תפארת יעקב על חולין חלק ב עג

יש הפרש בין המסס לביה"כ וזהו שכתבו והא דקאמר צד אחד היינו בפנים דבחוץ הוי מחט בחלל הגוף שאם היה צד אחד הכוונה גם בחוץ לא הוי מוכח כלל דיוקו של רש"י לחלק בין המסס לביה"כ:

ועוד נראה לי והוא העיקר לפענ"ד דוודאי אי נפרש הך לחוץ דמתניתין היינו לאשמועינן דבעינן נקב מפולש והיינו שניקב מבפנים והגיע לחוץ והיינו ע"י מחט דע"י חולי לא ידענו שהנקב התחיל מבפנים והגיע לחוץ דכמו כן יכול להיות להיפוך וע"כ ע"י מחט והשתא ממילא הך ברייתא לפרושי מתניתין באה דהך שניקבו לחוץ לא תימא בניקבו בפנים גרידא רק שניקבו לחוץ דהיינו ב' צדדים והשתא פשיטא שאין לשאול דהוי מחט בחלל הגוף דהא מתניתין מפורש קתני שניקבו לחוץ והיינו מבפנים לחוץ ועלה מפרש בברייתא מהו הכוונה שניקבו לחוץ דבפנים גרידא דהוי צד אחד כשרה רק בניקב לחוץ דהוי ב' צדדים טרפה, אבל לפירש"י דע"כ תנא דמתני' לאו לאשמועינן דנקב מפולש בעי דהא קתני המסס וביה"כ והמסס לא בעי נקב מפולש וע"כ דלא בא התנא לומר לענין מפולש כלל רק לאפוקי ניקבו זה לתוך זה כמ"ש התוס' לפני זה והשתא הך ברייתא דבר מחודש באה לאשמועינן לא לפרושי מתני' כלל רק לאשמועינן דביה"כ עצמו צד אחד כשר וב' צדדים טרפה ואהא הוקשה להם היכי פסיק ותני צד אחד כשרה וכתבו דצריך לפרש שניקב בפנים דוקא, וזהו באמת דבר הקשה לפירש"י שיאמר צד אחד ויהא הכוונה בפנים דוקא, אבל לר"ת ניחא דלא חידשה הברייתא רק לפרש המשנה דמפורש בה שניקב מפנים לחוץ דבפנים גרידא כשרה רק בניקב לחוץ טרפה משום דלא מיטרף רק בב' צדדים דהיינו מפולש, וזה ברור:

בא"ד עור אחד שלם וכו' ואגב דנקט צד אחד וכו' דהאי נמי חידוש הוא. לא נתבאר בדבריהם מאי ענין זה לר"ת דוקא הא לרש"י ג"כ צריך לומר דב' צדדים אגב צד אחד נקט, וביותר תימה דבפרק ב"מ כתבו כל זה לפירש"י דצד אחד אפילו עור אחד שלם וב' אגב אחד, והרב מהרש"א האריך שם אבל לא כתב ליישב סתירת דברי התוס' דכאן הוצרכו לזה לר"ת דוקא ולא לרש"י ושם הוצרכו זה לרש"י:

אבל באמת דברי התוס' ברורים כמ"ש לעיל דהפרש גדול יש בין דעת רש"י בעצמו לפי מה שפירש ר"י וסובר כרש"י דרש"י עצמו סובר דהמסס לפי שדופנו דק אינו מגין ולשיטה זו בביה"כ אפי' ניקב עור וחצי מגין שהוא בריא וחזק בטבעו, וכן פירש"י להדיא בסוכה דבביה"כ בעינן מפולש והיינו לפי שפירש שם מכח הגנה ושם פרק ב"מ לא זכרו דברי ר"י שם בתחילה רק לבסוף זכרו דבריו מכח הבריא, ולפי שיטה זו ביה"כ בצד אחד לא איצטריך למיתני כלל דפשיטא דלא גרע מכולהו נקובי דבעינן מעבר לעבר וכ"ש ביה"כ שהוא עב, לכך הוצרכו לומר לרש"י דצד אחד קמ"ל אפילו ניקב עור אחד שלם וב' צדדים פשיטא דלא איצטריך כיון דהכוונה מפולש פשיטא דטרפה, אבל כאן דאזלי לשיטת ר"י דלרש"י החשש שמא הבריא וביה"כ שאני שהוא עב לא חיישינן שהבריא א"כ פשיטא דצד אחד צריך דלא חיישינן שהבריא כמו בושט, תדע דהרשב"א הקשה באמת, מ"ש מושט וכתב לחלק בין עבין לדקין ונראה לו דוחק לחלק בכך א"כ לרש"י דע"כ מחלק בכך פשיטא דצריך לאשמועינן לה דצד אחד לא חיישינן שהבריא לפי שהוא עב, וכן ב' צדדים לדברי ר"י הכוונה צד אחד עור אחד וב' צדדים היינו ב' עורות אפי' לא ניקב השני במפולש רק כל שלא נשאר רק מעט טרפה וב' צדדים היינו שנתחב גם בעור הב' ושפיר קמ"ל דכל שנתחב בצד השני דהיינו בעור העליון טרפה ואפילו אינו מפולש, לכך קשיא להו טפי לפיר"ת צד אחד וב' צדדים והוצרכו לומר אגב, ואי קשיא בפרק ב"מ הוי להו לומר דצד אחד קמ"ל דהמסס לא הא ליתא דכיון דביה"כ עצמו לא איצטריך רק עיקר החידוש בהמסס דמחמת דקותו אינו מגין א"כ הוי ליה לומר בהמסס דטרפה וע"כ דקמ"ל אפילו ניקב עור שלם וזה ברור, מיהו לפי מה שכתבתי בגמ' דהך משני צדדים הכוונה שניכר גם מבחוץ שיש שם מחט והיינו שיש סירכא או קורט דם בחוץ א"כ פשיטא דניחא דקמ"ל כל שניכר ריעותא מחמת המחט בעבר הב' הוי כניקב לחוץ:

בא"ד וי"ל דנ"מ וכו'. דבריהם צ"ע לפע"ד חדא דגם לפירש"י צריך לומר הנך נ"מ כמו לפיר"ת ממש דאל"כ היכי ס"ד שיטעו לומר דבהמסס דאין לו רק עור אחד ודק בעינן דוקא מפולש ובביה"כ שיש לו ב' עבין וגסין תיטרף אפילו אינו מפולש ובהכרח שנטעה דביה"כ כיון שניקב עור שלם גרע והיינו כמו לפיר"ת, גם עיקר דבריהם דחוקין שלא יזכירו בגמ' עיקר החידוש מה שיש לטעות בסברא משא"כ באינך דברים שנשתנו דהכוונה כפשוטו, ובאמת גם דברי רש"י ז"ל דחוקין מאד לחדש מחמת זה דנשתנו שמייהו דהמסס יטרף אפילו לא ניקב מעבר לעבר מה שאין כן בכולהו נקובי, וכבר תמה הרשב"א ז"ל ממחט בריאה דאין לך דק יותר מעורות הריאה ולא חיישינן בשלימה לעיל להטריף בנמצא מחט כל דלא מפקא זיקא:

אבל לדעתי נראה דהכוונה התם בפשיטות לפי מה שכתבתי לעיל דעיקר הפי' בהך נמצא עליו קורט דם אף דבצד אחד ג"כ בקורט דם טרפה מ"מ לולא דשמענו דצד אחד כשרה היה ראוי להטריף אפילו לא נמצא קורט דם בחוץ רק בין פנימי לחיצון דמ"מ ניקב צד אחד מחיים לכך הוצרך לומר דאפילו ניקב צד אחד מחיים בוודאי מ"מ כשרה רק ב' מחיים בעינן ומנין נדע אי ניקבו ב' מחיים אם נמצא קורט דם על העור החיצון מבחוץ, והשתא תינח אי ביה"כ אותו שיש לו ב' עורות אבל אי נטעה דביה"כ היינו המסס א"כ צד אחד היינו שלא ניקב מעבר לעבר וב' שניקב מעבר לעבר ועל זה מחלקינן בקורט דם א"כ יהא מוכרח דכל שלא ניקב לחוץ אפי' נמצא מבחוץ קורט דם כשר דאל"כ מה הפרש יש בין צד אחד לב' וע"כ נצטרך לפרש דהך נמצא עליו קורט דם לא קאי רק על ניקב מב' צדדים אבל בצד אחד אפילו נמצא קורט דם כשרה וזהו היפוך עדותו של הך צורבא מרבנן בשם רבי דאפילו בצד אחד טרפה בקורט דם בחוץ, והא ליכא למימר דמ"מ לא נטעה להכשיר בצד אחד בקורט דם רק דהברייתא הוצרכה לחלק בין צד אחד לב' דאי לא"ה הוי מטריפין כל שיש קורט דם בפנים דידוע דנתחב מחיים והוי צד אחד מחיים קמ"ל דב' צדדים בעינן מחיים, הא ליתא דכיון דקתני נמצא עליו קורט דם בוודאי עליו בעינן ולא בפנים ולמה ליה לחלק בין אחד לב' וע"כ נטעה דצד אחד לא איכפת לן קורט דם בחוץ קמ"ל דנשתנו שמייהו וברייתא באותו שקורין עכשיו המסס ויש לו ב' עורות ושפיר מכשירין בצד אחד כשנמצא על עור הפנימי מחוץ קורט דם ומטריפין כשיש קורט דם בחוץ דהוי כב' צדדים כנ"ל. ולפי מה שכתבתי נדחו כל אותן הוכחות שהוכיחו הפוסקים ממה דקתני ביהכ"ס ושבקיה להמסס בר זוגיה וכן ממה דקתני בעובי ביה"כ דבהמסס ובמקום הדק שבביה"כ אפילו בצד אחד טרפה לפי שהוא דק או דחיישינן שהבריא, ולפי הנ"ל לק"מ דפשיטא שאי איפשר שיאמר חילוק זה של צד אחד או ב' רק בעובי ביה"כ שהוא כפול ובהא שייך לחלק דבצד אחד אפילו ידוע שנעשה מחיים כגון שנמצא קורט דם בין פנימי לחיצון מ"מ כשרה כיון שלא עבר גם צד החיצון אבל בהמסס ומקום הדק של ביה"כ שאין שם רק עור אחד במה נפשך אי ליכא קורט דם מבחוץ גם בב' צדדים כשר ואי איכא קורט דם בחוץ אפילו בצד אחד טרפה דאם אין שם מכה קורט דם מנין ולא משכחת חילוק זה רק בביה"כ במקום העב, ולפי זה יש להוכיח דאי הודח ונמלח ולא נבדק אחר קורט דם אפי' בצד אחד טרפה דאל"כ אכתי יש לחלק גם בהמסס היכא דהודח ונמלח ויש לדחות ואין להאריך ועמ"ש בחידושי לי"ד בענין זה:

דף נ"א ע"א בגמרא הוגלד פי המכה וכו' המע"ה. איכא למידק דלמה ליה לומר נפקותא בכאן לענין מקח וממכר דהא בטריפות עסקינן והוי ליה לומר נפקותא לענין איסורא דאי הוגלד פי המכה החלב שנחלב תוך ג' ימים אסור בוודאי ואי לא הוגלד הוי החלב ספק טרפה, ונהי דבהא איפשר לומר כיון דס"ס החלב אסור לא ניחא ליה לומר נפקותא בהא אבל לפי מה דקי"ל בהודח ונמלח ולא בדקו אחר קורט דם טרפה מספר א"כ בכה"ג החלב מותר מכח ס"ס כמ"ש התוס' לעיל די"ב גבי פרה אדומה, ונראה לי משום דבא לומר הוגלד פי המכה בידוע דקודם ג' ימים נעשה והשתא הך הוגלד ע"כ בעבר הב' דאי בפנים אכתי לא ידעינן אי קודם ג' ימים עבר לחוץ וע"כ מבחוץ וא"כ הרי ידוע דנעשה מחיים א"כ למה לי הוגלד אפי' לא הוגלד כל שנעשה מחיים בוודאי טרפה והחלב אסור מספק ולכך הוצרך לומר לענין מקח וממכר דבהא כל שלא הוגלד המע"ה ועמ"ש בסמוך:

שם לא הוגלד פי המכה המע"ה. פירש"י על הטבח שהוא מוציא וכו' דמסתמא וכו' דמספקא לא מפקינן ממונא מחזקיה עכ"ל, ודבריו תמוהין לכאורה וסותר את עצמו מיניה וביה דאי בא לפרש לפי המסקנא פרק המדיר דלעולם כל שנולד הספק ברשותו עליו הראיה אפילו לא יהיב דמי כמו שכתבו התוס' כאן רק שנתן טעם למה קורא לטבח מוציא משום דמסתמא כך הוא, א"כ מה זה שכתב דמספיקא לא מפקינן ממונא מחזקיה דהא אפי' אכתי לא יהיב דמי עליו הראיה, ואי לס"ד בהמדיר דבאמת רק מי שמוציא מחבירו עליו הראיה למה קאמר דמסתמא וכו' הא לס"ד הכוונה בפשיטות מי שמוציא טבח או מוכר עליו הראיה. ונראה לי דרש"י ז"ל מפרש הך סוגיא דהמדיר בדרך אחר דקשיא ליה היכי קראה הברייתא לטבח מוציא ואמרה הממע"ה שזהו כלל שכל מי שבא להוציא מה דכאן אינו כן רק על הטבח הראיה אפילו אינו מוציא ומה ריווח יש לנו בזה לומר המוציא מכח סתמא דמילתא דאיכא למיטעי טובא דבמוציא הדבר תלוי, לכן ס"ל דהכוונה כך דכיון דכך המנהג דלא יהבי חיותא רק בדמי קודם א"כ אי יהיב דמי הוי טבח מוציא ואי לא יהיב כיון דלעולם יהיב דמי מעיקרא וכאן לא נתן המעות בוודאי משום דלא רצה לקנות הבהמה עד שיראה שהיא כשרה ולא רצה לקנותה לחלוטין בחייה רק עד שתשחט ותכשר א"כ ממילא על המוכר הראיה ועכ"פ ספק הוי ומספיקא לא מפקינן ממונא, ושיעור דברי רש"י דהמוציא היינו טבח דמסתמא כך הוא ומ"מ לא קאמר על הטבח משום דבא לאשמועינן דמסתמא הוא מוציא דאז אי לא נתן מעות יכול לומר שלא קנאה רק כשתשחט ותכשר שהרי לא נתן מעות ואי היה קונה לחלוטין לא