תפארת יעקב על חולין חלק ב ע

הוא דאי הוי אמר גדולה וקטנה הוי מפרשינן לה כהך דכרס:

אבל באמת דברי ר"ח ברורים והוא דוודאי מילתא דפשיטא היא שאי איפשר לפרש לפירש"י דערוגה היינו צד אחד וכל צד נקרא ערוגה א"כ היכי אמרו אפי' מערוגה לערוגה מדקה לדקה ולשון זה מדקה וודאי על הערוגה קאי והיאך נפרש על אונא ואומא שהם מחלקי הערוגה ולא מיירי הכא רק מכולה ערוגה, ועוד כיון דרבא קאמר לא אמרן רק באותה ערוגה משמע דלדעתו באותה ערוגה לא איכפת לן מאונא לאומא דאל"כ הוי ליה לחלק בערוגה עצמה והשתא לדידן כיון דלא מחלקינן בין ערוגה לערוגה כלל ומ"מ מאונא לאומא לא א"כ וודאי אפי' באותה ערוגה אין מקיפין מאונא לאומא ולהיפוך א"כ אנן מחמירין טפי מרבא מה דבאמת מקילינן שפי, וברור דלשיטה זו ערוגה נקראת כל חלק מן הריאה כיון שמשוכות אונות ממנה ומופסקין זו מזו נקראין ערוגות כמו ערוגות בשדה, ואמר רבא דוקא באותה ערוגה [ולכך לא אמר באותה אונא לפי שכל שהיא נמשכת בשוה אפי' למעלה מן החיתוך מקיפין דהכל הוי אותה ערוגה] אבל מערוגה לערוגה לא ואפי' מאונא לאונא ופליגי עליה דאפי' מערוגה לערוגה רק דוקא מערוגה דקה לדקה לא מאונא לאומא ולהיפוך, ואהא קשיא ליה לר"ח כמו שם דמפרשינן גדולה וקטנה על הכרס רק לפי שלא אמר גדול וקטן ס"ד דגסה ודקה קאמר אבל כאן כיון דקאי על הערוגה הוי ליה לומר ערוגה גדולה וקטנה וערוגה דהכא הוי כמו כרס דהתם רק התם לפי שאין בבהמה רק כרס אחד ע"כ בב' בהמות אבל הכוונה כרס גדולה וכרס קטנה ה"ה כאן הוי ליה לומר ערוגה גדולה וערוגה קטנה ופשיטא כיון דאיכא הרבה ערוגות בבהמה אחת הוי במשמע מערוגה גדולה לקטנה ומדלא נקט הכי רק גסה ודקה ש"מ דבבהמה אחרת משתעי זה ברור, וכאשר תדקדק בדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו תראה כי לפירש"י כל אונא ואומא קרוי ערוגה ויש הרבה בכל צד ואף שדבריו מגומגמין קצת ע"כ יש בהם ט"ס אבל עכ"פ מבואר בדבריו לפירש"י כמו שכתבתי ומיושב קושיית מהרש"ל ביש"ש בזה, ובזה תבין דעת הרב בהג"ה דפסק בסי' ל"ו דאין מקיפין בבהמה אחת מאונא לאומא ולא חילק בין באותו צד או מצד לצד ולכאורה מוכח הכא בהדיא דבאותו צד מקיפין בכל גווני אפי' לרבא דמחמיר כ"ש לדידן דמקילינן, ולהנ"ל ניחא דרש"י דפי' ערוגה צד שמאל או ימין היינו לפי פי' קמא אבל לפי' בתרא ערוגה ע"כ אומא או אונא ולשיטה זו אין מקיפין מאונא לאומא אפי' באותו צד ולרבא אפי' מאונא לאונא לא, הילכך כיון דחושש הרב לדעת המפרשים מאונא לאומא פסק דאין מקיפין מאונא לאומא כלל וזה ברור:

ע"ב בגמרא מקום שאין בו מילת. פירש"י צמר שגוררין ברותחין מן הכרס, ויש לתמוה דלעיל דף מ"ד אמרינן דשיעור שחיטה בושט עד שישעיר ופירש"י שם שער שגוררין בסכין מן הכרס הפנימי א"כ הך מקום שאין בו מילת היינו למטה מזה והוי מקום שחיטה דהא מקום שחיטה עד שישעיר הוא והשתא היכי ס"ד דבכרס עומד ושוחט, ונהי דהא לא קשיא כ"כ על מה שפירש"י שם בהדיא שער שגוררין מן הכרס הפנימי והרי הכרס הפנימי אין לו שער כדאמר הכא מקום שאין בו מילת, דאיפשר לומר דרש"י פי' שם לאידך מ"ד דהכא דלית ליה מקום שאין בו מילת, אבל הא וודאי קשיא דפשיטא שלא יחלוק שמואל על רב בשיעור השחיטה למטה עד כמה היא ולא מצינו פלוגתא בשיעור השחיטה רק למעלה בתורבץ ס"ד דנחלקו ולמסקנא שווין והיכי נימא דשמואל חולק בשיעור למטה, ונ"ל דשער לחוד וצמר לחוד דלמעלה סמוך לבני מעיים יש שער הרבה כעין צמר וסמוך לושט אין שם צמר ונקרא כרס הפנימי אבל קצת שער יש שם ושיעור השחיטה עד מקום שמתחיל השער כנ"ל:

שם בשר החופה את רוב הכרס, פירש"י רוב מן החופה, ודייק כן דא"כ רובא ולא הוי טפח לא משכחת לה ויש להוכיח עוד דאי כל הבשר קאמר למה לי כרס חיצונה הא אין תחתיו פנימי רק במקום שחופה רוב פנימי אבל למעלה מזה אין שם כרס כלל רק ב"מ והוא חופה ב"מ יותר מן הכרס, ומ"מ גם דברי שמואל דלעיל דמפרש מקום שאין בו מילת ומ"מ סובר להטריף בשר החופה ברובו ג"כ אין לפרש בכל הבשר רק בחופה רוב הכרס דאי כל הבשר למה נקט בשר החופה רוב הכרס הא חופה לב"מ כולהו טפי מכרס וע"כ דרק במקום החופה מטריף ברובו:

ודע דהרב ב"י בסי' מ"ח כתב דהרמב"ם פוסק כריב"ח והפר"ח והב"ח השיגו עליו. והעיקר כדברי הב"י דהא נתן שיעור טפח לבשר החופה ואי ס"ד דפסק כרבה בר ר"ה א"כ הך פלוגתא דר"י ורבנן בטפח ולא הוי רובא אינה כלל בבשר החופה דאין בשר החופה כרס חיצונה כלל, והך בשר החופה היינו מימרא דשמואל משב שמעתא וא"כ מנין לנו לחדש בזה טפח ולא הוי רובא דהא לא זכר שמואל רק רוב ולמה זכר הרמב"ם בבשר החופה טפח דאיתמר בגמרא דלא הוזכר רק לר"י במתניתין על כרס החיצונה, וביותר תימה שלא זכר כלל במקום אחר הך טפח ורובא וכיון דלא פסק כריב"ח ע"כ יש שיעור טפח בכרס במקום אחר ולא בבשר החופה ומדלא זכר בשום מקום טפח ורובא רק בבשר החופה ש"מ דסובר דהיינו כרס חיצונה, וליכא למימר כיון דשמענו להך מ"ד דמפרש כרס חיצונה בשר החופה דטפח הוי כרוב א"כ ממילא לשמואל נמי טרפה בהכי, הא ליתא דהא חזינן דמיבעיא לן לקמן ברוב קרוע או ברוב נטול אף דלמאן דמפרש כרס חיצונה בשר החופה ע"כ ברוב קרוע ושמואל נמי סתמא קאמר ברובא היה מהראוי לפרש ג"כ ברוב קרוע ומ"מ אמרינן מידי הוא טעמא אלא לשמואל איהו קאמר מקום שאין בו מילת ולדידיה מספקינן אי ברוב קרוע או נטול א"כ כ"ש דאין ללמוד טפח לשמואל מהך מ"ד דמפרש מתניתין חיצונה בשר החופה מה דשמואל לא זכר רמז טפח כלל רק רוב, ואדרבא מדלא מספקינן במילתא דשמואל רק אי ברוב קרוע או נטול ולא מספקינן בטפח וע"כ דטפח פשיטא לן דלא ס"ל לשמואל כיון דבפירוש אמר ברובו ולא זכר טפח כלל רק ברובו סתם פשיטא שיש לפרש רוב נטול או רוב קרוע, והשתא כיון שזכר הרמב"ם שיעור טפח בבשר החופה ש"מ דסובר דהיינו מתניתין כרס החיצונה וכר"י דקאמר בגדולה טפח וזה ברור, וזהו כוונת הרי"ף והמרדכי שהביא ב"י שכתבו איכא מ"ד כרבר"ה ואיכא מ"ד כריב"ח ברוב קרוע ולא ברוב נטול וכתב ב"י שלא הבין דברים הללו, ולהנ"ל דבריהם מבוארים דלא מיבעיא לן לקמן ברוב קרוע או ברוב נטול רק לשמואל דסובר כרס חיצונה היינו בכרס עצמו לא בבשר שעל הכרס רק הוא מחדש להטריף בשר החופה ברובו שפיר יש להסתפק שמא ברוב נטול קאמר, אבל למ"ד הלכה כריב"ח א"כ הך בשר החופה היינו כרס חיצונה א"כ פשיטא לן ברוב קרוע ולא ברוב נטול דהא במתניתין שנקרע קתני ולא שניטלה א"כ נפשוט בעיין ברוב קרוע ולא ברוב נטול, אבל למאן דפסק כרבבר"ה נשאר הדבר בספק בבשר החופה ברוב קרוע או ברוב נטול וזה ברור, ולא ידעתי למה לא הבין הרב ב"י דבריהם כי דבריהם מבוארים ופשוטים כמו שכתבתי:

שם מפרעתה. פירש"י צד הכרס הרואה את הקרקע הנראה מיד כשפותחין הבהמה להוציא המעיים וכו', משמע לכאורה מדבריו דצד השני כלפי שדרה או לצדדין לצלעות הוי כרס החיצון וברובא, אבל תימה דקאמר בסמוך דכולהו שייכן בדרבר"ה והשתא היכי שייכי הא לרבה דוקא אותו צד הרואה את הקרקע אבל לא כל העיגול אבל הנך פשיטא דבכוליה עיגול קאמרי דמאיזה צד נפרש דבריהם דוקא אותו צד הרואה את הקרקע דלא זכרו מזה כלום ואינהו לא מחלקי רק לצד הצואר הוי כרס פנימי ולמעלה לב"מ הוי חיצון אבל כל מקום שנקרא פנימי הוי כל העיגול פנימי משא"כ לרבר"ה, לכן נראה לי דצד הרואה את הקרקע נקרא אותו הסמוך לושט כשהיא פושטת צוארה וראשה למטה אותו הצד רואה את הקרקע בכל העיגול ומה שלמטה ממנו סמוך לב"מ אינו רואה את הקרקע וכן הטבח שם פורע ומושך את הב"מ ואותו הצד נראה ראשונה מיד כשפותח הבהמה אבל וודאי אין הפרש במקום זה בין צד שהוא לצד הקרקע לצד שהוא לצלעות ולשדרה וזה ברור לפע"ד, ועמ"ש בסמוך:

שם ודרבי אבינא ודבני מערבא מאי הני וודאי פליגי. הקשה מהרש"א דלרבי אבינא מה בכך דפליגי כיון דאמר בטפח בושט סמוך לכרס ואי אין זה כרס פנימי מ"מ טרפה מחמת ושט, ותירץ דקאי לפום מה דמשני לעיל אימא טפח בכרס סמוך לושט, ולא ידעתי מה הועיל בזה סוף סוף אותו טפח סמוך לושט והושט כולו הוי שיעור שחיטה א"כ אי איפשר לומר דכרס פנימי הוי בושט עצמו, וכמו כן אי איפשר דטפח זה הוי כרס חיצון לרבר"ה ולמעלה ממנו הוי מפרעתה דפשיטא דלכ"ע כרס פנימי הוי סמוך טפי לושט מכרס חיצון ומעתה סוף סוף כל למעלה מכרס ושט הוא ונקובתו במשהו, גם בלא"ה כבר בארנו לעיל דלא היתה הכוונה לשבש דברי ר' אבינא רק פרושי קא מפרש, אבל עיקר קושייתו תמוה והפי' בסוגיא פשוט דהנך כולהו נמצאים היכא דפרעי טבחי רק למר למעלה קצת ולמר למטה ורצה רב אשי להחמיר ככולהו אבל עכ"פ לכולהו באותו מקום הוא הטרפות אבל לר' אבינא אין הטרפות באותו מקום כלל ושם הוי כרס החיצון לדידיה וכן לבני מערבא אפי' למעלה ממקום זה בכל הכרס כולו מטריפין והיינו דקאמר הני וודאי פליגי, ר' אבינא פליג להקל בכל אותו מקום, ובני מערבא להחמיר אפי' למטה ממקום זה, מיהו הא קשיא דכיון דהך מ"ד מן המיצר ולמטה שייך בדרבר"ה והרי רש"י פי' לעיל דהך טפח בושט סמוך לכרס היינו ג"כ במקום המיצר, וצ"ל דהך מקום המיצר נמשך מן מקום דפרעי טבחי עד אחר טפח בושט סמוך לכרס ולמ"ד מן המיצר נמשך שיעור המקום גם היכא דפרעי טבחי אבל למ"ד טפח בושט סמוך לכרס רק שם הוי כרס פנימי אבל במקום דפרעי טבחי הוי חיצון כנ"ל:

שם רובא ולא הוי טפח פשיטא. פירש"י פשיטא דרובא ככולה ולפי פירושו נדחק מאד בהך מהו דתימא דמאיזה צד נימא הואיל ובמשהו הוי טפח דלא נימא רובא ככולה עד דהוי טפח כיון דפשיטא לן דרובא ככולה, ועוד אני תמה בלא"ה דהיכי איפשר להקשות פשיטא דאטו כללא הוא בכל הטרפות היכי דבכולה מיטרפה דרובא ככולה