תפארת יעקב על חולין חלק ב סח

ופירש"י דקאי ללישנא קמא והיינו לפי פירושו והוא דחוק מאד וכן לעיל דמ"ו דמיישב סתירת מתניתין דניטל הכבד הא רבי חייא והא רשב"ר וקאמר כי הא והיינו דמייתי ראיה על שניהם שנחלקו בזה והכי נמי מייתי סיוע להנך תרי לישני וכ"ש דלא שייך שיאמר אחר לישנא בתרא כי הא על לישנא קמא כמו שאבאר בתוס' בס"ד:

בתוס' בד"ה כי פליגי ההוא דפסחים וכו' מיתוקם כי האי לישנא. מבואר מדבריהם גם מדברי רש"י ז"ל דסבירי להו דהני תרי לישני פליגי לישנא קמא סובר דמחלוקת בני בבל ובני א"י באייתרא ול"ב סובר דמחלקותם באקשתא, ודברים הללו תמוהין לפע"ד כיון דרבב"ח אכל אייתרא וכסיי' ש"מ בהדיא דאייתרא פליגי ואטו ללישנא בתרא לא אכל אייתרא רק אקשתא, ועוד היכי ס"ד לחלוק במציאות בדבר שנהגו אלו כך ואלו כך והמנהג ההוא לא נשתנה והם נוהגין לעולם והיכי שייך בזה מחלוקת אי כך נהגו או כך נהגו ניחזי היאך נוהגין, גם תימה לומר דר"נ דלעיל לא קאי כלישנא בתרא דא"כ לא הוי ליה לאתויי תרי לישני בפשיטות למיפשט דברי ר"נ רק דרך פלוגתא אהך דלעיל לגמרי דלא אמר ר"נ כך, גם הך כי הא דמייתי עלה קשה מאד לומר דלא קאי רק ללישנא קמא כיון דמייתי לה בתר לישנא בתרא:

לכן נראה לפע"ד ברור דהנך תרי לישני היינו פלוגתייהו דבני א"י ובני בבל ופליג אליבא דר' ישמעאל ור"ע לישנא קמא סובר דר"י ור"ע פליגי באייתרא ומחמירין כר"י ול"ב ס"ל דבאייתרא כ"ע לא פליגי ואפילו ר"י מתיר ולא פליגי רק אקשתא ופלוגתייהו אי אייתרא הוי קרום ונקלף דלישנא קמא סובר דהוי קרום ונקלף ול"ב סובר דאפי' קרום ונקלף לא הוי רק אקשתא פליגי דהוי וודאי קרום ונקלף רק תותב לא כיון דמחובר במקצת לאו תותב הוא, או דלא חיישינן כלל לדר"ש ובהא וודאי הלכה כר"ע דתותב בעינן רק אנן חיישינן לדר' ישמעאל דאיהו לאו מכח קרום ונקלף אסר לה רק דכיון דאינו מחובר רק במקצת תותב מיקרי, ובני בבל ובני א"י פליגי בהא דבני בבל כלישנא קמא ובני א"י כלישנא בתרא, והיינו דקאמר כי הא דמר קמץ ואכל ומר גום שדי דפליגי בהני לישני דמעיקרא, והשתא אין שום סתירה מהכא להך דרבב"ח דאכל אייתרא וכסיי', וכמו כן ר"נ שפיר אזיל לפום הני תרי לישני וקאמר אינהו מיכל אכלי דהיינו כלישנא בתרא לדידן נהי דס"ל כלישנא קמא אבל עכ"פ סותם הוא וזה ברור לפע"ד, ועמ"ש בחידושי לי"ד בזה:

בד"ה דאייתרא כ"ע לא פליגי דשרי ולהאי לישנא וכו' ולא כפי' הקונ' וכו'. ולפע"ד בכוונה לא רצה רש"י ז"ל לפרש כן דכיון דפליגי באקשתא דמר סובר כיון דמחובר במקצת לא הוי תותב ומר סובר דכיון דאין כולו אדוק הוי תותב, והשתא היכי יאמר ר"נ אינהו מיכל אכלי לדידן מיסתם לא סתים דבמה נפשך אי ניקב במקום המחובר אפילו לדידן סתים דשם אדוק הוא וסותם ואי ניקב במקום שאינו מחובר נהי דאינהו אכלי ליה דכיון דמחובר במקצת כולו לא חשיב תותב דהכל גוף אחד הוא אבל מ"מ אפילו לדידהו דאכלי ליה מיסתם לא סתים והוי כחלב חיה דמ"מ כיון דלא מיהדק אינו סותם וכבר כתבתי בגמ' ובדיבור הקודם מה שנראה לי לפרש בזה בפשיטות:

בגמרא ב"מ שניקבו וליחה סותמתן כשרה מאי ליחה שירקא דמעיא דנפיק אגב דוחקיה. פירש"י ליחה מבפנים, הנה לפי פשטות דעת כל הפוסקים דכל טרפה אינה חוזרת לכשרותה צריך לפרש שידוע שאותו הנקב בא מבחוץ ולא עבר להלן מן הליחה אבל אי בא מבפנים מה בכך שנסתם בליחה כיון שכבר ניקב קודם שנסתם נטרפה וכל נקב בב"מ נכשיר דיכול להסתם בליחה, או דמיירי שניקב ע"י חולי באופן שלא שלט רק בגוף המעיים ולא בליחה שלהן, אבל לפי מה שבארנו בהרבה מקומות בראיות ברורות דכל טרפה חוזרת לכשרותה כשנסתלק ממנה הטרפות לגמרי לא ע"י קרום מחמת מכה שסופו ליסתר א"כ הכא נמי סובר רשב"ג דזו סתימה קיימת ואין סופה ליסתר, ומה שפירש"י דמוציאין אותה מהם בדוחק לא ידעתי פירוש דבר זה ולפי דעתי הכוונה דשירקא זו יוצא עם הריעי כשהריעי יוצאת בדוחק בקישוי יוצא מעט מן הליחה עם הריעי וכשהריעי יוצא בקל אין הליחה יוצאת עם הריעי ומהאי טעמא באמת אין הלכה כר' שמעון בן גמליאל כיון דבדוחק וקשוי יוצאת זו סתימה:

שם הלכה כרשב"ג בטרפה והלכה כר"ש באבל, נראה לי טעמא דנקט הני להלכה משום דס"ל לר"י בעלמא כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו לכך הוצרך לאשמעינן כאן דהלכה כוותיה אף שלא הוזכרו דבריו במשנה והוי ס"ד דאי הוי הלכה היה רבי קבעו במשנה וכמו כן בעלמא קי"ל ר"מ ור"ש הלכה כר"ש, א"כ היכא דסתם תנא דמתניתין לת"ק ור"ש פליג הלכה כוותיה דסתם וודאי ר"מ ור"מ ור"ש הלכה כר"ש, אבל סתמא דברייתא רבים נינהו והיה מהראוי לפסוק הלכה כרבנן דפליגי עליה לכך קמ"ל דכאן הלכתא כר"ש אפילו נגד רבנן דברייתא כנ"ל:

בתוס' בד"ה אפילו ביום שביעי לכאורה היה נראה וכו' ומיהו וכו'. דבריהם צריכין ביאור דכיון דמוקי לה במועד קטן שלא עמדו המנחמים והיינו שלא תאמר מקצת היום ככולו וא"כ מה בקשו בכל דבריהם ועכ"פ הוי להו לומר לכאורה היה נראה וכו' אבל במועד קטן מוכח דאינו כך דמוקי לה וכו', ואמת דגם בתוס' במועד קטן שם יש לתמוה דשם דכ"א ע"ב בד"ה אפילו הקשו וא"ת והא מקצת היום ככולו וי"ל כגון שלא עמדו עדיין מנחמין מאצלו וכו' א"נ י"ל מקצת היום ככולו לא הוי בלילה, ודבר תימה הוא שכתבו לתרץ תירוץ שני מה דבגמ' במקומו בדף כ"ב ע"א מוקמי לה הכי בהדיא שבא ומצא מנחמין אצלו וכתב רש"י ז"ל ה"ג והוא שלא עמדו מנחמין מאצלו שבא בשביעי שחרית עד שלא עמדו מנחמין אצל זה שבבית ומה בקשו התוס' להדר בתר פירכי ותירוצי מה דמוזכר בגמ' להדיא, גם תמוה לי על דבריהם שהרי כפי הנראה על ביום קשיא להו והא מקצת היום ככולו שהרי כתבו ויש נמי פ"ב דכתובות דאמרינן ברכת אבלים בעשרה כל ז' ומסתמא היינו ביום הרי דמעיקרא ביום משתעי א"כ מה זה שכתבו אי נמי מקצת היום ככולו לא אמרינן בלילה, מיהו הא ניחא דכוונתם מעיקרא בקושיא להקשות דבין ביום בין בלילה הא מקצת ככולו והיכי מונה עמהם בין אי בא בלילה בין ביום הא מקצת ככולו ותירצו כגון שלא עמדו המנחמין וכתבו דיש כזה בפ"ב דכתובות דמיירי ביום ובהא פשיטא דמקצת ככולו וע"כ שלא עמדו המנחמים א"כ אפי' אי נימא דבלילה נמי מקצת ככולו אתי שפיר כאן כשלא עמדו המנחמים והדר כתבו די"ל דבלילה לא אמרינן מקצת ככולו כלל ואין צורך לאוקמא הכא שלא עמדו דשפיר י"ל שבא בלילה, אך הא וודאי קשיא חדא בהך דכתובות כיון דבתירוץ ראשון ס"ל דמקצת לילה ככולו והתם בכתובות מסתמא מיירי ביום א"כ מה בכך דלא עמדו הא כבר נסתלק מבלילה ובוודאי דוחק לומר דישבו המנחמים עמהם מבעוד יום כל הלילה וביום עד הסעודה, ועוד עכ"פ היכי תירצו בתירוץ השני דבלילה לא אמרינן מקצת ככולו א"כ למה מוקי לה בגמ' הכי ולא שבא בלילה דאז אין צורך שלא עמדו דהא זהו עיקר כוונת התוס' לתרץ בתירוץ השני כך שלא נצטרך לאוקמא שלא עמדו מנחמין ודברי מהרש"א במ"ק שם בלתי ברורים ולא הרגיש בכל מה שכתבתי ודוק] והוא תמוה לכאורה ומה שנראה לי ברור בכוונת התוס' שם הוא כך דס"ל הא דאמרינן התם והוא שבא ומצא מנחמין אצלו אין הכוונה מצד יום שביעי דוקא דהוי ליה להקשות והא מקצת היום ככולו ולתרץ שמצא מנחמין אבל כיון דמוקי מילתא דר"ש בפשיטות שמצא מנחמין אצלו והרי ר"ש לאו ביום שביעי בלבד מיירי דהא אפי' בא ביום שביעי קאמר ועל כל ד' ימים אחר ג' ראשונים דסובר ת"ק דאפילו בא ממקום קרוב אינו מונה עמהם בא הוא לחלוק דמונה עמהם, וכיון דקאמר עלה והוא שבא ומצא מנחמין אצלו ש"מ דבכל ד' ימים קאמר תנאי זה והיינו לאפוקי דאי בא וכבר הלכו המנחמים ולא באו עוד אינו מונה עמהם רק כשנשתתף עמהם במנחמים אז מונה עמהם, (והא דקאמר שבא ומצא מנחמים בוודאי כשבא ביום ששי ולא מצא מנחמים ובאו אח"כ פשיטא דנשתתף עמהם שהרי באו המנחמים לו ולהם רק אפי' באו המנחמים קודם בואו ומצא אותם נשתתף עמהם ומונה עמהם], והשתא קשיא להו לתוס' תינח ביום ה' ו' כל שמצא מנחמים נשתתף עמהם אבל אי בא ביום שביעי מה בכך שמצא מנחמים הא מעיקרא במקצת הלילה או היום כבר נסתלק האבילות, ואהא תירצו דמיירי שלא עמדו עדיין מנחמים באותו יום וע"כ לא אמרינן מקצת היום ככולו שתפסק האבילות רק כשהיה באותו יום עמידת מנחמים אבל כשעדיין לא היה באותו יום עמידת מנחמים כלל לא פסק האבילות, והביאו מכתובות דהתם מיירי מסתמא ביום וביום וודאי מקצת היום ככולו וע"כ שאין האבילות פוסק במקצת היום רק בעמידת מנחמים ובלא זה צריך לישב עד תשלום יום ז', ולפי תירוץ זה יכול להיות דמקצת לילה ג"כ ככולו ובין שבא בלילה בין שבא ביום מונה עמהם והיינו הכל שלא היה באותו יום עמידת מנחמים קודם בואו [וכן בהך דכתובות מיירי שלא היה עמידת מנחמים כלל כל יום שביעי וכן בלילה שלפניו עד הסעודה שלא היו מנחמים כלל עד הסעודה] וזהו ג"כ כוונת רש"י שכתב ה"ג והוא שלא עמדו מנחמין מאצלו שבא בשביעי שחרית עד שלא עמדו מנחמים אצל זה שבבית והיינו דקשיא ליה מה בכך שמצא מנחמין תינח ביום ה' או ביום ו' אבל ביום ז' הרי מעיקרא קודם בואו נסתלק האבלות דמקצת ככולו לכך גריס לא עמדו עדיין מנחמין באותו יום קודם בואו דלא נסתלק האבילות במקצת היום רק בעמידת מנחמין, והתוס' שלא היתה גירסתם רק שבא ומצא מנחמין חידשו מסברתם דלא אמרינן מקצת יום ככולו רק בעמידת מנחמים, ואהא תירצו עוד דשפיר י"ל דכיון דמקצת היום ככולו כשם דבסוף ז' וודאי נסתלק האבילות בלי מנחמים כמו כן במקצת היום נסתלק האבילות בלי מנחמים וממילא אי בא ביום שביעי אפי' מצא מנחמים לא מהני דכבר נסתלק האבילות ברגע הראשון בלי עמידת מנחמים וכן בלי מנחמים כלל רק דבלילה לא אמרינן מקצת היום ככולו ומיירי שבא בלילה דעדיין לא נסתלק האבילות וכל שמצא מנחמים נשתתף עמהם ומונה עד מקצת מן היום וזה ברור בכוונת התוס' שם, [ואם