תפארת יעקב על חולין חלק ב סט

נפשך לומר שידעו התוס' שאין אבילות נפסק במקצת היום רק בעמידת מנחמין מ"מ ניחא דהא לא ס"ד דהך שמצא מנחמין הכוונה שלא היו מנחמין קודם לאלו שמצא דהא ביום ה' או ו' ע"כ אפילו כבר קדמו מנחמין לאלו כך הדין וס"ד דה"ה ביום שביעי כל שמצא מונה עמהם, ואהא תירצו דהכוונה שלא עמדו שום מנחמין ביום זה רק אלו שמצא כשבא, ועל דרך זה יתפרשו דברי התוס' כאן ג"כ כך והכל הולך אל מקום אחד ודו"ק]:

ומעתה גם דברי התוס' כאן מבוארין יפה דמתחילה ס"ל כפי תירוץ השני במועד קטן לזה נראה להו דהך ביום השביעי לאו דוקא רק בלילה בא דבלילה לא הוי מקצת ככולו וכל שמצא מנחמים מונה עמהם עד מקצת מן היום, והדר כתבו ומיהו אפילו ביום ממש מיירי דבמועד קטן מוקי לה שעדיין המנחמים אצלו ואכתי באבילות קיימי עד שילכו והיינו כמו שתירצו בתירוץ ראשון במ"ק שם דאין האבילות מסתלק במקצת היום בלי עמידת מנחמים והך שמצא מנחמים קאי גם על יום שביעי דהיינו שלא עמדו עדיין וחל האבילות עד שילכו לכך מונה עמהם, והחידוש שחידשו הוא דהך אוקימתא דמועד קטן הכוונה דאין האבלות מסתלק במקצת היום עד שיעמדו המנחמין וילכו ובלא זה חל האבלות עד ליל ח' וכל זה ברור:

בגמרא מקיפין בבני מעיים. נ"ל דהך הקפה אינה בירור גמור דאי ידמו ברור דאחר שחיטה נעשה ואי לא ידמו ברור דמחיים נעשה, רק בצד אחד הוי בירור דאי ידמו בוודאי נעשה אחר שחיטה אבל בלא אדמו אינו בירור שנעשה מחיים דאל"כ בהך דזאב דלעיל וכן במשמוש יד הטבח דתלינן למה נסמוך על זה נקיף וניחזי ואי לא ידמו בוודאי קודם שחיטה נעשה וע"כ דאין מה דלא דמי ראיה דוודאי נעשה קודם שחיטה ואכתי בספיקא קאי הילכך תלינן כל היכא דמצינו למיתלי ומה צורך להקפה אי ידמו הרי בלא"ה מכשירין ואי לא ידמו ג"כ תלינן כיון שאין לנו בירור, ובהכי ניחא לי הא דקאמר ר"י לקמן יביא ויקיף ופירש"י דאי ידמו טרפה והדבר תמוה כי למה פי' על צד הטרפות אטו כדי להטריף מקיפין והוי ליה לומר אי לא ידמו נכשיר, ולהנ"ל ניחא שאין מה דלא דמי בירור כלל רק ר"י סובר שאין סומכין על הך סברא דאי איפשר לשמוטה שתעשה שחוטה כיון דאיכא לברורי דשמא ידמו ומה דדמי וודאי הוי ראיה ברורה דנעשו שניהם אחר שמוטה ואי לא ידמו באמת סומכין על הך סברא דאי איפשר לשמוטה שתעשה שחוטה ומכשירין בלא"ה, ובהכי הוי ניחא הא דהקשו התוס' בשחט ושט ונמצא הגרגרת שמוט נקיף בעוף אחר, ולהנ"ל ניחא דהתם שפיר מיירי דבאמת לא דמי ומ"מ במה דלא דמי לא נפיק מספיקא וכיון דליכא התם סברא דאי איפשר לשמוטה שתעשה שחוטה ממילא הוי ספק בשחיטה דרק מה דדמי הוי בירור לא מה דלא דמי, ובהך דר"י אי לא דמי סומכין על הך סברא דאי איפשר לשמוטה שתעשה שחוטה, ובהכי הוי ניחא לי טפי הא דאמר חכים ברי בטריפות כר"י והיינו דאי הוי מה דלא דמי בירור גמור לא הוי סמכינן על הך סברא דנימא דכמה ידי ממשמשו דדילמא אף מעיקרא לא היה דומה והרי חזינן עכשיו דלא דמי ושמא מחמת המשמוש בשניהם ידמו כמ"ש בסמוך, רק כיון דזה אינו בירור כלל ושפיר סמכינן על מה דאדמו אח"כ, ור"י נמי דקאמר יביא ויקיף ג"כ סובר הכי דהא בשחט ושט ונמצא גרגרת שמוט לא נפיק מכלל ספק אפי' לא אדמו דאל"כ התם נמי נקיף וע"כ דלא אדמו ומ"מ הוי ספק לא וודאי והיינו ממש כהך דהכא ודוק, מיהו בהך דלעיל ריש השוחט נמי קאמר לענין ספק דרוסה חכים ברי בטריפות כר"י והתם לא שייך זה וע"כ כפירש"י ועמ"ש בסמוך:

שם אמר ליה כמה ידי ממשמשו בהני וכו'. מזה נראה לכאורה שאם ידוע שלא משמשו בנקב הספק לא יועיל מה שימשמשו עוד עכשיו בשניהם דאפי' אי באמת זה מחיים וזה אחר שחיטה מחמת המשמוש ידמו, אבל אני תמה למה סמך רבא כאן על מה שמשמש ואדמו שמא באמת זה נעשה מחיים וזה אחר שחיטה ומחמת שמשמשו ידים בנקב הספק והוא משמש בנקב החדש אדמו, וע"כ דכל שזה מחיים וזה אחר שחיטה אפי' ימשמש בשניהם כל היום לא ישתוו לעולם ואם אדמו שניהם בוודאי אחר שחיטה נעשו, וזהו דלא כנראה מדברי הב"י סי' נ' בזה וצריך לומר דלכך אמר כמה ידי ממשמשו בהני משום דאי היה ידוע שלא משמשו לא הוי מהני מה שימשמש בנקב החדש כיון דבישן לא משמשו ובחדש משמשו אדמו ואי ימשמש בשניהם מסתמא לא ידמו דאי ידמו אף עכשיו שלא משמשו בשניהם היו דומין:

שם אמר רבא לא אמרן אלא באותה ערוגה אבל מערוגה לערוגה לא. משמע בהדיא דבאותה ערוגה אפילו מאונא לאומא מקיפין דאל"כ הוי ליה לחלק באותה ערוגה וא"כ לדידן דמקילינן טפי מרבא ע"כ הא דמחמירינן מדקה לגסה דהיינו מאונא לאומא היינו דוקא מערוגה לערוגה אבל באותה ערוגה בכל גווני מקיפין כיון דאפילו לרבא מקיפין בהא, וזהו דלא כנראה להדיא מדברי הרב בהגה"ה סי' ל"ו דאין מקיפין כלל מאונא לאומא ועמ"ש בתוס' בד"ה מדקה ליישב דברי ההג"ה בזה, והנה הרי"ף פי' ערוגה ריאה דהיינו מריאה של בהמה זו לריאה של בהמה אחרת ונראה שהוצרך לזה דאי ערוגה צד ימין או שמאל היכי קאמר בתר הכי אפי' מערוגה לערוגה מדקה לדקה דהיינו מצאן לצאן ומשור לשור והיכי שייך שיאמר חידוש מצד לצד מה שבאמת אפי' מבהמה אחרת מקיפין ועכ"פ היה לו לומר ואפי' מדקה לדקה, לכך פי' מריאה לריאה ודוקא מדקה לדקה דהשתא הך מדקה לדקה לא לרבות בהקפה בא רק למעט דמריאה לריאה הוי משמע כל ריאה אחרת קמ"ל דרק מדקה לדקה, אבל מ"מ דחוק מאד לפרש ערוגה ריאה ואינו במשמע כלל, ומ"מ דבר פשוט הוא דדוקא בריאה מקיפין כה"ג מבהמה אחרת להרי"ף אבל בקנה פשיטא דאין מקיפין כדקאמר בתר הכי דר"פ קאמר דוקא באותה חוליא אבל חוליא אחרת אפי' באותה בהמה לא ולית הילכתא כוותיה רק אפי' מחוליא לחוליא אבל פשיטא דמבהמה אחרת אין מקיפין הרי דמהאי טעמא דייק הרא"ש מב"ה דמפרש כרש"י מדכתב וכן בקנה הרי דקנה דמי לריאה, ולכן לא הבנתי מה שכתב הרא"ש דר"י הוכיח לקמן גבי שמוטה דאין מקיפין מבהמה אחרת ומה ענין קנה לריאה ובקנה לכ"ע אין מקיפין ומכ"ש שאין לדמות שמוטה דאין להכיר כלל בין שמוטה מחיים לשמוטה אחר שחיטה רק בחתך ס"ל לר"י יקיף דוודאי יש להכיר חתך בשמוטה מחתך שאינו בשמוטה כיון דלר"ל אי איפשר שתעשה שחוטה כלל ועכ"פ אין החתכים דומים משא"כ שמוטה כנ"ל:

שם מקיפין בקנה. כתב הרשב"א ז"ל דמיירי בנקדר או שנודע שאין במה לתלות אבל בלא"ה תלינן דבשחיטה נעשה ששחט בב' וג' מקומות ע"ש, ולא ידעתי למה פשיטא ליה דתלינן כה"ג הא חזינן במשמוש יד הטבח דתלינן היינו משום דתלינן בזאב והרי מה דתלינן בזאב היינו משום דנשחטה הותרה אבל כה"ג דיש ספק בקנה הוי ליה ספק בשחיטה דאי נפסק הקנה ברובה קודם אין כאן שחיטה כלל ונתנבלה בשחיטתה א"כ בכה"ג צריך הקפה דוקא ולא תלינן, אלא שאני מדקדק להיפוך למה בריאה תלינן כיון דאיכא לברורי בהקפה נקיף ואי לא אדמו נטריף, וצריך לומר כמש"ל דדוקא אי אדמו הוי ראיה ברורה להתיר אבל מן מה דלא דמי אכתי לא נפיק מספיקא הילכך בריאה דנשחטה הותרה תלינן כל היכא דאיכא למיתלי רק היכא דליכא למיתלי סמכינן אהקפה אי אדמו להקל ובקנה לעולם לא תלינן ובעי הקפה להקל כנ"ל:

שם באותה חוליא. פירש"י לענין קדירה כאיסר נקט לה חוליא שלש טבעות, נראה כוונתו משום דלא שייך קדירה רק בג' טבעות אבל לענין פסוקה אפילו מטבעת זו לאחרת אין מקיפין, ואיפשר לומר עוד דסובר רש"י ז"ל דלענין פסוקה וחתך מקיפין בכל הקנה דהכי משמע לקמן בדברי ר"י יביא ויקיף לא מיבעיא להנך דמפרשי בבהמה אחרת אלא אפי' אי באותה בהמה עכ"פ לא הוזכר חילוק בין מקום זה למקום אחר, וכן משמע בפירש"י שם, ש"מ דוקא בנקדר מדקדקין בכך וכן בריאה בנקב מדקדקין רק לא כמו נקדר אבל בחתך אין מדקדקין כלל כנ"ל:

שם מחוליא לבר חוליא. פירש"י ממקום עוביה של זו למקום קלישותה של זו, משמע דכוונתו דדוקא מחוליא של זו לבר חוליא של חוליא אחרת אבל מחוליא לבר חוליא דידיה מקיפין, ונראה טעמו דהא ר"פ דמחמיר טובא לא זכר רק מחוליא לחוליא והוי ליה לומר רבותא זו ג"כ דאפי' באותה חוליא אין מקיפין מבר חוליא דידה וע"כ דמודה דמבר חוליא של אותה חוליא מקיפין ולבר חוליא דחבריה לא הוצרך להזכיר דהוי כ"ש מחוליא אחרת ולדידן דמקיפין מחוליא אחרת הוצרך לומר דמבר חוליא של חוליא אחרת אין מקיפין, ועמ"ש בחידושי לי"ד סי' ל"ד באריכות:

שם חלחולת שניקבה כשרה וכו'. בזה יש לתמוה דמשמע דלכ"ע שלא במקום הדבק במשהו דהא לא פליג ר"נ על ר"י במקום הדבק א"כ הך מילתא דזעירי היכי דמי אי בדבק אפי' ניטל כולו כשר והיכי קאמר שניקבה ואי שלא במקום הדבק במשהו, ונראה שזה הכריחו להר"ן ז"ל לומר דע"כ זעירי סובר דאפילו שלא במקום הדבק ברובו והב"י בסי' מ"ו תמה עליו אבל הנ"ל הכריחו להר"ן ז"ל לומר כן, אבל באמת לק"מ דוודאי בניטל ולא נשתייר כדי תפיסה והיינו שניטל גם מכדי תפיסה אפילו במקצת וודאי טרפה כיון שלא נשאר כדי תפיסה אבל אם ניקב באמצע כדי תפיסה בנקב משהו בלי חסרון לא איכפת לן כיון שיש כאן כדי תפיסה שלא ניטל ממנו, והך דזעירי בהכי מיירי שניטל כולו ונשאר כדי תפיסה ואותו כדי תפיסה ניקב במשהו כשרה, ועמ"ש בחידושי לי"ד באריכות בביאור דברי הרא"ש בשם הר"ר יונה ואין כאן מקום להאריך:

בתוס' בד"ה מדקה לדקה פיר"ח וכו' קטנה וגדולה. דבריהם תמוהין לכאורה וכבר תמה מהרש"ל דהתם נמי הכוונה בהמה קטנה ובהמה גדולה ואדרבא התם הוי בעי לפרושי גסה ודקה לולא דר' בנימין בר יפת מפרש לה לא גדולה ממש דהיינו גסה ודקה רק בהמה גדולה ובהמה קטנה והיכי כתבו התוס' דאי היתה הכוונה באותה בהמה הוי ליה לומר גדולה וקטנה נהפוך