיר להיפוך שהוא טרפה ומוציא ממון הרי זה רשע גמור שמוציא ממון מספק והוי גזלן, ולכך הוצרכו התוס' להמציא חומרא לסתור חומרא דב"ש בטומאה בהורג נפש וקולא לסתור קולא דב"ה בטומאה לענין בכור שהוא מיקל ואינו מוציא, ומ"מ מיקרי רשע בתרי קולי דהיכי מיקל בטומאה מספק כיון דמיקל בבכור להיפוך שלא להוציא ממון, אבל לב"ש אינו רשע רק כסיל דשם מחמיר לטמאו ובהורג נפש מחמיר שלא להרוג הרוצח, וכמו כן בעשה חבירו טרפה אי איפשר להמציא רק קולא הסותרת קולא דב"ה בטומאה והיינו דכאן מיקל שלא להרוג הרוצח דלא עשאו טרפה בפחת זה וגבי טומאה מיקל לטהרו והוי רשע מכח טומאה דמיקל לטהרו ואי ברור בעיניו לטהרו היה לו להרוג הרוצח דוודאי עשאו טרפה וכיון שמיקל שלא להורגו הוי רשע במה שמיקל בטומאה לטהרו ליכנס למקדש, אבל חומרא הסותרת חומרא דב"ש בטומאה לא שייך בזה דאי דמחמיר בטומאה לטמאו דאינו טרפה ומחמיר בעשה חבירו טרפה להורגו דהוא טרפה הרי רשע גמור הוא דהורג נפש מספק והוי רשע טפי מתרי קולי דב"ה דלב"ה הוי רשע דמיקל בטומאה לטהרו מספק ולב"ש מחמיר להרוג נפש מספק, והרי לא אמרו בתרי חומרי רק דכסיל הוי ולא רשע ובתרי קולי הוי רשע, וע"כ לא מצינו חומרא הסותרת חומרא דב"ש בטומאה רק בהורג נפש שהיה בו פחת גולגולת כסלע, וקולא הסותרת קולא דב"ה בטומאה לא מצינו רק גבי בכור או עשה חבירו טרפה וכל זה ברור, ולא הוצרכתי להאריך בזה אלא לפי שאני רואה שהרב מהר"ם לא עמד על תוכן כוונת התוס' כמו שבארנו, ודע דהך עשה חבירו טרפה הכוונה שחסרו כסלע בגולגולת ועמד והלך בשוק על משענתו ואח"כ מת דאי עשאו טרפה נהרג עליו דמ"מ מחמת הכאה זו מת כיון שעשאו טרפה אבל אי לא עשאו טרפה דנין מחמת דבר אחר מת כדכתיב ונקה המכה כל שהלך על משענתו, אבל אי לא נפרש כן קשה במה נפשך אי מת מחמת הכאה של זה אפי' לא נעשה בו טרפות חייב מיתה ואי לא מת כלל בוודאי פטור לכן נראה לי כמ"ש, ועמ"ש בספרי ת"י פרק מי שאחזו בזה:

ומ"מ בעיקר הך סוגיא דהתם דקאמר בתרי חומרי דסתרי הוי כסיל בחושך הולך אני תמה דכיון דקי"ל היו שנים אחד אוסר ואחד מתיר בשל תורה הלך אחר המחמיר א"כ פשיטא דצריך להחמיר בכל מקום שיש חומרא ומה בכך דסתרי אהדדי ואלא כיצד יעשה כאן יחמיר וכאן יהא מיקל הא וודאי פשיטא דאסור לעשות כן, וראיתי להריטב"א ז"ל בחידושיו לעירובין שהרגיש בזה וכתב אף דוודאי ראוי לעשות כך מן הדין להחמיר אבל מ"מ נקרא כסיל בחושך הולך שהיה לו ללמוד ולא למד ע"כ, ודברים הללו אינם ברורים לפע"ד דכיון דפליגי תרי תנאי מי שאינו יודע להכריע ביניהם לא מיקרי כסיל, ועוד דאמרינן התם דלא עבדינן כתרי חומרי דסתרי אהדדי ולמה לא עבדינן נהי דמיקרי כסיל אבל מ"מ צריך לעשות כך מן הדין כיון שאין בידו להכריע, ואפי' אי נימא דמיירי התם במי שאינו מסופק כלל קשה דלמה לו לומר משום דהוי תרי חומרי דסתרי אהדדי אפי' בחדא למה יחמיר כיון שיודע להכריע וברור לו האמת להקל, ועוד דפריך התם מר"ע שנהג ב' עישורין נימא דהיה מסופק הלכה כדברי מי ולמה ליה לשנויי שהיה מסופק בדברי ב"ה עצמן, לכן נראה לי דהתם לאו מספק מיירי רק דהעושה תרי חומרי דסתרי כגון שדרה וגולגולת היינו דמחמיר כב"ש לטמאו טומאה וודאית שאם יכנס למקדש יביא קרבן אז אי מחמיר במקום אחר להיפוך הוי כסיל כיון שאתה תופס כב"ש להחמיר בטומאה טומאה וודאית, והא דפריך מר"ע היינו טעמא שאי איפשר לומר דר"ע היה מסופק בהלכה כדברי מי דכיון דמעשר אילן כל שאין תירוש ויצהר אינו רק דרבנן ובדרבנן אזלינן להקל ולא היה צריך רק מעשר אחד והוצרך דהיה מסופק בדברי ב"ה עצמן והאי לא מיקרי ספק לילך בספיקו להקל, ולפי זה פשיטא דאתי שפיר כוונת התוס' על דרך הנ"ל ודו"ק:

בא"ד ומיהו קשה. ולדעתי לק"מ דע"כ לא מחלקינן בין אדם לבהמה רק בניקב דכמה פעמים קרום סותם רק קרום שעלה מחמת מכה אינו קרום ובאדם דאית לי' מזלא יכול לחיות בסתימת קרום ואינו נסתר או כיון דאית לי' מזלא הדר בריא ונסתם הנקב ונתרפא אבל בבהמה אינו כן, אבל בחסר אבר שהחיות תלוי בו לא שייך מזל וצריך שיארע לו נס לבראת לו אבר חדש וזהו מעשה ניסים ולכך באיוב דכתיב ישפוך לארץ מררתי וכיון שנשפכה המרה ואיננה לא שייך בזה כלל דאית ליה מלא ומה שהקשו מאדומה וירוקה דלקמן תמוה מאד לפע"ד דאטו שם היה באותן תינוקות חשש טרפה ופשיטא שאי לא היו מלין אותן לא היה מתו כלל דאטו אדם שהוא אדום וירוק הוא טרפה רק אי היו מלין אותו היה מת מחמת תשות כח והמתינו עד שנבלע בהם דמם ומלו אותן וחיו, ומייתי ראיה לריאה אדומה וירוקה דאדמימות זה אינו לקותא ואחר זמן תחזור לקדמותה שלא בא רק מריבוי דם שאי אין זה מריבוי דם לא היה ממתינן שם למולו עד שיפול בו דמו, ולא שייך לומר דבאדם נפל בו דמו דאית ליה מזלא דבלא"ה לא היה טרפה כלל בזה דרק בריאה הוי מראה זו לקותא ולא בבשר מבחוץ וזה ברור:

בא"ד ואפי' למ"ד קרמא עילאי וכו' יש לחלק בין אדם לבהמה וכו'. ולפי זה למ"ד דבעינן תתאה ג"כ אתי שפיר בפשיטות וכן לטרפה גם אגולגולת והיינו דבגולגולת ג"כ איכא תרי חומרי דסתרי אהדדי לענין טרפות בהמה דע"י פחת גולגולת לב"ה כסלע ולב"ש כמקדח מיטרפה בעליון בלבד, אבל למ"ד בקרום העליון בלבד מיטרפה בבהמה אכתי צריך לומר כהני ב' תירוצים דלעיל דאגב שדרה נקט גולגולת או לענין טרפות אדם יש חומרא וקולא, והנה לפי מה שרצו לומר מקודם דטעמא משום דסופו ליפסק היה מקום לומר בפשיטות דלמ"ד קרמא תתאה ג"כ מיירי בנקיבת קרום העליון ומשום דסופו ליפסק ומ"ד אף דלא אינקיב תתאה סובר באמת דפחת גולגולת בלי נקיבת הקרום כלל ואין חילוק כלל בין אדם ובהמה ומכל מקום לא קשיא דליחשוב הכא חסרון גולגולת דהך מאן דאמר סובר דלא כרכיש או דלא כרב מתנא או דבשר החופה היינו נקרע רוב החיצונה ואפיק חד מהני שמעתא ועייל חסרון גולגולת, רק הסוגיא דהכא כמ"ד דתתאה ג"כ בעינן והתם בנקיבת קרום העליון ומשום דסופו ליפסק תחתון ושפיר חשיב י"ח ולא חשיב חסרון גולגולת, רק שהתוס' כתבו דאי איפשר לפרש כן דיש בני אדם הרבה שנפחת יותר ממקדח וחיים הרבה, אבל אני תמה מעיקרא מאי הוי ס"ד שהוכיחו דגולגולת ג"כ טרפה מדחשיב דר"י א"ש בבסג"ר ולא בשמעתתא דהא חזינן כמה בני אדם חיים ביותר ממקדח והיכי קאמרי ב"ה כדי שינטל מן החי וימות ולא הוי ס"ל לחלק בין אדם לבהמה א"כ ע"כ עם נקובת קרום העליון עכ"פ, ותיקשי למ"ד בבהמה בעילאי בלבד מיטרף היכי קאמר וכן לטרפה, ואי משום דבהמה קרום התחתון רך ובאדם חזק א"כ לא קשיא דליחשוב בטרפה, ועוד דאכתי לא ידעו דאגב שדרה נקט גולגולת או דנפקא מינה לטרפות אדם בהורג נפש, ודו"ק:

בד"ה אפיק חדא ועייל חדא וכו' כר"ש. לא נתבררו לי דבריהם בזה חדא דהוי להו להקשות מעיקרא דכך קושיא דלמ"ד לא שמיה חסרון לא קשיא מידי דכיון דליכא רק י"ז חשבינן חסרון בשדרה לחדא וכרבנן, גם לא הועילו במה שתירצו דסוגיא כר"ש מ"מ מנא ליה להקשות מחסרון בשדרה דילמא תנא דבי ר"י כרבנן ס"ל דליכא רק י"ז הרי דמעיקרא משני סבר לה כרשב"א וכ"ש שאין להקשות אי יסבור כת"ק דר"ש, גם תמוה מאי קושיא למ"ד לא שמיה חסרון אטו מוכרח הוא להך סוגיא ולדידיה לא קשיא כלל דסבר תנא דבי ר"י כרבנן רק המקשה מקשה כאן למ"ד שמיה חסרון דאיכא לרבנן י"ח דלמה לא חשיב חסרון בשדרה והוי י"ט והוצרך לומר אפיק חדא ועייל חדא. לכן ברור דכוונת התוס' משום דהך שינויא קאי למסקנא ג"כ דכיון דתמניא נקובי בחד ע"כ אין לחשוב המסס וביה"כ בתרי, ואהא קשיא להו למסקנא תינח למ"ד שמיה חסרון אבל למ"ד לא שמיה חסרון נהי דהשתא בס"ד חסר ליה חד וי"ל דתנא דבי ר"י כרבנן ס"ל ועייל חסרון בשדרה והמסס וביה"כ בתרי, אבל במסקנא דמיותר כלהו שב שמעתא ולא ימלט רק לחשוב כלהו נקובי בחד א"כ לדידיה בציר ליה לתנא דבי ר"י חדא, דהא או שחסרה לית להו לרבנן ויהא מוכח מתנא דבי ר"י דשמיה חסרון, ואהא כתבו דהך סוגיא דהכא דלא מצינו לתרץ דברי תנא דבי ר"י רק דכלהו נקובי בחד ס"ל דתנא דבי ר"י כר"ש ס"ל ולכך אתיא להו שפיר לכ"ע אפי' למ"ד לא שמיה חסרון, מיהו לפי מה שתירצו לקמן דף מ"ג ע"א בד"ה הנך דעולא דלית ליה דרכיש עייל צ"ה ורכיש סובר דהוי בכלל בהמה שנחתכו רגליה א"כ שפיר יש לומר דכולה סוגיא כרבנן ולמ"ד לא שמיה חסרון דחסר ליה חדא עייל צ"ה, ולמ"ד שמיה חסרון הוי בכלל נחתכו רגליה, אבל לקמן הוכחתי דדברי התוס' בד"ה הנך צ"ע בזה ע"ש, מיהו בעיקר דברי התוס' אני תמה שכתבו דהך סוגיא כר"ש דלדידיה כיון דבעי ניקב לבית הסמפונות יש כאן עוד טרפות ניקבה הריאה לסמפונות דלא הוי בכלל נקובה כיון דאין שיעורן שוה, דזה לבית הסמפונות, כמו דחשיב חסרה וחסרון בשדרה בתרי לפי שאינן שווין, וצריך לומר דסובר ר"ש דבזה הוי כמו שאר נקובי דבעי לבית חללו ולבית הסמפונות הוי כמו לבית חללו דכלהו, ולפי זה אפי' למ"ד שמיה חסרון ע"כ כר"ש דלרבנן איכא ניקבה ריאה דלא דמיא לשאר נקובי דהוי לבית חללו והכא לא בעי לחללו, וצ"ל דלרבנן נמי דמי לשאר נקובי דכיון דהריאה מליאה חללים והרוח יוצא בנקיבת הקרום הוי שפיר לבית חללו בנקיבת קרום בלבד, מיהו לא הבנתי ניקב קרום של מוח היכי דמי לשאר נקובי דלא הוי לבית חללו כלל,