תפארת יעקב על חולין חלק ב סז

זה כלל רק דלא מיהדק ומהאי טעמא מסיק לאסור, ואי כוונתם שכנגדו טמא היינו שהוא תותב ולא מיהדק דלכך כנגדו טמא למה להו לשנות כסות ולשון הוי להו לומר בפשיטות דהא לא בעי רק בחלב חיה דלא מיהדק אבל עוף דמיהדק פשיטא ליה דסותם, ועוד אי כנגדו טמא היינו תותב א"כ מ"ש בעוף לא מצינו היינו שהוא אדוק א"כ למה חזרו וסיימו דמיהדק שפיר הא כבר כתבו לחלק בכך, והעולה על כולם הוא מה שתלאו הדבר בבעל האבעיא הוי להו לומר למסקנא דהא לא מסיק לאסור חלב חיה רק משום דלא מיהדק אבל עוף דטהור ומיהדק סותם. ומה שנראה לי בביאור דברי התוס' דהרב מהרש"ל כתב על דברי התוס' הללו וז"ל תורה היא וללמוד אני צריך כי אדרבה אני אומר דלא איבעיא ליה לר' זירא אלא בחלב חיה משום דחלב טהור סותם אבל שומן העוף לא מצינו שסותם והבא להכשיר סתימתו עליו הראיה ואין לו ונהי דלאו דוקא חלב סותם דה"ה בשר מ"מ דומים זה לזה ששניהם גושים ואדוקין בחבורן משא"כ בשומן העוף שרך הוא ואין שייך בו סתימה וזה מושג לחוש מראית העין ואלמלי בא לידי כה"ג לא הייתי אוכלו אבל חלילה וחלילה לאסור לאחרים עכ"ל, והנה השגת מהרש"ל מתחלקת לשנים שלא נסתפק ר' זירא רק בחלב כיון דחלב טהור סותם אבל שומן אינו חלב כלל ולא שמענו שיסתום, ואף דמצינו בשר סותם דומה הוא לחלב שהוא גוש אבל שומן הוא, והנה השגה ראשונה אינה כלום דרש"י פי' בהדיא לעיל דף מ"ה דכל שומן קרוי חלב ומה שאמרו ב' חתיכות אחת חלב ואחת שומן היינו להבדיל בין הטהור ובין הטמא קראו שומן, אמנם מה שכתב די"ל דשומן עוף רך הוא ואינו סותם זה איפשר מצד הסברא אף שהרמב"ם ז"ל נתן טעם בחלב העשוי ככובע שאינו סותם מחמת קשיותו אלמא דנהפוך הוא דבר קשה אינו סותם מ"מ י"ל דדבר שהוא רך הרבה כשומן העוף ג"כ אינו סותם:

ומעתה אני אומר דעיקר הספק שנסתפק רבינו יצחק עד שהוכיח מבעל האבעיא להתיר הוא בסברא זו דהא פשיטא לים דשומן עוף שעל הקורקבן לאו תותב קרום ונקלף הוא רק אדוק בקורקבן רק דמספקא ליה שמא לרכותו אינו מתדבק יפה בנקב וסופו ליסתר ואין זו סתימה כסברת מהרש"ל הנ"ל, והנה לכאורה הוי להו להוכיח בפשיטות דע"כ שומן עוף מתדבק יפה בנקב ג"כ דאל"כ היכי קאמר אביי נהי דשרי באכילה אהדוקי לא מיהדק והשתא תיקשי בשלמא לענין חלב חיה שפיר קאמר דתליא בהידוק דאף דרב קאמר חלב טמא אינו סותם והרי יש טהור ג"כ דאינו סותם משום דסובר דטהור וטמא דקאמר היינו לפי שענין החלב שאסרה תורה מקצתו והתירה מקצתו הוא בהפרש שזה שאסרה תורה הוא תותב קרום ונקלף וזה שהתירה תורה הוא אדוק וכל אדוק מותר ותותב אסור, וכוונת רב דמין החלב שהתירה תורה סותם דהיינו אדוק ומין החלב שאסרה תורה לפי שהוא תותב אינו סותם וממילא חיה ג"כ בכלל שאין הכוונה טהור דוקא שהוא מותר באכילה באותו שאנו דנין עליה רק מין החלב שאסרה תורה במקום שהחלב אסור, אבל אי נימא דשומן עוף לרכותו אינו סותם ג"כ א"כ הרי יש מין חלב שהוא אינו תותב קרום ונקלף ולא אסרה תורה חלב כזה בשום מקום ומ"מ אינו סותם והיכי קאמר רב לחלק בטהור וטמא, אבל באמת אין זו הוכחה דשפיר י"ל דאביי דמחדש דרק בהידוק תלוי וטהור וטמא הכוונה אדוק ותותב א"כ שפיר יש לומר דשומן עוף אינו סותם דלא מיירי רב רק באותן שיש להם ב' מינים אדוק ותותב וקאמר דזה סותם וזה אינו סותם אבל בעוף שאין לו ב' מינים כלל לא מיירי רב וכיון דרך הוא ואינו מתדבק יפה בנקב אינו סותם בשום מקום, ומהאי טעמא באו התוס' מכח בעל האבעיא כיון דבעי בחלב חיה ובהא הספק אי רב טהור דוקא קאמר כל שהוא מותר באכילה סותם, או הכוונה דמין זה טהור דהיינו אדוק והכוונה מין חלב שהתירה תורה סותם ואותו מין שאסרה תורה דהיינו תותב אינו סותם וא"כ חלב חיה אינו סותם, אבל מ"מ עדיין ראוי להתיר חלב עוף שהרי אדוק הוא ואין מין זה טמא בשום מקום, ואי באמת סותם מהאי טעמא א"כ יהא מוכח דהכוונה טהור דוקא דאי בהידוק הרי עוף אינו מתדבק יפה לרכותו וטהור, ובהכרח דגם בזה נאמר דהכוונה דוקא באותן שיש להם ב' מינים ולא עוף שאין לו ב' מינים אדוק ואינו אדוק בהא לא מיירי רב וכל חלבו אינו סותם, א"כ פשיטא דהוי ליה למיבעי בעוף וממילא בשני הצדדים הוי נכלל חיה דאי נימא טהור דוקא גם חיה מותר, ואי נימא דלא מיירי רק באותן שיש להם ב' מינים אבל עוף כל חלבו אינו סותם לפי שאינו מתדבק יפה בנקב לרכותו א"כ הרי בהידוק תלוי וע"כ כ"ש חלב חיה דאינו סותם, אבל השתא דבעי בחלב חיה לפי הצד דמיהדק והאי לא מיהדק אינו נכלל עוף עדיין דהא עוף טהור ומיהדק ובשביל שאינו מתדבק יפה לרכותו אינו נכלל בכלל חלב טמא ואנו צריכין לפרש בענין אחר דלא מיירי בעוף שאין לו ב' מינים דאי באמת עוף סותם יהא מוכרח דטהור דוקא א"כ כיון דע"כ הספק הוא מכח עוף א"כ הוי ליה למיבעי בעוף שהרי עכשיו שזכר רק חלב חיה לא הוזכר הספק בעוף כיצד איפשר לפרש דברי רב שיהא עוף אינו סותם, ומזה הוכיחו התוס' דע"כ בעוף ידע דכיון דאינו תותב פשיטא דסותם דשפיר מיהדק יפה ולית להו הך סברא דרך הוא וזה ברור ככוונת התוס' ודוק היטב:

ודע דבעיקר ענין זה במה שנסתפק בעל האבעיא אי טהור דוקא או משום דלא מיהדק יש לדקדק דלא הוי ליה לומר טהור דוקא וכו' כיון דעיקר הספק הוא אי הכוונה מין חלב שאסרה תורה דהיינו תותב אינו סותם או דוקא חלב שהוא אסור באמת א"כ לא הוי ליה להסתפק על טהור ולומר טהור דוקא רק להיפוך על טמא, טמא דוקא וחלב חיה טהור הוא או דילמא שכנגדו טמא דהיינו תותב וחלב חיה נמי תותב, לכן נראה לי דבלא"ה יש להבין מה ס"ד טהור דוקא דמה ענין דין הטהרה לסתימה התלוי בטבע החלב וע"כ בהידוק תלוי ומין חלב הטהור קאמר לפי שהוא אדוק, וצריך לומר דהכוונה כך דיש מקום לומר דוקא נקב שאי היה נקב זה גלוי נטרפה הבהמה כגון ריאה שניקבה בהא בעינן סתימה יפה שלא יתפרד ויסבך יפה בנקב, אבל נקב במקום שהחלב חופה אותו מעולם לא היה נקב המטריף דהחלב חשיב כגופו ולא ניקב מעבר לעבר כלל וממילא לא בעינן סתימה יפה רק כל שהוא חופה מתחילה ולא היה הנקב גלוי מעולם אין זה נקב להטריף על ידו, והיינו דמחלק חלב טהור סותם כיון שהוא טהור והאבר שהוא חופה אותו טהור כגוף אחד הם ועדיין לא ניקב כשיעור המטריף אבל חלב טמא כיון שהוא טמא והאבר שהוא חופה אותו טהור שני גופים הם והרי ניקב גוף זה מעבר לעבר דהוא שיעור המטריף רק שהחלב יסתום בזה אמרינן שאין זו סתימה יפה כיון שאינו אדוק והיינו דקאמר טהור דוקא דמחמת זה חשוב כגוף אחד או משום דטהור אדוק כנ"ל:

בד"ה רב ואיסור דאורייתא כדר"פ הלכה וכו' דקאמר לקמן וכו'. לפי מה שפירשתי בגמ' דברי רבא אין מזה ראיה כלל דהך דלקמן חימצא ובר חימצא הכוונה שיסתום כמות שהוא מונח על הקיבה והך דרבא דהכא דנאחז ונסבך יפה בבשר במקום הנקב כמו שהארכתי בזה לעיל, רק מהא גופא ראיה מדשתיק ולא השיב כלום על דבריו של ר"פ וכ"כ הרשב"א ראיה זו בלבד ע"ש:

בד"ה ושאר כל המשקין וכו' וא"ת וכו' דה"ה לכולן וכו'. ולשון חמשה אין בהם משום גילוי לא משמע הכי כלל, ונראה לי לפי שלא נקרא משקה רק ז' מינים מים ויין ושמן וחלב ודם ודבש וטל וקאמר שלשה אסורין משום גילוי והשאר מותר ותנא דברייתא קאמר ג"כ דשמן ודבש אין בהם משום גילוי וקמ"ל נמי דציר וחומץ ומורייס אף שהן מן השלשה משקין שיש בהן משום גילוי מ"מ לפי שנשתנו ונעשו ציר וחומץ ומורייס ומחמת חריפותם אין הנחש שותה מהם ושאר כל המשקין לא חשיב משקה רק מז' הנ"ל, וטל ודם לא חשיב דלא בהו גילי כנ"ל:

דף נ ע"א בגמרא דאקשתא כ"ע לא פליגי וכו' איכא דאמרי דאייתרא כ"ע לא פליגי וכו' כי הא וכו' פירש"י ז"ל דללישנא בתרא לא מיתוקם מילתא דר"נ, והנה לפי הנראה מפירש"י לעיל יש באקשתא ג"כ מקום מחובר באמצע הקשת, ומעתה י"ל דללישנא בתרא מיקרי מקום המחובר באמצע הקשת בר חימצא ושאר הקשת חימצא, ובהכי הוי ניחא מה שיש לתמוה דשאל הי חימצא וכו' דכיון דהם יודעין דבר חימצא סתום א"כ פשיטא דאייתרא הוא בר חימצא כיון דאדוק ואקשתא מיקרי חימצא, דאי איפשר לומר להיפוך כלל דהיכא דאדוק לא יסתום רק במקום שהוא תותב יסתום, ולהנ"ל ניחא דלא ידע אי באקשתא עצמו יש חימצא ובד חימצא או דאקשתא כולו חימצא ואייתרא הוא בר חימצא ופשט מר"נ דקאמר אינהו מיכל אכלי ש"מ דמה שהוא בפלוגתא קורא בר חימצא ודאקשתא לא פליגי ש"מ דאייתרא הוי בר חימצא, איכא דאמרי דאייתרא לא פליגי רק באקשתא פליגי ש"מ דהא הוי בר חימצא והיינו מקום המחובר באמצע דכיון דאינהו אכלי דחשיב להו ככולו אדוק א"כ עכ"פ לדידן במקום המחובר ראוי שיסתום דבהא לא נחלקו דעכ"פ אותו מקום ע"כ מחובר יפה רק מ"מ אנן לא אכלינן ליה כיון דכולו תותב אף זה מן החלב האסור אבל לא לענין סתימה:

ובאמת לפי שהיה הדבר ברור בעיני בפי' הסוגיא עד שהיה תמוה בעיני למה נטה רש"י ז"ל מפי' זה עד שמתוך כך היה נראה לי בכוונת רש"י ז"ל שפי' דאינו מחובר רק באמצע זה האמצע הוא דאייתרא דכל החלב שעל הקיבה גוף אחד הוא וס"ד כיון שמחובר באמצע דהיינו אייתרא כולו לאו תותב הוא ועל זה אמר דהא נמי לתותב דמי כיון שאינו מחובר רק באמצע ובאותו מקום האמצע פליגי מכח קרום ונקלף ולישנא בתרא ס"ל דאייתרא לכ"ע כשר כיון דמחובר רק אקשתא פליגי כיון דמחובר באייתרא לאו תותב הוא אפילו מה שאקשתא דהכל גוף אחד הוא כנ"ל, אלא שלא נתבאר לי יפה צורת הקיבה והחלב שעליה אם הוא כך כמו שכתבתי, ואם אין הדבר כך וכוונת רש"י ז"ל כפשטן דבאקשתא עצמו יש מקום שהחלב מחובר באמצע הקשת ואין זה המקום אייתרא בוודאי יש לפרש בפשיטות כמו שכתבתי מקודם ואתי שפיר דברי ר"נ אפילו ללישנא בתרא, ועמ"ש בתוס' פי' אחר בסוגיא ומיושב קושיות רש"י בלא"ה, ומיושב ג"כ הא דקאמר כי הא דאמר רב אויא