תפארת יעקב על חולין חלק ב סה

רק כהנים שאינן יודעין מחוייבים לברך בכל עת שכך נצטוו מתחילה אבל מ"מ הכל לפי הדור לפי מה שהם ראויים לברכה, לכך ס"ל דהך ואני אברכם על הכהנים קאי, אבל ר"ע ס"ל דכך הבטיח הקב"ה שכל שיברכו הכהנים את ישראל מסכים הוא בברכתן ואפילו לא יהיו ראויים ואני אברכם קאי לישראל:

בד"ה ואברכה מברכיך ואפי' נכרים וכו'. נתכוונו בזה לחלק בין ברכה דר' ישמעאל לכהנים לברכה דר"ע כי ברכה דר"ע מכח ואברכה מברכיך אפילו לנכרים שייכא ובוודאי אינה כמו ברכה דמברכים כהנים לישראל שהיא מיוחדת ע"י כהנים ורק בתיבות הללו בלשון הקודש, אבל לר' ישמעאל הוי ברכה דמברך הקב"ה לכהנים ממש כמו ברכה דישראל מן הכהנים כיון דקאמר ושמו את שמי ואני אברכם הוי ממש אותה ברכה ממש שיברכו לישראל אני אברך לכהנים כמ"ש בגמרא:

בד"ה שאמר משום אבותיו פי' קבלה היתה בידו וכו' עד סוף הדיבור. דבריהם תמוהין לפע"ד מכמה טעמים חדא כיון דשאל ר"י שאמר משום אבותיו מהו א"כ למסקנא דמפכינן לה הרי לא הוזכר בשום מקום לא ר"י. עצמו ולא משום אבותיו דר"י עצמו לאיסור ס"ל ואבותיו לא הוזכרו כלל רק קבלה בידו א"כ לא באה שום תשובה על מה ששאלו ר"י שאמר משום אבותיו מהו. ועוד קשיא לי למה ליה לומר אבותיו של ר' ישמעאל הוי ליה לומר ר"ע דמפורש בברייתא ומה לו להזכיר אבותיו של ר"י שלא הוזכרו כלל, ועוד קשה היכי קאמר מסייע כהני הא רק אבותיו אמרו כך והם לא סייעו במקום אחר כלל רק ר' ישמעאל בעצמו, לכן נראה לי דאדרבא לקמן גרסינן דברי ר"י שאמר משום אבותיו ומפכינן לה דלאיסור אמר משמם וכוונת ר' אושעיא כר' ישמעאל שאמר משום אבותיו לאיסור ש"מ דאיהו מתיר דאי היה הוא האוסר לא היה שייך שיאמר משום אבותיו, והכהנים נהגו כוותיה להתיר ושפיר איהו מסייע כהני כנ"ל ועמ"ש לקמן ע"ב בגמ':

ע"ב בגמרא אף כל קרום ונקלף. פירש"י קרום דק יש עליו ונקלף הקרום מעל החלב שאינו אדוק בו כ"כ ולפ"ז כיון דלר"ע לא מהני זה ש"מ דאף שאין החלב אדוק בקרומו לא מיקרי תותב כי תותב הוא שלא יהא הקרום אדוק במה שתחתיו וזהו שפירש"י בתר הכי תותב כשמלה הוא פרוש על הקרב והיינו שהקרום נקלף מעל הקרב ואינו אדוק בו, ולפי זה הך קרום ונקלף דר' עקיבא או דהכוונה כהך דר"י ותרתי בעינן שיהא הקרום תותב ולא אדוק וגם החלב שבתוך הקרום יהא נקלף ולא אדוק ובחלב שבתוך הקרום גם ר"י מודה ובקרום האדוק בקיבה נחלקו, או דר"ע לא זכר כלל הך דר' ישמעאל רק מוסיף שיהא הקרום תותב ונקלף מעל הקיבה ושיהא הקרום נקלף מן החלב שבתוכו לא הוצרך להזכיר דזה כבר זכר ר' ישמעאל, ובזה תבין דברי הטור בסי' ס"ד וז"ל איזהו חלב כל שהוא תותב קרום ונקלף פי' שהוא פרוש על הקרום בענין שכשנקלף הקרום נקלף עמו ע"כ, ודבריו מגומגמין מאד וכ"ש תיבת בענין אין לו שחר כלל דכיון שהוא מפרש תותב על החלב שהוא פרוש על הקרום היכי כתב שהוא בענין שכשנקלף הקרום נקלף עמו, גם תמוה דהך תותב ר' ישמעאל נמי ס"ל דהא קרום נקלף הכוונה שהקרום נקלף מן החלב ואינו אדוק בו ור"ע לא סגי ליה בהא, לכן ברור שיש ט"ס בטור ובמקום הקרום צריך להיות הקרב וכן הוא לשון רש"י ממש כשמלה הוא פרוש על הקרב ולא שייך לומר כלל פרוש על הקרום כיון שהקרום מקיפו מסביב רק כוונתו שהוא פרוש על הקרב בענין שכשקולפין אותו דהיינו החלב מן הקרב נקלף הקרום עמו ולא נשאר הקרום אדוק בקרב שתחתיו אבל אם הקרום נשאר אדוק בקרב אף שהחלב נקלף מקרומו לגמרי לא מהני שיהא לו דין חלב רק לר' ישמעאל אבל לר"ע בעינן שלא ישאר הקרום אדוק בקרב רק יהא נקלף עם החלב מן הקרב והיינו תותב כר' עקיבא וזה ברור:

שם שאמר משום אבותיו וליה לא ס"ל. משמע דר"י עצמו אוסר וכבר כתבתי שיש לתמוה על זה חדא דא"כ העיקר מה ששאלו ר"י שאמר משום אבותיו מהו לא הוזכר כלל כי ר"י עצמו שהביאו אוסר, וההיתר משום אבותיו לא הוזכר כלל בהך ברייתא ולא בשום מקום, ועוד דהא מהך דמייתי דמסייע כהני ר' ישמעאל עצמו הוא ולא אבותיו, ועוד כיון דר"י אוסר אכתי הוי ליה לומר כר"ע דמתיר בפי', לכן ברור דגרסינן לעיל בברייתא דברי ר' ישמעאל שאמר משום אבותיו דלא כמו שכתבו התוס' לעיל דלא גרסינן לה וס"ד מעיקרא דמייתי דר' ישמעאל משום אבותיו מתיר וכיון דאיהו אמרה משום אבותיו הוי ליה מסייע כהני דמסתמא הוא ג"כ סובר כן או עכ"פ הוא חידש אותו ההיתר משום אבותיו, ומסיק דמפכינן לה והכוונה ר' ישמעאל שאמר משום אבותיו לאיסור וליה לא ס"ל רק הוא מתיר וכהנים נהגו כמותו ומסייע כהני וזה ברור לפע"ד:

שם אמר רב חלב טהור סותם. יש לדקדק היכי קאמר רב הכי הא איכא חלב העשוי ככובע דאינו סותם והיינו חלב שעל הלב כדאיפסקא הלכתא לקמן כר"נ בלי חולק ובוודאי לא פליג ר"נ אדרב, ונהי דבחלב חיה קאמר דאינו סותם משום שכנגדו טמא בבהמה אבל חלב הלב הרי טהור גמור הוא אפי' בבהמה למה לא יסתום, ואי לא תליא כלל בטהור וטמא רק במיהדק היכי ניתן רב כלל טהור סותם והרי חלב טהור גמור ואינו סותם, מיהו בהא יש לומר דהך טהור לאו דוקא והכי קאמר חלב טהור יש בו שסותם אבל חלב טמא אינו סותם כלל בשום פנים אבל לא כל טהור סותם ולפי זה אין ראיה ג"כ להכשיר חלב העוף דהא חלב הלב ג"כ לא שייך בו כנגדו טמא ומ"מ לא סתים, אך אכתי קשיא בס"ד דבעי בחלב חיה למה לא הקשה מחלב הלב דאינו סותם ואי דלא ס"ד דר"נ עכ"פ הוי ליה למיבעי בחלב הלב של בהמה אי טהור דוקא או דמיהדק דוקא, ונראה לי לפי מה שכתבו התוס' דלא מיירי הכא בריאה שנסרכה בשומן או שומן סותמתה דאין שומן לריאה אף שהריאה סמוכה לו אין זה שומן שלה ולא מיירי רק בדקין, ומעתה אני אומר דטעמא דחלב העשוי ככובע ג"כ הוא דלא מיירי רב רק בחלב הפרוש על אותו אבר שהוא דבוק בו אבל העשוי ככובע ואינו פרוש עליו הוי ליה כמו שומן בריאה דאף שהריאה סמוכה לו אין זה שומן שלה כיון שאינו פרוש עליה ומ"מ איצטריך ר"נ לאשמועינן בעשוי ככובע דס"ד דככובע נמי חשיב כפרוש על הלב והוי שומן שלו קמ"ל דלא משא"כ לריאה פשיטא ליה דאין זה שומן ריאה הילכך לא בעי רק בחלב חיה דפרוש על האבר ממש וטהור הוא ומ"מ אינו סותם, ועמ"ש בתוס' בד"ה חלב טהור ובד"ה חלב חיה ולקמן בגמרא במימרא דר"נ חלב העשוי ככובע:

שם אהדוקי לא מיהדק. לשון הרא"ש ומסיק אף דשרי בחיה הואיל וכנגדו בבהמה אסור לא מיהדק עכ"ל, ודברים אלו מחוסרי הבנה דאטו בשביל דאסור בבהמה לא מיהדק דהא פשיטא לן בלא"ה דכך הוא בטבעו דלא מיהדק דמהאי טעמא כנגדו טמא לפי שאינו אדוק רק תותב, ונראה לי דכוונת הרא"ש ז"ל דעיקר הספק אי טהור דוקא והיינו אף שאינו אדוק מ"מ כל שהוא טהור מתדבק יפה בנקב ונעשה אדוק מצד הנקב והוי סתימה יפה, או דילמא טעמא דטהור כיון שבלי נקב הוא אדוק אף בנקב מתחבר היטב אבל כל שאינו רק תותב אינו מתחבר יפה בנקב, ואהא פשיט אביי כיון דכנגדו טמא והיינו לפי שהוא תותב א"כ נהי דבחיה ליכא איסור חלב אפילו תותב אבל עכ"פ אינו מתחבר יפה בנקב ואינו סותם, והשתא הך מיהדק שכתב הרא"ש קאי אהידוק בנקב דמחמת שאסור בבהמה לפי שהוא תותב ממילא אינו מיהדק יפה בנקב זה ברור ועמ"ש בתוס' בד"ה חלב חיה:

שם ההיא נקב דסתמה חלב טמא וכו' למאי ניחוש לה וכו' ועוד התורה חסה וכו'. יש לתמוה הרבה בזה חדא היכי קאמר למאי ניחוש לה ומה צורך חשש גדול מזה דרב אוסר בהדיא חלב טמא שאינו סותם ומשום דפליג ר"ש לא שייך לומר למאי ניחוש לה, ועוד שנתן שני טעמים חדא דר"ש ועוד התורה חסה וכו' ומאי ועוד לולא ר"ש דמתיר וודאי טרפה היא ומי חיישינן בטרפה להפסיד ממונן של ישראל:

ונראה לי ברור בפי' סוגיא זו לפי שאני מסתפק מאד בהך דרב דקאמר חלב טמא אינו סותם אי הכוונה דניקבו הדקין או הכרס והחלב מונח עליו ואמרינן כאן שאינו אדוק רק תותב אין תותב זה סתימה לנקב אבל טהור דאדוק הוי סתימה, אבל אי נאחז החלב הטמא ונסבך יפה בנקב מחמת המכה לא ידענא מאי אידון ביה הא מצינו ריאה שניקבה ודופן סותמתה דפשיטא שאין הבשר אדוק בריאה ומ"מ אי נאחז יפה ונסבך בנקב סותם וה"ה חלב טמא ועדיף טפי דהא שוכב על האבר ממש טפי מסמיכות ריאה לדופן שאין זה של ריאה כלל רק של דופן ושפיר יש לומר כל שנאחז החלב ונדבק יפה בנקב סותם אפי' לרב, או דנימא דחלב טמא כיון שאינו אדוק בטבעו אף ששוכב על האבר ממילא טבעו הוא שאינו מתדבק יפה ואפילו לפנינו נאחז בנקב סופו ליסתר והוי כמו קרום שעלה מחמת מכה. ומעתה אני אומר דדבר זה נסתפק לו לרבא דהכא הוי מעשה דסתמה חלב טמא ונאחז יפה ומעתה יש להסתפק אי מה שאמר רב אינו סותם הכוונה שאינו יכול לסתום כלל ואפילו סתום לפנינו סופו ליסתר או דהכוונה שאין זו סתימה כמות שהיא תותב על האבר כיון שאינו אדוק אבל אי נסתם ונסבך יפה ע"י מכת הנקב הוי כמו ריאה שניקבה ודופן סותמתה דכיון שסביך בבישרא כשרה, והיינו דקאמר רבא למאי ניחוש לה הא חזינן שנסתם יפה חדא דר"ש פליג בלא"ה דחלב טמא סותם ועוד דהתורה חסה על ממונן של ישראל ואין לנו לחפש חומרות להחמיר לפרש דברי רב דאפי' בכה"ג מטריף דסופו ליסתר, ואהא קאמר ליה ר"פ דרב הוא החולק על ר"ש פשיטא שאין להניח דברי' רב לפסוק כר"ש וכיון דאיסור דאורייתא הוא אין משגיחין בהפסד ממון ישראל וראוי לילך בספיקו להחמיר וזה ברור לפע"ד, ויש לפרש עוד דברי ר"פ דכיון דאיסור דאורייתא הוא ממילא יש לנו לומר דהיכא דהחלב לא נסבך כלל בנקב רק תותב אפי' לר"ש לא מהני ולא פליג רק היכא דנסתם יפה א"כ ממילא לרב אפי' בכה"ג טרפה ואין ראוי לחוש להפסד ישראל כנ"ל:

שם למאי ניחוש לה חדא דתנן שלשה משקין וכו' ועוד התורה