תפארת יעקב על חולין חלק ב עה

ההיתר משום דקפצה מעצמה ולא הוי ליה לומר נפל רק דגר מאיגרא לארעא לזה כתבו דלכך נקט נפל להורות דלא הלך, אך יש לדקדק מה זה שכתבו דלקמן פסקינן וכו' בשלמא אי דינא אתי לאשמועינן ניחא אבל לפרושי קאתי אפי' אי יהא הדין דהלכה ג"כ צריכה בדיקה אתי שפיר דקאמר נפל דאפי' לא הלך לא חיישינן הכא בקופצת, וצריך לומר דקשיא להו אי הלכה ג"כ צריכה בדיקה רק דקמ"ל אפי' לא הלך לא חיישינן בקופצת א"כ כמו דנסתפק בדברי ר"ה אי מכח דאמדה נפשה אי מכח דאית לה למיסרך כן הוי ליה להסתפק שמא ר"ה לא אמר רק בהלכה דמ"מ צריכה בדיקה וקאמר בקופצת לא חיישינן אבל בלא הלכה אפילו בקופצת חיישינן ועל זה הוצרכו לומר דפסקינן הלכה לקמן הלכה אינה צריכה בדיקה לכך ליכא לספוקי בדר"ה דמיירי בהלכה, ועכ"פ מוכח מדברי התוס' דדוקא בלא הלכה אבל עכ"פ עמדה אבל בלא עמדה כלל אפילו בקופצת חיישינן חדא מדלא כתבו התוס' ולא עמדה, ועוד דעכ"פ איכא לספוקי דר"ה בעמדה ומנא לן בלא עמדה כיון דעמדה צריכה בדיקה, מיהו לפירש"י ג"כ לא קשיא דאזיל לטעמיה דבדיקה אינה על ריסוק רק על טרפות ומדקאמר ר"ה אין חוששין לריסוקי איברים ש"מ דבלא עמדה מיירי ולפי זה שפיר יש לפרש נפל דלא עמדה כלל ודו"ק:

בד"ה דהוו שגרן כרעיה בתרייתא לא בנפילה מיירי. לכאורה נראה כוונתם כפי מה שכתב הרמב"ן דבנפילה דחיישינן לריסוק הילוך יפה בעינן וכיון דשדרן כרעיה לאו הילוך יפה הוא ולא נפיק מכלל חשש ריסוק, מיהו יש לומר דמודה התוס' דבהילוך כזה ג"כ נפיק מכלל חשש ריסוק אבל מ"מ כתבו דלא מיירי בנפלה דנהי דמכלל חשש ריסוק נפיק בהילוך זה אבל מכלל חשש פסוקת החוט לא נפיק כיון דנפלה ולא הוי פליג רב יימר דלא חיישינן לפסיקת החוט לתלות בשיגרונא, מיהו קשה מאד לומר דלא מיירי בנפלה דמה ענין זה לכאן דמיירי מדין ריסוק איברים, לכן נראה שיש לפרש דהכא מיירי בנפלה והילוך זה וודאי מהני רק דס"ד כיון דאמרינן הלכה אינה צריכה בדיקה משמע בדיקה הוא דלא בעי הא אי נמצא שינוי טרפה וס"ד דמה דשדרן כרעיה הוי שינוי לזה אמר שאין זה שינוי דשיגרונא נקטיה ורבינא היה רוצה לחוש שמא נפסק החוט וקאמר שיגרונא שכיח כנ"ל:

בד"ה נפל לארעא חוששין אע"ג דבנפילה בעינן וכו' משום דנפיל מחמתה הכאה וכו'. הרא"ש כתב ג"כ כדברי התוס' אלא שכתב בלשון הזה אע"ג דבעינן גבוה עשרה וכו' מ"מ חיישינן הכא כיון שנפל מכח חבירו שהפילו ע"כ, ונראה לי שיש הפרש גדול בין דברי התוס' להרא"ש דמדברי התוס' נראה דהכא לאו מתורת נפילה דנין דהא מעיקרא קאמר זכרים המנגחין ואין כאן רק נגיחה בלבד לא נפילה ואהא כתבו אף דבנפילה בעינן י' הכא משום דנפל מחמת ההכאה אנו דנין על ההכאה כיון שהיתה חזקה כ"כ עד דנפל כמו דחיישינן להכאה במקל על השדרה אף שלא היה שם נפילה כלל ולא הוזכר שיעור עשרה טפחים רק בנפילה לא בריסוק שאינו מחמת נפילה רק מחמת הכאה ולפי דבריהם אי הפילוה אחרים לארץ בלי הכאה ג"כ בעינן עשרה דכל דאתינן עלה מכח נפילה אינו פחות מעשרה, אבל הרא"ש לא כתב אע"ג דבנפילה רק אע"ג דבעינן והיינו דהך דהכא נמי נפילה היא ולכך לא זכר הכאה רק כיון שנפל מכח חבירו שהפילו וכן מחלק בש"ע סי' נ"ח בין נפלה להפילוה אחרים דלא בעי עשרה, ולפע"ד נראה ברור כמ"ש דהכא מחמת ההכאה דנין ולא מחמת נפילה אבל בנפילה לעולם בעינן עשרה ואין חילוק כלל וכן נראה מלשון התוס' כמו שבארנו:

בגמרא אמר ר"נ בית הרחם אין בו משום ריסוקי איברים פירש"י עגל שנולד היום שיצא מבית הרחם צר וכו' ובאמת שדבריו מוכרחין שאי איפשר לפרש בנפולה דעלמא שאין חוששין לבית הרחם שלה משום ריסוק דמאי פריך עלה מהך דתינוק ועגל, וכמו כן לא שייך משום ריסוקי איברים, איברים מאי בעי הכא הא רק על בית הרחם בלבד אנו דנין, אמנם מדברי הרמב"ם נראה שהיה מפרש בפשוטו והריב"ש בתשובה כתב ליישבו דכשם שאינו מרסק כך אינו מתרסק ואינו נכון כלל כיון שכתב בפי' דאפי' נתרסק מותרת ואני תמה בלא"ה היכי ס"ד לחוש לריסוק כיון דבית הרחם אינו מן האיברים הנטרפים כלל ומבואר לקמן דאינה צריכה בדיקה רק כנגד בית החלל אבל במקום שאין טרפות פוסל בו פשיטא שאין ריסוק פוסל בו, וגדולה מזו דעת הראב"ד דבטחול וכליות דאין ניטל פוסל אין ריסוק פוסל והרמב"ם חולק דאפילו בהו יש ריסוק שהן בבית החלל ויש בהו גם כן טרפות וכל שיש במציאות טרפות בהם ריסוק ג"כ פוסל אבל בית הרחם שאין שום טרפות פוסל בו ואינו כלל בבית החלל פשיטא שאין ריסוק פוסל בו, וזהו שכתב הרמב"ם בודקין כל החלל וכו' חוץ מבית הרחם והיינו לפי שאין טרפות פוסל בו אין ריסוק פוסל בו ור"נ נמי דקאמר בית הרחם אין בו משום ריסוק ולא קאמר ולד הנולד אין בו משום ריסוק איברים משום דכולל גם בית הרחם עצמו שאין חוששין מחמת דוחק הלידה לריסוק לא לולד ולא לבית הרחם ובית הרחם פשיטא ליה לרבא דאפילו נתרסק מותרת שאין בו טרפות כלל רק לולד מייתי סייעתא, והך דינא דר"נ לגבי ולד זכרו הרב ז"ל בהדיא בהלכות מאכלות אסורות דולד שכלו לו חדשיו מותר ביום שנולד והרי כל עיקר דברי ר"נ דלא בעי מע"ל והרי מפורש בדבריו דמותר מיד ביום שנולד וזה ברור, והנה מה שפירש"י לענין שאין צריך שהייה מע"ל נראה משום דסובר דאין בדיקה רק על טרפות וטרפות וודאי לא שייך רק ע"י נפילה או הכאה אבל מחמת דוחק לידה לא שייך לחוש לטרפות רק על ריסוק לכך פי' דנ"מ לענין שהייה מע"ל אבל לדידן לפי מה שכתב הרמב"ם דבדיקה הוא על ריסוק ג"כ הכוונה דלא חיישינן לא לשהות מע"ל ולא לבדוק כנ"ל ועמ"ש לקמן:

בתוס' בד"ה בית הרחם משום דאיכא ריעותא שאינו הולך וכו' רוב ולדות וא"ת וכו' אי נמי כשחיה הרבה וכו' דבריהם תמוהין לכאורה דהיכי ס"ד דהך דר"נ מיירי שיש בו ריעותא שאינה בשאר ולדות א"כ מאי פריך מעגל שנולד ביו"ט ובכור ומומו עמו דמאיזה צד ס"ד דהתם מיירי שיש ריעותא באותו ולד הא התם לא בא לומר רק שאינו אסור מכח מוקצה ופשיטא דמיירי בולד כשאר ולדות, גם מדקאמר הב"ע והיינו דמוקי לה באוקימתא הא אין אנו צריכין לחדש בו דבר רק שהוא כשאר ולדות ומכ"ש דקשה דמוקי לה מעיקרא שיצא דרך דופן ולמה לו כל הטורח הזה כיון דסגי אי מיירי בולד שאינו משונה משאר ולדות (גם דברי מהרש"א אינם ברורים כלל בזה]:

לכן נראה ברור שלא נתכוונו התוס' לומר דמיירי שיש ריעותא בולד זה משאר ולדות דהוי להו לומר כגון שיש ריעותא שאינו הולך ומדכתבו משום דאיכא ריעותא כוונתם דלכך ס"ד דר"נ לחוש לריסוק להשהות מע"ל או לבדוק משום שיש ריעותא בכל ולד הנולד שאינו יכול לילך תיכף ללידתו אף שאח"כ הולך ומהראוי היה שילך תיכף רק מחמת חולשה של דחק בית הרחם אינו יכול לילך וכיון דחזינן דבית הרחם גרם לו חולשה ממילא הוי ס"ד לחוש לו אף דכך הוא ברוב ולדות מ"מ הא חזינן דנפילה גמורה ג"כ רובן חיות דהא משמע בב"ק בהאי תורא דנפל דקאמר אפסדתיה לתורא והיינו במה ששחטו אלמא דקרוב יותר שיחיה ומ"מ אם שחטו מקודם חוששין לו וה"ה כאן כיון דחזינן דנתחלש יש לחוש לו עד שישהה מע"ל או ילך אבל לולא דיש ריעותא דנתחלש לא היה מקום לאשמועינן דלא חיישינן פשיטא דאזלינן בתר רוב ולדות כיון דליכא שום ריעותא כלל, והיינו דפריך בפשיטות לקמן מעגל שנולד ביו"ט דכולהו אית בהו הך ריעותא והוצרך לאוקמא באוקימתא דהיה משונה דהפריס על גב קרקע תיכף [או דאין שוחטין רק אחר שהפריס ויתבאר לקמן] ולא קשיא להו לתוס' רק מתינוק דבו ליכא שום ריעותא כלל דמה שאינו הולך אינו ריעותא בתינוק כלל והוצרכו לתרץ מה שתירצו, ואף שיש לדקדק עדיין מאי קשיא להו לתוס' מתינוק מ"מ מה בכך דלא חזינן ריעותא שאינו הולך דלגבי תינוק לא הוי ריעותא אבל מ"מ כיון דשמענו מבהמה דהלידה גורם חולשה עד שיש לחוש לריסוק א"כ ממילא בתינוק נמי יש לחוש בו מחמת הלידה, וצריך לומר דס"ל שאין לדמות לידת בהמה ללידת אדם דבהמה נחלשה מחמת הלידה ואדם לא וכיון דליכא ריעותא מנא ליה לרבא לדמות אדם לבהמה בענין זה ובהמה שאני כיון שרואין ריעותא יש לחוש משא"כ באדם ועמ"ש בסמוך:

בא"ד א"נ שחיה הרבה. דבריהם תמוהין לכאורה שהרי קושיא זו בלא"ה קשה בין אי נפרש דברי ר"נ מחמת הריעותא או בלי ריעותא דמאי קושיא מתינוק דשמא שחי הרבה עד שאין לחוש לריסוק כלל, וע"כ דהא לאו קושיא הוא דאטו אנן אמרינן דניחוש בתינוק לריסוק רק כיון דחיישינן לריסוק אלמא דחולה הוא ואף שחי הרבה אח"כ מ"מ אינו מטמא בזיבה וע"כ דעיקר קושיית התוס' כיון דר"נ רק מחמת הריעותא שאינו הולך הוי ס"ד לחוש לריסוק א"כ בתינוק דליכא ריעותא לא חיישינן כלל אפי' לחולשה א"כ היינו קושיא ראשונה ומה צורך שחיה הרבה, לכן נראה לי דכוונת התוס' דבקושיא ראשונה הוי ס"ד כיון דבשעה שהיה זב לא נראה בו ריעותא אפילו מת למחר מהראוי שלא לחוש כלל לשום חולי, ובקושיא שניה כוונתם דאפילו תימא כל שמת אח"כ חשיב ריעותא לחוש מחמת זה דגם מעיקרא היה חולה מחמת דוחק הרחם מ"מ נוכל לומר שחיה הרבה עד שבוודאי אין כאן ריעותא מעיקרא, אמנם מה דמשמע להו דמיירי שמת התינוק משום דבהך משנה קתני ג"כ וזוקק ליבום ופוטר מן היבום והתם וודאי הכוונה אפילו מת אח"כ כמו שפירש"י שם א"כ הך מטמא בזיבה היינו אפי' מת אח"כ ומ"מ משמע להו בקושיא ב' דמצי מיירי שחי הרבה אחר כן עד שיעור שאין מיתתו ריעותא לחוש שהיה חולה בעת זיבה מחמת דוחק הרחם:

ודע דהרא"ש כתב על מימרא דר"נ ואפילו איכא ריעותא שאינו יכול לעמוד, ונראה לי אף שהתוס' כתבו שאינו הולך לאו למימרא דאם אינו יכול לעמוד ג"כ מודה ר"נ דחיישינן דהא וודאי ליתא וכ"ש לפי מה שפירשתי מקודם דאין כוונת התוס' שיש ריעותא