תפארת יעקב על חולין חלק ב סג

בשלימה ובקטינתא גם בכבד ליכא הכרח וכשר בכל גווני מכח שהיא שלימה הכל כמו שכתבתי מקודם לשיטת רש"י:

בד"ה אי קופא אין לפרש וכו' כולו בתוך הכבד וכו' דא"כ מאי פריך ממחט וכו'. הא דלא הקשו בפשיטות אי ביצא לחוץ הא הוי מחט בחלל הגוף דמיטרפה בלא"ה כדאמרינן לקמן בקוץ עד שתינקב לחלל וצ"ל דמודים בזה דהא לא הוי כמו קוץ בחלל כמו שכתב הרשב"א לחלק בזה רק דס"ד לומר דוקא ביצא לחוץ מטריפין אבל כולה טמונה. בתוכו דלא ניקב לחוץ כלל מכשירין בכל גווני, ועל זה באו לסתור זה הדעת מכח הקושיא מביה"כ ומדלא זכרו כלל פירש"י להקשות עליו משמע בהדיא דרש"י אינו חולק בזה כלל רק דבא לומר דאפילו יצא נחוץ בצד הדק כשר ואין בזה משום קוץ לחלל, תדע דהיכי ס"ד שיסבור רש"י דבכולה טמונה בתוכו בכל גווני כשר א"כ לא הוי לן לחלק בין קופא לבר או לגיו רק אי יצא לחוץ טרפה ואי לא יצא כשר ותרווייהו בקופא לבר, ועוד דלא זכר רש"י כלל בקופא לבר דיצא לחוץ רק בקופא לגיו ואי היה סובר בטמונה כולה כשר פשיטא שהיה לו לפרש קופא לבר ביצא לחוץ דוקא ועכ"פ למה פירש רש"י קופא לגיו שהמחט מונח בהיפוך בצד הדק לחוץ הוי ליה לפרש קופא לגיו דהקופא לא יצאת לחוץ רק טמונה ג"כ בפנים, וע"כ דאפילו לרש"י אין חילוק בזה כלל דכל שקופא לבר טרפה רק בקופא לגיו מכשירין אפי' יצא לחוץ דלא דמי לקוץ בחלל ועמ"ש בתוס' בד"ה אבל דזיתא:

בא"ד ונראה וכו' אבל בריאה וכו' משמע דמסברא חדשו כך. ולכאורה היה להם להכריח דבר זה דאי ס"ד דבריאה שלימה נמי דוקא בקופא לגיו מכשירין א"כ בחתוכה דטרפה אפילו קופא לגיו טרפה והא בכבד חתוכה מכשירין בקופא לגיו, וצ"ל משום דכבר כתבו לעיל דבריאה יש טעם אחר להטריף בכל גווני משום ריאה עצמה כמו שכתבו בדיבור הקודם לפי' מהרש"א או כפי מה שפירשתי ודו"ק:

דף מ"ט ע"א בגמרא אבל דזיתא מיבזע בזע. פירש"י ומאן דטריף במחט טריף בהא, ולפי זה בדיקלא אפילו מאן דטריף מכשיר וא"כ בריאה ג"כ במחט בקופא לגיו אפי' מאן דטריף מכשיר, והקשה מהרש"א דהא רש"י כתב לעיל דרב אשי דמכשיר בקופא לגיו קם ליה בשיטתו של ר' יוחנן דמכשיר ש"מ דמאן דמטריף אפילו בקופא לגיו מטריף, ולק"מ לפע"ד לפי מה שבארנו לעיל דלמאן דמטריף אפילו בשלימה וקופא לגיו מטריף משום דרוב הנבלעין דרך ושט באין ואין משגיחין על מה שהריאה שלימה א"כ ממילא אין חילוק בין קופא לגיו לקופא לבר דלא ידעינן באיזה מקום שנכנסה א"כ יכול להיות שנכנסה בצד זה ועברה עד צד השני ומאי ראיה יש במה דקופא לגיו, רק למאן דמכשיר בשלימה הוא מטעם דאין משגיחין על רוב הנבלעין כיון שהריאה שלימה לא מחזקינן ריעותא שנכנסה מבחוץ וניקבה ואינו ניכר ואפילו קופא לבר דבריאה המקום רחב אבל בחתוכה לכ"ע בכל גווני טרפה מחמת רוב הנבלעין ולא מהני קופא לגיו דבהא גם למכשירין יש לחוש דעברה מצד זה לצד זה, רק בכבד מחלקינן בין קופא לבר לקופא לגיו בשלימה דבכבד אין המקום רחב ובקופא לגיו מכשירין כיון שהוא שלם כמו בריאה ולמאן דמטריף בריאה בכבד נמי מטריף בכל גווני מחמת רוב הנבלעין ואין משגיחין על שלימותו כמו בריאה הכל כמו שבארנו לעיל שיטת רש"י באריכות, וא"כ ממילא לק"מ קושיית מהרש"א הנ"ל דדוקא בדיקלא מכשירין כאן שאי איפשר שיבוא דרך ושט בשום פנים שאין דיקלא נוקב כלל אבל בריאה בקופא לגיו לא מהני דכל שאנו חוששין שניקבה ואינו ניכר מה יועיל הנחת המחט בקופא לגיו דהא י"ל שעברה מצד זה לצד זה וזה ברור, ומה שהקשה מהרש"א דאפי' למאן דמכשיר מ"מ בקטינתא שאין הכרח לא לכאן ולא לכאן מטריף א"כ הכא בזיתא שאין הכרח כלל הוי כמו קטינתא ותירץ דמרה דמיא לסמפונא רבה ואינו נכון כלל דבסמפונא רבה אפי' מאן דטריף מכשיר לעיל דהא לא אמרו בו איסור ויתבאר ישוב קושיא זו בתוס' בד"ה אבל דזיתא ע"ש:

שם איבעיא להו לאכילה או ע"י סימנים פירש"י ז"ל לאכילה האוכל אותן כמות שהוא או ע"י סמנים כשמערבין סמנים המאירין את העינים אף היא מסייע עמם, ודבריו דחוקין מאד מלבד דהעיקר חסר אבל מה ס"ד דבעל האבעיא להסתפק דלא ריאה בלבד רק בצירוף דבר אחר, ואי דידע בטבע שאין ריאה עצמה מאירה א"כ מאי מספקא ליה, לכך נראה לי דמספקא ליה אי ע"י אכילה קאמר שהאוכל אותה מאירה את העינים או שעושין ממנה סמנין לכחול את העין וע"י זה מאירה לא ע"י אכילה ופשיט ליה דלאו ע"י אכילה מאירה רק על ידי שעושין ממנה סמנים לכך שפיר הוי ריאה בד' ואווזא בזוזא דמחמת טורח לעשות ממנה סמנים שוויא ד' כנ"ל:

שם היכא דממשמשא ידא דטבחא. מלשון זה משמע דאפילו לא נודע בבירור שמשמש במקום הזה וודאי רק היכא דרגיל למשמש תלינן דמשמש ונקב, מיהו נראה לי דהך משמוש יד הטבח אין הכוונה מה שהוא מכניס ידו לבדוק בפנים דא"כ הרי הוא ממשמש בכל חלקי הריאה ואיזה מקום דלא ממשמש אלא דמה שמכניס ידו האידנא לבדוק מיזהר זהיר בהיפוך שלא ינקב ואינו דומה כלל למה דתלינן בזאב דשאני זאב כל שהוא אוחז בה נוקב כדרכו דמי ימחה בידו אבל השוחט המכניס ידו לבדוק הוא נזהר בהיפוך שלא ינקב ולא תלינן ביה, רק הכא מיירי בימי חכמי התלמוד דאולי לא הקפידו על הבדיקה בפנים דוקא ועכ"פ קודם הבדיקה היה הטבח רגיל להכניס ידו לצרכו שם לא כדי לבדוק וכיון דלאו אדעתיה תולין בו אבל עכשיו שאין הטבח מכניס ידיו כלל קודם שתיבדק הריאה ותצא מתחת יד השוחט בכשרות ממילא לא שייך לתלות במשמוש יד השוחט כשהוא בודק דאדרבא הוא נזהר מלנקב ולא דמי כלל לזאב כנ"ל, ועמ"ש לעיל גבי זאב וכן לקמן ד"נ גבי מקיפין בריאה ובחידושי לי"ד סי' ל"ו באריכות בענינים אלו:

שם לאחר שחיטה פריש. מדלא קאמר הכא תלינן או לא תלינן כדאמר מעיקרא מזה נראה דמ"ד קודם שחיטה פריש סובר דאין סברא לתלות דעכשיו בזמן קצר פריש כיון שהתולע זה היה מעיקרא מאיזה צד נימא דעכשיו פריש ולא מעיקרא ומ"ד אחר שחיטה פריש והלכתא כוותיה סובר דמצד הטבע אין התולעים יוצאין בחיים לנקב הריאה רק אחר שחיטה לבקש חום או אויר שכל שהבהמה בחיים גם המה חיים בתוך הריאה משאיפת האויר והחום מבחוץ וכיון שמתה חסר להם זה והם יוצאין לבקש חמימות ולפ"ז ממילא יש להקל הרבה בענין זה שכל שניכרין ניקבי התולע יש להכשיר בכל גווני וכבר הארכתי ג"כ בזה בי"ד סי' ל"ו ע"ש:

שם מלוך ערבאה קאמרת אין הלכה כר"ש קאמר. נראה לי לפרש סוגיא זו שלא יקשה שזה אמר משמו הלכה וזה אין הלכה דהיינו רב אחא ור"ה וכמו כן רב ביבי ור' זירא ומהו ענין זה שיתחלף שמועתו של מלוך הלכה לאין הלכה, גם לא הבנתי הך ואת מה בידך שפירש"י ז"ל רב ביבי שייליה לר"ז דלמה לו לשאול לר' זירא ואת מה בידך שהרי הוא האומר משמו של מלוך הלכה כר"ש ור"ז נשבע לו בחייו ששמע מר' מלוך בעצמו בהיפוך ומה יש לו עוד להיות בידו ומאיזה צד יחשוב רב ביבי שהוא עצמו שמע בהיפוך הלכה כר"ש וג"כ משמו של ריב"ל עד שישאל אותו ואת מה בידך, לכן נראה לי שכך היה המעשה דר' מלוך שמע מר' יצחק בר אמי משמיה דריב"ל הלכה כר"ש ור' מלוך עצמו היה אומר באמת אין הלכה כר"ש ואתי שפיר הכל דמעיקרא קאמר דרב אחא אמר דר' מלוך משמיה דריב"ל אמר הלכה כר"ש ואמר ליה ר"ה מלוך ערבאה קאמרת אמר יודע דאין הלכה כר"ש אמר, ומייתי דר' זירא שמט מרב ביבי ג"כ:

משמיה דמלוך משמו של ריב"ל הלכה כר"ש ונשבע לו ר' זירא שהוא עצמו היה במקומו של ר' מלוך ושאל אותו אם אמר הלכה כר"ש והשיב לי דאין הלכה אמר ושאלתי לו ואת מה בידך, דאי לא היה בידו משום אחר היפוך זה לא היה אומר אין הלכה דפשיטא דלעולם הלכה כרבים נגד היחיד ואי לפעמים הלכה כיחיד צריך לאמרו ולא אין הלכה ולכך שאל לו אי אין הלכה אמרת מה היה בידך והשיב לו דר' יצחק בר אמי אמר ריב"ל אמר הלכה כר"ש ובאמת אין הלכה כר"ש וכל זה הם דברי ר' זירא, והשתא דברי כולם אמת דוודאי משמיה דריב"ל אמר הלכה והוא עצמו היה אומר אין הלכה כנ"ל בזה:

בתוס' בד"ה אבל דזיתא פי' בקונ' וכו' במחט הוא דתלינן וכו', מבואר להדיא מדבריהם דבין לפירש"י בין לפירושם עכ"פ בנמצא מחט במרה וודאי למאי דקי"ל כרבנן דמכשרי כשר וזהו דלא כמ"ש בהגהת ש"ע סי' מ"ב בשם או"ה דכ"ש מחט שנמצאת במרה דטרפה וזהו היפוך פירש"י ותוס' כאן, אלא שיש לתמוה במה שהקשה מהרש"א על פירש"י דהא אפילו מאן דמכשרי ס"ל לעיל בקטינתא דבכל גווני טרפה אלמא דכל שאין הכרח שלא בא דרך ושט מטריפין ומה שתירץ מהרש"א דמרה דמיא לסמפונא רבה הוא תמוה דהא אפילו המטריפים לא אמרו בה איסור ולמה כאן מטריפין [והרב בעל תב"ש הקשה על רש"י קושיית מהרש"א ודחה תירוץ זה דדמי לסמפונא רבה כמ"ש, ולא ראה כי היא קושיית מהרש"א ותירוצו וכתב שם על הפר"ח דשרי לן עורבא ודברי הפר"ח הם דברי מהרש"א ממש ודוק] והרב בעל תב"ש כתב דרש"י לא ס"ל כדברי התוס' בד"ה אי קופא לחלק בין כבד לריאה דקרובה לקנה וסמפונות רחבים דהתוס' הוכרחו לחלק בזה משום דס"ל דאפילו בכבד שלימה מטריפין בקופא לבר וקשה מ"ש דבריאה שלימה מכשירין בכל גווני ובכבד לא, והוכרח לחלק בין ריאה לכבד, אבל רש"י סובר בכבד שלימה כשר בכל גווני רק בחתוכה יש חילוק דבריאה הרי נקובה לפנינו אבל בכבד דלא איכפת לן נקובה לכך בקופא לגיו כשר דע"כ לא בא דרך ושט לגיו קשיא ליה הכא דג"כ שלימה למה בזיתא טרפה ובריאה כשר ודוקא בכבד חתוכה מטריפין בקטינתא משום דדרך ושט בא אבל בשלימה כשר כמו בריאה וה"ה במרה לכך קאמר דלמאן דטריף במחט טרוף בהא, והתוס' לשיטתם דס"ל בכבד אפי' שלימה טרפה ואפי' קטינתא דאין הכרח כלל רק דוקא בקופא לגיו מכשירין דיש הכרח שלא בא דרך ושט א"כ בקשייתא דזיתא אפי' למאן דמכשיר טרפה והתוס' לא כתבו רק לתרץ אפי' לשיטת רש"י דסובר בשלימה לעולם כשר ע"כ תורף דבריו: