תפארת יעקב על חולין חלק ב ז

שם והא איכא גלודה. איכא למידק הא איכא תרי במתניתין נקובת הושט ופסוקת הגרגרת דהוי נבלה ולא קתני להו רק משום משנה לא זזה ממקומה א"כ אפיק תרי ועייל תרי טרפות ותנא דבי ר"י אלו שמנה עשרה טרפות שנאמרו בסיני קאמר ונבלות לא חשיב, ונראה לי דכיון דתנא דבי ר"י קאמר דקרא דבין החיה אשר לא תאכל נתכווין לי"ח טרפות שנאמרו בסיני א"כ מנ"ל באמת דלא נתכוין הכתוב רק לטרפות שמא גם נקובת הושט ופסוקת הגרגרת חיה היא ולפי שנתקלקלה במקום שחיטה הוי נבלה שאין שחיטה מועלת לה אבל חיה היא, ונ"מ ג"כ בספק דלא מהני שהייה יב"ח, וע"כ דבאמת גם נקובת הושט ופסוקת הגרגרת בכלל הי"ח הן ולפי שהן נבלות שאינן מטמאין נקט לכלהו טרפות ושפיר מקשה הא איכא טפי:

שם מרה מאן קתני לה ריב"י אפיק מרה ועייל חרותה. איכא למידק הא טעמייהו דרבנן דפליגי דכתיב ישפוך לארץ מרירתי ועדיין איוב קיים וזה לא שייך למ"ד טרפה חיה ועכ"פ היה לו לומר סבר לה כרבנן דמכשרי כדקאמר לעיל גבי בהמה שנחתכו רגליה, [ואיפשר לומר דאפי' מ"ד חיה לא ס"ל רק דחיה שתים ושלש שנים כדלקמן אבל איוב שחיה הרבה שאני והיינו דאמר ועדיין איוב קיים והיינו כמ"ש], ונראה דהכא לא הוצרך לזה דעכ"פ מוכח מהך דלקמן דריב"י חידש טרפות מרה מדעתו וסברתו, דאי דסובר דהוזכר בסיני מפורש, חדא דלא הוו פליגי רבנן עליה, ועוד שלא הוצרך להשיב אין מזכירין מעשה נסים כיון דמסיני נאמר שהיא טרפה, וע"כ דהוא חידש מסברתו א"כ ממילא ע"כ אפיק מרה דלתנא דבי ר"י אפילו נראה לנו מסברא שאינה יכולה לחיות אי איפשר להוסיף על הטרפות וע"כ יש לה רפואה שלא נודע לנו כיון דלדידיה לא הוזכר כלל כל שאין כמוה חיה כמש"ל, ועמ"ש בסמוך דמיושב עוד קושיית מהרש"א לקמן:

שם נקובי תמניא הוי. פירש"י וכי חשבת להמסס וביה"כ בחדא ומדלית לה למרה אכתי פשו להו תמניא, והנה בהמסס וביה"כ ניחא דיש לומר דקאמר תמניא לפי שלא הוזכר במתניתין רק חד ניקב בתרווייהו ולא היה כוונתו רק דבמתניתין הוזכרו שמנה פעמים ניקב, אבל מרה וודאי קשיא דאין צריך לומר אפיק מרה דכיון דכלהו נקובי בחד חשיב מה נפקא מינה אי נכלל נקובת מרה ג"כ, והיה נראה לי לומר דהא בלא"ה מקשה בתר הכי ועוד דרב עוירא משמיה דרבא נמי נקובי הוא א"כ ע"כ מעיקרא דס"ד לומר כלהו נקובי בחדא ואפיק שב ועייל שב הוי ס"ל דהך דרב עוירא לא נמנה בכלל שאר נקובי והיינו לפי שאינו דומה להם דכלהו נקובי הוי כ"ש ניטל והך דרב עוירא רק ניקב טרפה וניטל כשר, רק המקשה בתר הכי מקשה נמי הך דרב עוירא נמי נקובי הוא ולא איכפת לן מה דבניטל כשר מ"מ נקובי הוא, [ונראה דהיינו דקאמר ועוד דרב עוירא משמיה דרבא נמי נקובי ולמה לו לחזור ולכתוב משמיה דרבא כיון שכבר זכר מעיקרא משמיה דרבא והרי לקמן אמרו בפשיטות ולית הלכתא כרב עוירא, והיינו דרבא וודאי אמר הך שמעתא רק אמרה בסומכיה ולא נשתייר כעובי דינר זהב אבל רב עוירא אמר משמו דבכל גווני טרפה לית הלכתא כוותיה, והכא נמי היה לו לומר ועוד דרב עוירא נמי נקובי הוא, ולהנ"ל ניחא דלרבא בעצמו לא קשיא כלל דכיון דחלוק ניקב הטחול מכלהו נקובי שיש חילוק בין קולשיה לסומכיה ובין נשתייר עובי דינר זהב ללא נשתייר לא הוי בכלל כלהו נקובי דמתניתין, רק לרב עוירא שאמר משמו דכל ניקב טרפה הוי בכלל נקובי], ולפי זה בס"ד דהך דרב עוירא לאו בכלל נקובי הוא משום דניטל כשר א"כ ה"ה ניקבה המרה לאו בכלל נקובי הוא דניטלה המרה ג"כ כשרה [כדס"ל להרבה פוסקים ומכאן יש באמת ראיה לזה], ואין לחשבה בהדי נקובי דמתניתין וע"כ דאפיק מרה וליכא רק תמניא נקובי:

מיהו נראה לי ליישב בפשיטות כמ"ש לעיל דע"כ כיון דמרה ריב"י קתני לה מסברתו ע"כ לא ס"ל לתנא דבי ר"י טרפות מרה, דלדידיה אי איפשר להוסיף על הטרפות שלא הוזכרו בסיני, רק מעיקרא מקשה מחרותה ומתרץ מרה מאן קתני לה ריב"י, פי' שהוא חידש טרפות זה א"כ ע"כ אפיק מרה דאי איפשר שיהא ניקבה המרה טרפה לתנא דבי ר"י לכך קאמר בפשיטות נקובי תמניא הוי, ואף דבתר הכי עייל גלודה ובהמה שנחתכו רגליה דאיכא פלוגתא, הנך שאני דשפיר י"ל דרבנן דמטרפי ס"ל דבאמת נאמרו בסיני ור"מ לא הוי ידע מזה וכן רשב"א בנחתכו רגליה, אבל מרה כיון דע"כ ריב"י הוא שחידש מדעתו כדמוכח בהך דלקמן א"כ ע"כ אפיק מרה וליכא רק תמניא, והמסס וביה"כ כיון דלא נקט במתניתין רק חד ניקב בתרווייהו נקט תמניא נקובי, כנ"ל:

בתוס' בד"ה והא איכא בהמה שנחתכו רגליה תימא דלא פריך מניטל צומת הגידין דתניא בהדיא (נ"ל דצ"ל דתנן בהדיא) פרק בהמה המקשה דטרפה ע"כ. לא נתבררו לי דבריהם דאי קושייתם דהוי ליה להקשות תיכף מצומת הגידין קודם דמקשה מנחתכו רגליה הא פשיטא דלא קשיא דהא נחתכו רגליה הוזכר באותה משנה של צומת הגידין קודם צומת הגידין, ואי כוונתם דלא מקשה בתר הכי מצומת הגידין כמו דמקשה מחסרון בשדרה דהא ג"כ ליתא דפשיטא כיון דסבר לה כמ"ד דמכשיר הרי מפורש בתוספתא דרשב"א על תרווייהו פליג דכשרה, ועוד דכיון דסובר תנא דבי ר"י דנחתכו רגליה למעלה מן הארכובה כשרה ע"כ מכשיר בצומת הגידין דלדידיה קשה היכי ס"ד דמלמטה טרפה ולמעלה כשרה, ולא שייך לדידיה הך שינויא שהרי חותכה מכאן וחיה חותכה מכאן ומתה כיון דטרפה חיה ס"ל, וצ"ל דכוונת התוס' בס"ד דמקשה למה לא הקשה מצ"ה ג"כ והיינו כיון דמעיקרא. קאמר הקושיא בכלל הא איכא בסג"ר ושב שמעתא והוי ליה לכלול בתוך הסימנים גם צומת הגידין והוי ליה לומר והאיכא בנסג"ר ושב שמעתא, והוי מצי התוס' להקשות לעיל רק דס"ד לומר דהסימן בסג"ר הבי"ת כוללת כל המשנה והיינו נחתכו רגליה וצומת הגידין שהרי לא נתן הסימן רק הבי"ת מן בהמה וכולל הכל שנשנה שם, רק לפי דחזינן דבקושיא אינו מזכיר צ"ה ש"מ דלא נתכוון בב' בסג"ר רק לנחתכו רגליה ושפיר קשיא להו דלמה לא פריך מהא כלל והוי ליה לומר מעיקרא בנסג"ר וממילא היה מזכיר גם כאן גם הסיפא וכן שניטל צ"ה וליישב תרווייהו דסבר כרשב"א, והנה מהרש"א כתב דמניטל צ"ה לא קשיא ליה דבמשנה ליכא רק י"ז וחשיב ניטל צ"ה לי"ח והוא תמוה דאי בכך מתיישב הוי ליה להש"ס ליישב בכך נחתכו רגליה דהוא מעיקרא במשנה, ועכ"פ הוי ליה להקשות מניטל צ"ה דמנחתכו לא קשיא דליכא רק י"ז ונחתכו רגליה משלים לי"ח, ועוד דמכלהו דמקשה הוי ליה לתרץ חד מינייהו בהכי דכיון דסובר כרשב"א דמכשיר א"כ נחתכו רגליה ג"כ מכשיר א"כ גלודה או חרותה משלים לי"ח, וברור דהא ליתא דמ"מ תיקשי למ"ד שמיה חסרון דאי תנא דבי ר"י סובר ע"כ לא שמיה חסרון לא היה יכול הך מ"ד לומר שמיה חסרון דהא לא מצינו מי שיחלוק על תנא דבי ר"י שיסבור שמיה חסרון ועמ"ש בגמ' לעיל:

בד"ה ואמר ר"י א"ש וכן לטרפה מסיפא דייק ר"י וכו' ולהכי חשיב בהדי משניות וכו' וא"ת וכו' והא איכא גולגולת וכו' בלא"ה לא קשיא להו למה לא פריך מגולגולת דסוף סוף מפורש בהדיא דאפי' באדם יש שיעור מיתה, ונהי דנימא דבהא לא פליגי ב"ש וב"ה לענין טרפה אבל עכ"פ הרי מפורש דיש בפחת גולגולת שיעור מיתה ויש בו טרפה או לכ"ע כמלא מקדח או לכ"ע כסלע או דפליגי, עכ"פ יש כאן טרפה בגולגולת, וצ"ל דבלא"ה לא קשיא דיש לומר כיון דתלוי בשיעור מיתה אין זה בכלל החיה אשר לא תאכל אבל כיון דלא חשבינן ר"י א"ש בשמעתתא משום דמסיפא דייק א"כ ע"כ דהך שיעור מיתה היינו ראויה למות אבל מ"מ יכולה לחיות במזלה כמ"ש מהרש"א א"כ מסיפא נמי קשיא דליחשוב חסרון גולגולת, מיהו קשיא לי היכי מקשה מדר"י א"ש אתנא דבי ר"י דילמא פלוגתא דב"ש וב"ה בשיעור מיתה וודאי שאינה ראויה לחיות כלל ור"י א"ש דקאמר וכן לטרפה קאמר הכי לפי האמת שהוא סובר טרפה נמי אינה חיה וטרפות תלוי בשיעור מיתה, אבל למ"ד טרפה חיה אין טרפות תלוי בשיעור מיתה כלל ושפיר יש לומר דבשיעור זה מתה ובפחות מזה אפי' טרפה לא הוי, דלא כל שאינה מתה טרפה רק מה שנאמר בסיני, ושיעור זה של ב"ש וב"ה שיעור מיתה הוא ור"י א"ש למד מזה לטרפה לפי דעתו דשיעור טרפות שיעור מיתה הוא, ועוד הקשיתי על גוף דברי מהרש"א קושיא חזקה מהא דפריך אהא דמשני סבר לה כרשב"א דיכולה לכוות ולחיות דהא טרפה חיה ס"ל ולדברי מהרש"א לא קשיא כלל דכיון דיכולה לכוות ולחיות לאו שיעור מיתה הוא ואינה ראויה למות כלל ובלי מזלה יכולה לחיות, וברור דעיקר הקושיא הכא לתנא דבי ר"י כמ"ש בגמ' דוודאי לא משמע ליה דאיכא נפקותא ופלוגתא בין מ"ד חיה למ"ד אינה חיה בעצם הטרפות דלמ"ד חיה מכשיר טרפות שהן טרפה למ"ד אינה חיה, דלא פליגי רק אי טרפה חיה או לא, לא שאינה טרפה או טרפה דלא מצינו פלוגתא בהא בשום מקום, וכל מחלקותם רק בזה בלבד אי חיה אי לא ונ"מ בספק טרפה אי מהני שהייה יב"ח, והיינו דקשיא ליה כיון דלתנא דבי ר"י טרפה חיה ומונה רק י"ח טרפות וכללא דכל שאין כמוה חיה ליתא לדידיה א"כ אי לא נאמרו מסיני רק י"ח כל יותר מזה הוי הוספה על הטרפות שאין לנו רשות להמציא מכח אינה חיה שום טרפות לדידיה כמו שהוכחתי בגמ', א"כ ע"כ יחלוק על בסג"ר ושב שמעתא ולזה טרח הש"ס לכלול כלהו בחשבון י"ח באופן שלא יחלוק מ"ד חיה בגוף הדין מה דלמ"ד אינה חיה טרפה יסבור הוא כשרה, והשתא שפיר מקשה מר"י א"ש דעכ"פ כיון דלמ"ד אינה חיה טרפה אין סברא דלמ"ד חיה אינה טרפה דכיון שאי איפשר להוסיף על הטרפות לדידיה דלית ליה זה הכלל כל שאין כמוה חיה דהא הני יכולין לחיות וע"כ יש לה רפואה שלא נודע לנו כדמוכח לקמן גבי הנך דמחו בכוליתא וקטליה כמ"ש בגמרא, ולפי זה ממילא הדרא קושיא לדוכתא דבלא"ה יש להקשות גם מחסרון גולגולת כיון דלמ"ד אינה חיה יש טרפות בגולגולת ממילא גם למ"ד חיה טרפה דלא נחלקו בהא, ונ"ל דכוונת התוס' דמהך דגולגולת לא קשיא די"ל שיעור כדי שינטל מן החי וימות היינו שימות תיכף ומיד ולא שייך בזה טרפות כלל ופחות משיעור זה אפי' טרפה אינה, רק כיון דע"כ ריא"ש מסיפא יליף דתלוי בשיעור מיתה אלמא דשיעור מיתה אין הכוונה שימות מיד רק שיעור המטריף שתמות אח"כ א"כ ליחשוב נמי גולגולת:

אמנם בעיקר הוכחת התוס' אני תמה דפשיטא דבלא"ה ניחא דלא חשיב ליה בשמעתא דכיון דר"י א"ש דב"ש וב"ה דפליגי