תפארת יעקב על חולין חלק ב י

ועמ"ש בגמ' בד"ה אלא הנך ליישב קושיית התוס' בפשיטות דלכ"ע לרבנן נמי איכא י"ח ע"ש:

בד"ה סימנים שנדלדלו ברובן פיר"ח דלמאי דמסיק לקמן וכו' שנתפרדו זה מזה. לא נתבאר לי דבריהם דאטו כאן פי' הר"ח פירושו דלמאי דמסיק לקמן נדלדלו היינו שנתפרדו דמאי ענין זה לכאן יהא הפי' איך שיהא מקשה שפיר והא איכא סימנים שנדלדלו, ושם במקומו דמסיק דאיפרוקי היה לו לפרש אבל כאן אין צריך פירוש כלל, ונראה לי שהוקשה לו לר"ח דלכאורה מסימנים שנדלדלו לא קשיא כלל דכיון דחשיב פסוקת גרגרת ברובו וכן נקובת וושט ונדלדלו סימנים ברובן ג"כ הוי טרפות בסימנים חשיב הכל בחדא טרפות סימנין שיש בהם חסרון דהיינו פסוקת רובו או דילדול רובו, לזה פי' ר"ח דהקושיא כאן למאי דמסיק לקמן דאיפרוק איפרוקי והיינו שנתפרדו זה מזה דאין כאן שום נקב ופיסוק בסימנים עצמן רק שנפרדו זה מזה ושפיר הוי ליה למיחשביה, כנ"ל:

בד"ה אמר שמואל נעקרה צלע וכו' לקמן פליג עליה בן זכאי וכו' וא"ת לר' יוחנן. לא הבנתי דבריהם מאי ענין קושיא זו לר"י השתא דמקשה והא איכא שב שמעתתא דיש לנו יתרון הרבה, ובוודאי לא קשיא לר"י רק לקמן במסקנא קשיא והוי להו להקשות קושיא זו לקמן בד"ה הנך כמו שהקשו לר"י מכח דפליג ארב מתנא וכן לעולא ולמ"ד בשר החופה היינו נקרע דמתניתין, והך דמעיקרא דכתבו לקמן פליג עליה בן זכאי וקשיא להו דלא נקט בן זכאי וניחא להו דבא לאתויי אידך דשמואל, וכל זה הוא בס"ד בקושיא דאיכא טובא ומאי ענין קושיא זו לר"י כאן, ונראה לי דרצו להוכיח מכאן דע"כ בן זכאי פליג אדשמואל דאל"כ רק בן זכאי מודה לשמואל רק מיירי בצלעות בלי חוליא כלל ושמואל בצלע וחצי חוליא א"כ הוי לי' להקשות דאיכא ח' שמעתא דהיינו שמעתתא דבן זכאי, וע"כ דחולק אדשמואל ואין כאן רק חדא או דשמואל או דבן זכאי, ומייתי דשמואל משום אינך א"כ ר"י דפליג על בן זכאי ברוב ב' צדדים ג"כ ע"כ לית לי' דשמואל א"כ תיקשי למסקנא דבצר ליה חדא, מיהו עיקר דבריהם צ"ע ויתבאר בס"ד באריכות לקמן דנ"ב בענין זה, ועמ"ש בתוס' בד"ה הנך:

דף מ"ג ע"א בגמרא אלא הנך תרתי דאפקת לא תיפוק. כתב רש"י ז"ל דכל הנך טרפות דמנינן לקמן בריאה כגון חליף דאוני ודמיא לבשרא ולביעתא ואטום בריאה כלהו בכלל ריאה שניקבה או שחסרה נינהו חליף היינו חסרה ממקום שראוי' להיות שם וכו', והנה לא הוצרך להזכיר חסר ויתיר באוני דהני פשיטא לי' דבכלל שחסרה הן רק חליף ס"ד דלא הוי חסרה שאין הריאה חסרה כלום לכך פי' דהוי חסר ממקומו הראוי להיות, אבל וודאי יש לתמוה היכי פי' הרב ז"ל דחסר ויתיר וחליף היינו חסרה דהא לקמן לא אשכח חסרה רק או חסרון בפנים או לר"ש דמכשיר ניקבה, וצ"ל דס"ל כמ"ש לעיל במשנה דוודאי הני בכלל חסרה נינהו אבל לא נחסרה אח"כ שאם היתה נחסרה אונא אח"כ ע"כ יש נקב והיינו ניקבה ולשון ריאה שניקבה או שחסרה מורה דיש חסר מה שנחסרה ממה שהיתה וזה אי איפשר רק בפנים או לר"ש, והשתא ניחא דקתני במתניתין או שחסרה דלמ"ד לא שמי' חסרון מאן קתני לה אי רבנן היינו ניקבה:

אי ר"ש היכי שייך או שחסרה הא ליכא לדידיה ניקבה, ונקב עד הסמפונות זכר אח"כ ולא שייך שיאמר או שחסרה קודם שיאמר ניקבה לסמפונות וכך הוי ליה לומר. ר"ש אומר עד שתחסר או שתינקב לבית הסמפונות, לכן נראה לי ברור דלכ"ע איכא י"ח טרפות במתניתין בין לרבנן בין לר"ש דניקבה וחסרה תרתי נינהו ולרבנן נמי יש חסרה כגון חסר ויתיר וחליף וכן חסר אומא, רק לישנא דשחסרה דקתני דהיינו כמו שניקבה שנעשה בה נקב וכן שחסרה שנתחדש בה חסרון וזה אי איפשר דהיינו ניקבה, ואהא משנינן דלישנא שחסרה דנקט משום ר"ש היא דלדידיה איכא נמי בנתחדש בה חסרון אבל הך או שחסרה וודאי לרבנן ג"כ היא דתרתי איכא לרבנן ג"כ ניקבה וחסרה דבאמת חסרה כולל הכל דמה נפקא מינה שחסר ממנה בתולדתה או נתחדש בה חסרון, והשתא ממילא אין אנו צריכין לכל הדוחק שכתבו התוס' בד"ה אפיק חדא דהך כר"ש דלרבנן ליכא רק י"ז ולפי הנ"ל הא ליתא דלכ"ע איכא י"ח רק לרבנן חסירה מתולדתה ולר"ש גם בנתחדש בה חסרון משכחת לה דלרבנן לא משכחת לה דהיינו ניקבה וזה ברור לפע"ד:

בתוס' בד"ה הנך דאפקת וא"ת וכו' באיעכול ניביה טרפה לכ"ע. יש לדקדק במה נפשך אי גירסתם לקמן בדברי ר"מ וה"מ דאיעכול ניבי' לא תירצו כלום דכיון דר"מ עצמו אינו מטריף רק בעיכול ע"כ דר"י פליג עליה לגמרי, ואי לא גרסינן בר"מ וה"מ באיעכול מה ס"ד להקשות דחסר מי"ח טרפות, ונראה דכוונת התוס' אף דלא גרסינן בדרב מתנא וה"מ באיעכול ניבי' מ"מ ס"ד דע"כ ר"י פליג אפילו בנתעכלו דאל"כ למה נקט אלו טרפות דוקא הא שפיר יש לומר אלו כשרות ג"כ דוקא ואלו טרפות ממעט דרב מתנא בלא איעכול שאינה טרפה ואלו כשרות ממעט דרב מתנא באיעכול ניבי' שאינה כשרה ומדקאמר דרק אלו טרפות דוקא ש"מ דלית ליה דרב מתנא כלל, ואהא תירצו דבאיעכול ניבי' לכ"ע טרפה ולא צריך למעט מהכשר דוודאי בכלל פסוקי ונטולי היא, ולפי גירסת הרי"ף הנ"ל באמת צריך לומר כמו שתירצו אח"כ לעולא ולמאן דחשיב בשר החופה עם נקרע רוב חיצונה בחדא, או כמו שאפרש לקמן ליישב בלא"ה עיי"ש, ולקמן בעיקר מילתא דרב מתנא נבאר שם בס"ד ענין זה באריכות:

בא"ד וא"ת לעולא וכו' וי"ל דניטל צ"ה חשיב חדא ולרכיש הוי בכלל נחתכו רגליה ועוד קשה וכו'. דבריהם תמוהין מאד לפע"ד חדא דהיכי איפשר לומר דלעולא חשבינן צ"ה ונחתכו רגליה בתרתי א"כ מאיזה צד נימא דרכיש פליג עליה דהוי בכלל נחתכו רגליה דלא שייך שיחלקו בהא ומי הכריחו לומר הני תרתי דאפקת לא תיפוק נימא דגלודה מפיק דסובר כר"מ כדמשני לעיל ועייל בהמה שנחתכו עם צ"ה בתרתי כעולא, ונהי דהתוס' הוצרכו לומר לרכיש דהוי בכלל נחתכו לפום הך סוגי' דהני תרתי לא תיפוק אבל בגמרא גופה קשיא מה צורך לעשות מחלוקת בין עולא לרכיש אי יש לחשוב צ"ה בפני עצמו או הוי בכלל נחתכו, מיהו יש לומר דלכך נתכוונו התוס' שכתבו ועוד קשה ולכאורה מיושב בהך וי"ל דמעיקרא ועמהרש"א דהוא גליון בתוס' והתוס' לא ניחא להו בתירוץ זה, ולפי זה יש לומר דהיינו מטעמא דאמרן רק שהוסיפו להקשות ממ"ד בשר החופה ונקרע רוב חיצונה בחדא דהשתא כיון דלעולא ולמ"ד בשר החופה ונקרע חדא, חשבינן צ"ה עם נחתכו בתרתי, פשיטא דקשיא מה צורך לחדש לרכיש דפליג בהא ג"כ דהוי בכלל נחתכו הא טפי הוי ליה לומר דאפיק גלודה לרכיש, דתנא דבי ר"י כר"מ דמכשיר ס"ל כדמשני מעיקרא, וצ"ה ונחתכו רגליה חשיב תרתי כמו עולא ומ"ד דבשר החופה היינו נקרע, מיהו קשיא לי בעיקר דבריהם דניטל צ"ה חשיב חדא דכיון דלתנא דבי ר"י איירינן השתא ואיהו טרפה חיה ס"ל והשתא כיון דחשיב צ"ה ממילא כל למעלה מצ"ה הרי נטלו צ"ה, ועולא עצמו סובר דנחתכו רגליה היינו ארכובה שכנגדו בגמל ניכר ולקמן מקשה עלי' מי איכא מידי דלמטה טרפה ולמעלה כשר דהיינו בעצם אמצעי ומשני חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחי' וזה לא שייך לתנא דבי ר"י דסובר טרפה חיה, ואי חשיב ניטל צ"ה ע"כ גם נחתכו רגליה מלמעלה ואפילו בעצם אמצעי מטריף דהא מ"מ נטלו צ"ה ולא תליא לדידי' בחיה ואינה חיה. ובעיקר קושיית התוס' לר"י ולעולא ולמ"ד בשר החופה היינו נקרע רוב חיצונה, נראה ליישב בפשיטות דבלא"ה יש לדקדק מעיקרא דמשני נקובי תמניא הוי אפיק שב ועייל שב ופריך אי הכי פסוקי נמי תרי הוי חשבינהו כחדא ועוד דרב עוירא משמיה דרבא נמי נקובי היא, ויש לתמוה דמעיקרא הוי לי' להקשות בנקובי דאיירי בה דלמה נקובי' תמניא הוי הא רב עוירא נמי נקובי היא ובתר הכי להקשות לחדש דנימא נמי תרי פסוקי בחד, לכן נראה דוודאי מעיקרא דמקשה משב שמעתתא ומייתי דרב עוירא אין הכוונה רב עוירא דוקא דאפילו אי ליתא לדרב עוירא מ"מ ניקב הטחול בסומכיה ולא אישתייר כעובי דינר וודאי טרפה לכ"ע, רק דמזכיר רב עוירא דאיהו מחדש ניקב הטחול דקאמר לא שנו אלא ניטל אבל ניקב טרפה וכן פירש"י לעיל מעיקרא כדמייתי דרב עוירא דלקמן מפרש בסומכיה ע"ש, והשתא כדמשני נקובי תמניא הוי לא קשיא ליה כלל מניקב הטחול כיון דבאמת אין טרפה רק בסומכיה ולא נשתייר עובי דינר זהב אין זה ענין לכלהו נקובי דמתניתין, כמו דחשבינן חסרון בשדרה וחסרון בריאה תרתי כמ"ש התוס' בתר הכי משום דאין שיעורן שוה וה"ה ניקב הטחול כיון דאין שיעור נקיבתו שוה לשאר הנקובים, והיינו דמקשה מתרי פסוקי דשיעורן שוה ברובא דליחשבינהו בחד, והדר מקשה ועוד דרב עוירא משמי' דרבא נמי נקובי היא דרב עוירא משמי' דרבא לא מחלק כלל בין קולשי' לסומכיה ובין נשתייר ללא נשתייר, תדע דפריך עליה מחתך מן הטחול ומן הכליות ולא משני דנשתייר כעובי דינר וע"כ דאיהו גופיה בכל גווני מטריף, א"כ לדידיה תיקשי הא נמי נקובי היא, לכך הוצרך לומר הני תרתי דאפקת לא תיפוק ואתי שפיר לכ"ע, והיינו דקאמר דרב עוירא משמיה דרבא נמי נקובי היא ולא סגי ליה לומר ועוד ניקב הטחול נמי נקובי היא, והיינו משום דגוף דין ניקב הטחול לדידן ניחא בלא"ה רק לרב עוירא משמי' דרבא קשיא, ולפי זה אין הכרח דהני תרתי לא תיפוק רק לרב עוירא אבל לדידן נוכל להוציא אחת מהני תרתי, ולפי זה לעולא ור"י ולמ"ד בשר החופה היינו נקרע שפיר י"ל דלית להו דרב עוירא משמי' דרבא רק ניקב הטחול רק בסומכיה טרפה ובשיור דינר זהב אפי' בהא כשר והני תרתי לא מפקינן ושפיר איכא י"ח עם ניקב הטחול בסומכיה ולא נשתייר עובי דינר, והיינו דקאמר בפשיטות הני תרתי לא תיפוק משום דלרב עוירא ועולא ור"י ומ"ד בשר החופה היינו נקרע רוב חיצונה ע"כ צריך להוציא הני תרתי וכל אחד מהני אמוראי יש לו י"ח, ולפ"ז יש ליישב ג"כ הך קושיא שהקשו לעיל לר"י דסובר בין נעקרו בין נשתברו ברוב ב' צדדין דחסר מי"ח, ולהנ"ל ניחא דלית ליה דרב עוירא משמיה דרבא וחשבינן ניקב בסומכיה בלי שיור דינר זהב בחדא דאינו בכלל תמניא נקובי כיון שאין שיעורן שוה,