תפארת יעקב על חולין חלק ב עד

היה נותן לו הבהמה בלי מעות ואף שאיפשר אי הלוקח מודה שקנאה כשאר לוקח מ"מ לא פסיקא מילתא ורק כשהוא מוציא כמסתמא דמילתא אז וודאי עליו הראיה משא"כ אי לא נתן מעות פעמים שעל המוכר הראיה כנ"ל אף שלא נראה כן מדברי כל הפוסקים:

ובהכי ניחא לי מה דקשיא לי הך הממע"ה מה טיבו לכאן אטו יש במציאות ראיה על זה בלא הוגלד שהיתה טרפה קודם ג' ימים דמי נכנס לבטן הבהמה להעיד על זה, ולהנ"ל ניחא לי דעיקר הראיה על אופן המקח שאם הלוקח אומר שעל דעת כך קנה הבהמה שתהא כשרה בשחיטה וספק שמא היתה טרפה לא רצה לקנות רק כיון דכבר יהיב זוזי כמו כל הלוקחים אינו נאמן וצריך להביא ראיה על זה כנ"ל:

שם והפכה רבי ומצא עליה קורט דם. הרשב"א ז"ל בחידושיו כשהקשה על רש"י דמטריף בהמסס בצד אחד דעכ"פ ליסגי בבדיקה כמו בושט לולא דאין לו בדיקה מבחוץ וכתב דליכא למימר דבאמת בדיקה מהני ולא בא רש"י ז"ל לומר רק דבעי בדיקה הא ליתא דביה"כ נמי בדיקה בעי כדאמרינן הפכה רבי, ומשמע ליה דאפילו דיעבד לא מהני בלי בדיקה ואין הפרש בין המסס לביה"כ ובאמת אין זו ראיה דיש לומר דלא בדק רק שמא ניקב לגמרי לחוץ ורצה לראות בעבר הב' ומצא קורט דם אבל כל שידוע שלא ניקב לחוץ אין צריך בדיקה אחר קורט דם וכ"ש בהודח ונמלח דנקב ליכא וקורט דם אינו ניכר בביה"כ כשרה ובהמסס אפי' ידענו שלא ניקב לחוץ צריך לבדוק אחר קורט דם ושלא הבריא, ואדרבא אי ס"ד דרבי סובר דבעינן בדיקה דוקא אחר קורט דם למה אמר טרח טריא לההוא גברא מתניתין היא שאין במשנה שום רמז על בדיקה וכ"ש על קורט דם וע"כ דהך הפכה רבי אינו רק דלכתחילה בדק וזה וודאי פשיטא דצריך לראות אי ניקב רק צד אחד או ב' אבל אי לא בדק אחר קורט דם וידענו שלא ניקב רק צד אחד בוודאי משמע דכשרה, ועכ"פ הנך רואה כי מה שכתב הש"ך סי' מ"ח דלא כתב הרשב"א רק בלא בדק שמא ניקב אבל לא בדק על קורט דם מודה דכשרה והוא תמוה דמוכח כאן להדיא ברשב"א דבכל גווני טרפה בלי בדיקה דאל"כ לא הקשה כלום על רש"י דשפיר יש לחלק בין המסס לביה"כ לענין בדיקה דיעבד וכ"כ הרשב"א בהדיא דבלי בדיקה אחר קורט דם טרפה דיעבד ע"ש:

בתוס' בד"ה הממע"ה פי' וכו' והקשה הר"ר יו"ט דבנדה פרק הרואה כתם וכו'. תמוה לי על דבריהם דהא פשיטא דלא דמי כי עוכלא לדנא דהתם לולא מציאת הכתם שנולד לנו ספק לא היתה מחוייבת בכיבוס ומחמת שנולד הספק הזה במציאת הכתם אתה רוצה לחייבה בכיבוס ועל זה אמרינן שאין לחדש בה חיוב כיבוס מחמת ספק אבל בהך דמומין ומחט לולא מציאת המחט היה הלוקח וודאי מחוייב בתשלומין בעד הבהמה שקנה רק שהוא רוצה לפטור עצמו לחדש פטור מחמת מציאת המחט ועל זה אמרינן כיון שנולד ברשותו עליו הראיה ואינו יכול לחדש לפטור עצמו מחמת ספק זה שנולד ברשותו לומר שגם מעיקרא היה, ואיפשר דהתוס' מפרשים הך סוגיא דנדה דכל אשה השואלת חלוק מחברתה ללבשו מסתמא מתלכלך מחמת הלבישה בלא"ה אף שאין בו דם אבל עכ"פ מתלכלך בזיעה וכדומה עד שצריך כיבוס ולולא מציאת הכתם בוודאי היתה מחוייבת לכבסו רק חבירתה אומרת שהשאלה היתה בטעות שלא שאלה ממנה רק על דעת חלוק נקי ליהנות בלבישתו אבל חלוק זה שהיה בו כתם לא היתה שאלה כלל ולא היתה לבשתו כלל שהרי על ידו נעשית טמאה וכיון שהיתה השאלה בטעות לא נתחייבה בכיבוס, והשתא הוי שפיר ממש כהך דהכא דלולא מציאת הכתם היתה מחוייבת לכבסו והיא רוצה לפטור עצמה מחמת לידת הספק ברשותה, ואהא תירצו דמ"מ לא דמי למכר וקידושין שרוצה לבטל גוף הדבר להוציא הדבר מרשותו לרשות מוכר מחמת ספק הנולד ברשותו אבל גבי חלוק דהחלוק חוזר לעולם לחבירתה שהשאילה לה ואין כאן ביטול מעשה כמו במכר וקידושין, ותירוץ הב' דהתם לא מיקרי נולד הספק ברשות השניה כיון שלא היה בידה רק בשאלה:

מיהו נראה לי דבלא"ה לק"מ מהך דהתם דהתם כל חלוק דרכו בכך להיות מלוכלך ומכבסין אותו וכתם זה שאנו דנין עליו לא דבר חידוש הוא שנתחדש בחלוק זה כי כמה פעמים היה בו כתמים ונתכבס אבל כאן אנו דנין שנתחדש מום בהכלה או טרפות בבהמה מה שלא היה ראוי להיות בה רק במקרה שפיר אמרינן כל שהספק ברשותו עליו להביא ראיה שנתחדש מקרה זו קודם שבא לרשותו וכל דבר חידוש אין ראוי להוסיף על חידושו וכאן נולד מקרה זו משא"כ חלוק בכתמים דכך הוא רגיל ודרכו בכך ועומד לכך ללבשו ולכבסו לכך לא שייך לומר כל שהספק ברשותו עליו הראיה כנ"ל:

ודע כי דברי התוס' הללו הוזכרו גם כן בנדה דף נ"ח סוף ע"א בד"ה ולענין דינא ושם כתבו בתירוץ ראשון כמו שתירצו כאן בתירוץ השני ובתירוץ ב' כתבו וז"ל ועוד יש לומר דהתם קאמר שאם ירצה להוציא יביא ראיה אבל הכא לא תתחייבה האחרונה לכבסו עכ"ל, ודברים הללו תמוהין דהא בפי' אמרו בפרק המדיר דאותו שהספק נולד ברשותו אפי' הוא מוחזק צריך ראיה, ואיפשר לומר דהתם ס"ל לתוס' דחיוב כיבוס נולד מחמת הכתם שנמצא הילכך אין מחייבין אותה לכבס מספק אבל בהך דהמדיר אפילו הלוקח מוחזק מיקרי מוציא שהרי בלי הספק היתה הבהמה שלו ומחמת הספק רוצה להוציאה מרשותו לרשות מוכר וצ"ע בזה:

בגמרא הניח בהמה למעלה ומצאה למטה אין חוששין משום ריסוקי איברים. פירש"י הואיל ולא ראינוה שנפלה אין חוששין שמא נתרסקו איבריה להשהותה מע"ל כדין נפולה ורסוקת איברים, משמע בהדיא מדבריו דמיירי אפי' מצאה למטה ואינה יכולה לעמוד אין חוששין להשהותה מע"ל דאי בעמדה אינה צריכה מע"ל, ונראה לי שהוכרח לפרש כן לפי דעתו לקמן דהך בדיקה אינה על ריסוק איברים דלזה לא חיישינן רק תוך מע"ל אבל אחר מע"ל או עמדה שוב לא חיישינן לריסוק רק הבדיקה הוא לבדוק שמא נתחדש בה מן הטרפות בשדרה וצלעות והשתא אי הכא בעמדה דוקא ואין חוששין דקאמר אין חוששין לבודקה לא הוי ליה לומר משום ריסוקי איברים דלהא בלא"ה לא חיישינן כיון שעמדה וע"כ דבלא עמדה מיירי ומ"מ לא חיישינן:

אמנם הדבר הקשה בזה הוא כיון דעיקר טעמא כיון דלא ראינו שנפלה אמרינן דקפצה ואמדה נפשה א"כ כיון שאנו רואין שאינה יכולה לעמוד הרי לא היה האומד יפה, ועוד דאדרבא כיון דסברא חזקה היא דאמדה נפשה א"כ מהא גופא נוכיח דוודאי נפלה כיון שאינה יכולה לעמוד, ועוד היאך לא זכר ר"ה שום שיעור לגובה זה דאטו לעולם נימא דאמדה נפשה ופשיטא דאי המקום גבוה הרבה פשיטא דדנין דנפלה ולמה לא זכר שיעור לגובה זה, אלא וודאי דהכא מיירי בעמדה או שהתה מע"ל רק דבעלמא צריכה בדיקה וכאן כיון שלא ראינו שנפלה לא חיישינן ולכך לא נתן גבול כלל דאי היה גבוה ביותר ממילא לא תוכל לעמוד וחיישינן אבל כל שעמדה אמרינן דלא נפלה רק קפצה דאמדה נפשה, ולפי זה יש ראיה דהבדיקה היא על ריסוק ג"כ לא על טרפות בלבד מדקאמר אין חוששין לריסוק איברים וכן מוכח מדברי התוס' בד"ה דגר נפל כמו שאבאר שם עיי"ש:

שם הנהו דיכרי דגנוב גנבי וכו' דלירהטו קמייהו. לא נתבאר כאן באיזה אופן אנו דנין על הני דיכרי אי להגנבים עצמן הם יודעין מה שנעשה בהם ואי לאחר שקנאם מהם או למרייהו שלקחום מהם בחזרה עכ"פ ניחזי אי אינן יכולין לעמוד הרי ע"כ לא נפלו יפה דהא כדי דלירהטו קמייהו הפילום והרי אינן יכולין לעמוד ולא מיבעיא אי תיכף אחורי הכותל מצאום בעליהם ואינן יכולין לעמוד דוודאי אין מקום לומר דשדי להו על מתנייהו אלא אפילו אי לקחום מבית הגנב כיון שבאותו יום לקחום בוודאי נפלו נפילה גמורה כיון שאינן יכולין לעמוד, לכן נראה לי דמיירי שמצאן שחוטין וכשרים דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ואותו השוחט לא ידע כלל דגנבו הגנבים, והשתא איכא לספוקי משום ריסוק איברים וקאמר דלא חיישינן אבל אם מצאן חיין תיכף ואינן יכולין לעמוד אין סברא שלא לחוש להם כמו שבארנו, גם בהא דקאמר אהדרינהו וודאי חיישינן ומחמת תשובה לא חיישינן ג"כ נ"ל דלאו במצאן לפני הכותל ואינן יכולין לעמוד דבהא וודאי יש לחוש רק דמיירי דמצאן שחוטין, גם נראה לי דהך אהדרינהו אין הכוונה שראינו שהשליכום מעל הכותל מחוץ לפנים דבהא נראה דלא מהני תשובה דמ"מ היה מקום חשש הפסד רק דאמרינן דאהדרינהו דרך פתח ולא שדינהו כלל מיהו מפירש"י לא משמע כן:

שם והלכה לה כלפי זנב על זנבה והלכה לה כלפי ראשה כנגד כל השדרה כולה. יש בכאן נוסחאות מתחלפות והפי' הפשוט הוא כך דר"י אמר רב נקט ג' דברים האחד שהכה בכח רק על ראשה רק לפי שהכה באמצע המקל נכפף המטה והכה גם מהלאה לראשה ולא חיישינן בזה לריסוק כיון שלא הכה בכח שם רק ההכאה היתה על הראש, וכמו כן להיפוך בהכה על זנבה והלכה המכה כלפי ראשה על השדרה אף שלא הלכה המכה על פני כל השדרה לא איכפת לן כיון שעיקר ההכאה לא היתה על השדרה וכמו כן אי הכה בכח על השדרה רק על פני כולה גם כן לא שייך ריסוק, ולפי זה יש לגרוס ג"כ אפי' כנגד כל השדרה כולה והיינו אפי' הכה בכח על השדרה עצמה כיון שהיה על פני כולה לא חיישינן וכך הם דברי הרמב"ם ודו"ק:

בתוס' בד"ה דגר נפל ולא הלך דלקמן פסקינן דהלכה אפילו בדיקה לא בעי ע"כ. והנה אי איפשר לומר דהתוס' באו בכאן לפרש שלא נטעה דאפילו הלך מיירי הכא דפשיטא כיון דבריסוק גמור לא איכפת לן בהלך כל שכן כאן ולא שייך לומר דבעי התוס' להשמיעינו כאן הדין דהלכה אינה צריכה בדיקה מה דמפורש לקמן בהדיא, ועוד דהוי להו לומר כן בהך דלעיל בגוף מילתא דר"ה הניח בהמה למעלה ומצאה למטה דבלא הלכה מיירי, וברור דכוונת התוס' ליישב לשון נפל דקאמר דהוי ליה לומר דגר מאיגרא לארעא דלשון נפל משמע בלא דעתו והכא עיקר