תפארת יעקב על חולין חלק ב עו

מה שאין בכל הולדות דא"כ לא הוי מקשה עליה רבא מעגל שנולד ביו"ט ומבכור רק כוונת התוס' לפי שיש ריעותא שהוא חלוש מחמת הלידה הוי ס"ד לחוש א"כ פשיטא דאפילו אינו יכול לעמוד כשאר ולדות ג"כ לא חיישינן, רק לפי שעיקר כוונת התוס' ליישב מה דקשיא להו מקמ"ל ר"כ מאיזה צד ניחוש לריסוק מחמת לידה נגד רוב ולדות ולכך הוצרכו לומר מחמת ריעותא והשתא אפי' אי היו כולם עומדים רק אין הולכין ג"כ היה צריך לאשמועינן אף דאיכא ריעותא שאינו לא חיישינן אבל באמת אפי' אינו עומד ג"כ לא חיישינן והרא"ש דדינא קאמר שפיר קאמר אפי' אינו יכול לעמוד ועמ"ש לקמן עוד בדברי הרא"ש הללו ליישב מה שסותר עצמו מפ"ק דביצה:

ע"ב בגמרא כגון שיצא דרך דופן. פירש"י ע"י סם ובין הוא בין אמו חיין ואין לומר דלאחר שמתה אמו הוציאוהו דקי"ל הוא מיית ברישא, וכתב מהרש"א אף דלעיל כתבו התוס' דבנהרגה הולד חי הכא לא בעי לאוקמא הכי משום דר"ש דקאמר אמו טמאה לידה ע"כ, ודבריו תמוהין דהא רש"י כתב ואין לומר דלאחר שמתה וכו' אלמא דלא איכפת ליה דר"ש דאל"כ בלא"ה לא מצי מיירי שמתה ולא דחי רק משום דהולד מיית ברישא א"כ שפיר מצי מיירי בנהרגה, אך יש לדקדק ברש"י שהתחיל וכתב ובין אמו בין הוא חיין דמשמע דקפיד בחיי האם ומה זה שכתב ואין לומר שמתה, לכן נראה דכוונת רש"י דקשיא ליה היכי מוקי שיצא דרך דופן דאמו מתה ע"י זה הא פשיטא דאסור להמית האם מחמת הולד ואדרבא ממיתין הולד וחותכין ממנו חתיכות להציל האם לזה פי' ע"י סם דהוא ואמו חיין ואנו מצילין שניהם, ואהא קשיא ליה לרש"י למה לי כולי האי נימא דמתה האם מעצמה ויצא דרך הרחם ואהא כתב דזה א"א דהולד מיית ברישא והשתא פשיטא דלא קשיא לוקמא בנהרגה דמה נרויח בזה פשיטא דאסור להרגה וזו היא עיקר קושיית רש"י שהוצרך לומר דבין הוא בין אמו חיין ואי שבא אחד והרגה שלא כדין א"כ פשיטא דיותר נוח לאוקמא שיצא דרך דופן וזה ברור, ומ"מ כדי שלא יהיו דברי מהרש"א תמוהין כ"כ נראה לי ליישב דבריו דוודאי יותר נוח לאוקמא באמו חיה משום דר"ש כמו שהתחיל רש"י לפרש רק דמ"מ אי היה מקום לאוקמא באוקימתא רויחא בלי מציאות רחוק כגון שמתה האם לא היה לו לאוקמא שיצא דרך דופן כיון דהשתא לא איירי בה ר"ש ועל זה תירץ דבמתה הוא מיית ברישא ואי בנהרגה כיון דע"כ סוף סוף צריך לאוקמא באוקימתא דחיקא ניחא ליה טפי לאוקמא דרך דופן דאמו חיה דתיתי שפיר גם לר"ש ומ"מ מה שכתבתי הוא העיקר בכוונת רש"י ז"ל:

שם מודה היה ר"ש לענין קדשים. פירש"י דכתיב כי יולד פרט ליוצא דופן, ויש לתמוה דבפי' אמרו פרק יוצא דופן דגמר לידה לידה מבכור, ורחוק לומר דכוונתו דכאן כתיב כי יולד וגבי בכור כתיב אשר יולד דלישנא דכי יולד פרט ליוצא דופן משמע דיוצא דופן לאו לידה היא, ואמת דלעיל דל"ח מפורש כך בברייתא כי יולד פרט ליוצא דופן והתוס' כתבו שם דהכוונה לידה לידה מבכור דבכור וודאי דרך דופן לאו פטר רחם הוא אבל זהו בברייתא אבל רחוק לפרש כן דברי רש"י ואולי לישנא דברייתא נקט רש"י ונתכוין להנ"ל ועמ"ש לעיל דל"ח בזה:

שם הב"ע שהפריס על גב קרקע. משמע דהיינו לדחות שלא יהא סייעתא לר"נ אבל לדידן דקי"ל כר"נ לא בעינן הפריס ובזה תמהו על הרא"ש פ"ק דביצה דכתב בעגל שנולד ביו"ט דשוחטין אותו ביו"ט דצריך שיפריס על גב קרקע כדאיתא פרק אלו טרפות וזהו תימה דאיפכא מוכח כאן, והרב מהרש"ל ביש"ש ביקש ליישב דהרא"ש קאי התם היכא דלא כלו לו חדשיו והקשו עליו דהיכי קאמר כדאיתא פרק א"ט דאין רמז מזה כאן ובאמת אי משום הא לא איריא דכוונתו דצריך שיפריס על גב קרקע שיצא מספק ריסוק כדאיתא פרק א"ט דהפרסה על גב קרקע מוציאה מידי ריסוק, מיהו עיקר פירושו אינו נראה כלל דמנין לו להרא"ש חידוש זה דאפי' שהה שמונת ימים יהא צריך שיפריס על גב קרקע והרי לא מיירי רק דלא קים לן שכלו לו חדשיו ורוב ולדות נולדין לחדשים שלימים דמאיזה צד ניחוש לולד זה יותר מולד שכלו לו חדשיו דמותר בו ביום והיכא דלא קים לן כששהה שמנה הרי הוא ממש כמו ולד דקים לן ביום שנולד ועדיף מיניה ואפילו הוי קים לן שלא כלו לא היה הרא"ש כותב בפשיטות דבריו בלי ראיה וסברא כלל כ"ש בלא קים לן כיון ששהה שמנה ימים, [גם לשון פסקי הרא"ש וכגון שהפריס וכו' קשה לפרש כן ודו"ק]:

ומה שנראה לי בענין זה והוא דיש להבין כיון דבעיא היא בביצה אי מותר לשחוט ביו"ט בהמה הצריכה בדיקה מחמת ריסוק אי מחזקינן ריעותא א"כ למה ליה לעייל נפשיה כאן בהכי כיון דלדחויי מר"נ קאמר הכי דאפילו חיישינן לריסוק מצינו לאוקמא א"כ אי חיישינן לריסוק בעינן הלכה ולא מהני הפריס דהיינו עמדה דאכתי בעי בדיקה ואסור לשוחטה ביו"ט והוי ליה לאוקמא כגון שהלך דהלכה אפילו בדיקה לא בעי, [ואמת די"ל כיון דעיקר חידושא דר"נ הוא אף שיש ריעותא שאינו יכול לעמוד א"כ ממילא בהפריס דיכול לעמוד שוב ליכא ריעותא ואפילו אי נימא דלא כר"נ אזלינן בתר רוב ולדות, אבל מ"מ אין זה מספיק דכבר נתבאר לעיל דע"כ הך ריעותא אין הכוונה שולד זה משונה משאר ולדות דא"כ לא היה צריך לאוקמא שיצא דרך דופן ולומר הב"ע דמאיזה צד מיירי כאן דולד זה משונה משאר ולדות להביא סיוע לר"נ וע"כ דכל ולדות יש להן ריעותא זו לכך יש לחוש דכיון דחזינן דהלידה גרם חולשה א"כ הוי ליה לומר הב"ע שהלך דאז ליכא ריעותא כלל משא"כ אי עדיין אינו הולך אכתי יש בו ריעותא שאינו הולך כמ"ש התוס' לעיל בהדיא משום דאיכא ריעותא שאינו הולך]:

לכן נראה לי דבלא"ה יש לדקדק כיון דדרך דחייה אמר הוי ליה לומר דילמא שיצא דרך דופן דילמא שהפריס כיון דבאמת לא מיירי כך דקי"ל כר"נ, גם יש לדקדק דמעיקרא קאמר תניא דמסייע לך ובתר הכי קאמר ת"ש ולשון זה לא הוזכר רק היכא דמקשה קושיא או בעי למיפשט בעיא ולא היכא דבעי למייתי סייעתא, ולעיל ריש מכילתין דבעי לסיוע לרבא במומר קאמר תניא דמסייע לך ובתר הכי קאמר נמי לימא מסייע ליה ומ"ש הכא דנקט לשון ת"ש הילכך נראה דס"ד דרבא דר"נ לא חייש כלל לריסוק ואפילו הפרסה על גבי קרקע לא בעי והיינו דבעי לסייע ליה מתינוק דמוכח דלא חיישינן כלל דאפי' חשש חולי לית גביה אבל ר"נ באמת לא קאמר רק דלא בעי הילוך להוציא מחשש ריסוק איברים כמו בנפולה דעלמא רק בעמידה סגי ובנפולה בעמדה צריכה בדיקה וכאן כל שעמדה לא צריכה בדיקה ואף דאיכא ריעותא מעיקרא שאינו יכול לילך ולא לעמוד א"כ יש לחוש לריסוק וממילא אין מוציא מידי חשש זה רק הילוך קמ"ל דלא חיישינן ובעמידה סגי, [או בבדיקה דלא מהני בשאר נפולה בדיקה תוך מע"ל וכאן מהני], והיינו כל שעמד אח"כ סגי בהכי וכ"ש כשעמד תיכף דאף דאכתי איכא ריעותא שאינו הולך מ"מ לא חיישינן לריסוק אבל עמידה בעינן [ומהאי טעמא כתבו התוס' לעיל ריעותא שאינו הולך דריעותא זו לא חייש ר"נ אפילו לא הלך אח"כ ג"כ אבל עמידה באמת בעי ר"נ עכ"פ אח"כ בשעת שחיטה] והיינו דמתרץ ר"נ על הך דתינוק הב"ע שיצא דרך דופן משום דבאמת הכי מיירי לדידיה ג"כ דכיון דעכ"פ חייש לענין שצריך עמידה או בדיקה א"כ תינוק זה חולה הוא וצריך דוקא שיצא דרך דופן, ובתר דשני ליה ר"נ שיצא דרך דופן ידע רבא דר"נ נמי חייש לענין עמידה או בדיקה הקשה לו קושיא מעגל שנולד ביו"ט דשוחטין אותו ביו"ט והוי משמע ליה דשוחטין אותו מיד תיכף ומשני ליה ה"נ שיצא דרך דופן והדר מקשה ליה מבכור דלא שייך דרך דופן ומתרץ ליה הב"ע שהפריס על גב קרקע או שהפריס תיכף או אח"כ בעת שחיטה דכיון דלא חייש באמת לריסוק איברים לכ"ע סגי בעמידה והוי כמו הילוך בנפולה דעלמא דשוב לא בעי בדיקה ולכך מותר לשחוט ביו"ט אפילו אי נפולה דעלמא אין שוחטין דמחזקינן ריעותא כאן לא חיישינן לריסוק, ובהכי ניחא לי דמשמע לכאורה בהך בעיא בביצה דבעי בדרסה וטרפה בכותל ושהתה מע"ל ולא בעי בנפילה בבהמה משום דבהא וודאי מחזקינן ריעותא רק בשהתה מע"ל דקתני במתניתין סתם כשרה אף דר"א בן אנטיגנוס מחדש צריכה בדיקה משמע ליה דהיינו להחר' ואפילו דיעבד אבל מחזקת נפולה כבר יצאת ולא מחזקינן ריעותא לעכב השחיטה ביו"ט מחמת הבדיקה א"כ לכ"ע אין שוחטין ביו"ט בעמידה אי חיישינן לריסוק, ולהנ"ל ניחא דקאי לר"נ דלא חיישינן לריסוק ובעמידה סגי בבית הרחם כמו בעלמא בהילוך, ואין להקשות מ"מ כמו דקאמר תניא דמסייע לך מעיקרא הוי ליה לומר עכ"פ דיש סיוע מכאן לר"נ מדסגי בעמידה, הא ליתא דפשיטא דמצינו לאוקמא בהלך רק ר"נ לדעתו דלא חייש לריסוק מוקי לה בעמידה:

והשתא דברי הרא"ש נכונים דמה שכתב כאן אף דאיכא ריעותא שאינו יכול לעמוד היינו אף דאיכא ריעותא בשעת לידה שאינו יכול לעמוד א"כ זהו ראיה שנתרסקו איבריו בלידה וממילא בעי הילוך יפה או עמידה ובדיקה או שהייה מע"ל ובדיקה כדי, נפולה קמ"ל דלא חיישינן לדונה כנפולה מחמת ריעותא זו רק סגי לשוחטה ע"י עמידה בלבד אפי' מעיקרא היה ריעותא שלא יכלה לעמוד, אבל שם בביצה כתב דאין שוחטין אותה ביו"ט עד שיפריס על גב קרקע דהכי משני ר"נ עצמו כאן דהפריס בעינן ואי הפריס תיכף פשיטא דמותר לשוחטו תיכף ואפי' לא הפריס תיכף דאיכא ריעותא מ"מ לא חיישינן דניבעי הילוך כמו בנפולה רק כל שהפריס אח"כ מותר לשוחטו וזהו שלא כתב שם הרא"ש ודוקא שהפריס על גב קרקע רק וגם צריך שיפריס על גב קרקע והיינו דאי הפריס תיכף דלא היה ריעותא כלל בוודאי מותר רק אפי' לא הפריס תיכף דהיה ריעותא מ"מ כיון דקי"ל כר"נ כל שהפריס אח"כ סגי בהכי וזהו שאמר גם צריך שיפריס שאין שוחטין אותו עד שיפריס על גב קרקע כדאיתא פרק א"ט דר"נ נמי בעי הכי ביו"ט דאי לא הפריס כלל היה צריך שהייה מע"ל אפילו לר"נ כנ"ל. ועוד נראה לי בישוב דברי הרא"ש בדרך פשוט ומרווח לפי מה שכתבו התוס' לעיל בד"ה בית הרחם דמשום דאיכא ריעותא שאינו הולך איצטריך ליה לאשמועינן דאי לא"ה אזלינן בתר רוב ולדות וכבר בררנו לעיל דפשיטא דאין כוונת התוס' דמיירי ר"נ