תפארת יעקב על חולין חלק ב נח

לכשרותן כל שהיו פסולין שעה אחת דטרפה אין לה תקנה משא"כ כרות שפכה יש לו תקנה אבל הך דרבינא לא היה פסול מעולם, ועוד דאי חשיב הך דר"ה מעיקרא פסול תיקשי ליה מהא דטרפה אין לה תקנה, וברור דלהיפוך מוכח דטרפה יש לה תקנה כל שנסתלק הטרפות באופן שאין סופו לחזור כלל וטרפה אין לה תקנה היינו בטרפותה אין לה תקנה בשחיטה רק כשנסתם באופן שסופו ליסתר לא מהני בטרפות רק בכרות שפכה כמו שבארנו, ועמ"ש לעיל דף מ"ג סוף ע"א בגמרא במימרא דרבה קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום ושם הארכתי בענין זה, גם בענין מרה שניקבה וכבד סותמתה ע"ש:

שם מתקיף לה רב עוקבא בר חמא. פירש"י השתא דאמרת נקב הוא בריאה וכו', ודבריו צריכין ביאור ולכאורה הוא ללא צורך אבל כוונתו פשוט דאי נימא דריאה שניקבה במקום חיתוכי דאוני אין עליה שם פסול מעולם כיון שנקב זה עתיד להסתם וליסבך בבשר אם כן לא שייך למיתני נקובת הדופן דמה בכך כיון שנקב בדופן פשיטא דהדרא בריא א"כ ממילא אין נקב בריאה שם פוסל אפי' אינקיב דופן דמ"מ יכולה להתרפאות ויסתם נקב הדופן וממילא יהא הנקב בריאה סתום, משא"כ לרבינא דסובר כל שהריאה נקובה לשעתה טרפה א"כ אי ניקב הדופן לאחר זמן ושחטה היא טרפה כיון שהריאה לא היתה סתומה בשעה שנשחטה א"כ ליתני נקובת הדופן:

שם העלתה צמחים מהו וכו'. הנה דבר פשוט הוא דספיקו של רבב"ח היה להטריף לגמרי דאפילו בדיקה לא יועיל דהא סמך אדרב מתנא דאמר מליא מוגלא טרפה וטרפה וודאי אפילו בבדיקה קאמר, ולפי זה אף שהשיב לו שמואל דכשרה היינו דלא מטרפינן לה מחמת מוגלא דאית בה אבל יכול להודות דבעי בדיקה ולא פליג אמר יהודה דלעיל דאמר אחד זה ואחד זה חוששין דמשמע בהדיא דאפילו העלתה צמחים גרידא חוששין לה כמ"ש לעיל לדעת הרמב"ם פי"א מה"ש, אמנם היינו דוקא בצמחים דחזינן דרבב"ח ותלמידיו הוי ס"ד להטריף ור"י נמי היה סובר לאיסור אבל בהנך כנדי כנדי טינרי טינרי משמע דכשר לדברי הכל אלמא דצמחים גריעי מאינך בועות א"כ כיון דלא שמענו למר יהודה דחש להו רק בצמחים ממילא לא חיישינן להו רק בצמחים וזהו שכתב הרמב"ם פי"א בצמחים לחוש להצריך בדיקה ובשאר בועות פסק בפרק ז' דמותרות ולא הצריך בדיקה רק לסמפון שבתוכו ולמים עכורין וסרוכין וזהו דלא כנראה מרש"י והרא"ש דהנך כלהו מיני צמחין הן], ונראה שיצא לו זה ממה דחזינן בריאה שנשפכה כקיתון בעינן בדיקה על מיחוי סמפונות והקשה הרשב"א ניחוש שמא ניקב סמפון ותירץ כיון שנתקלקל כל כך כקיתון אי הגיע לסמפונות היו נימוחו א"כ ממילא כשיש בועה שלא נתקלקל כ"כ שפיר חיישינן לנקובת סמפון ונהי דלנימוחו לא חיישינן כיון שלא נשפך כקיתון אבל לנקובת סמפון יש לחוש, וכן נמי ממה שאמרו לעיל בתרתי בועי דסמיכי לית להו בדיקותא וקשה איזה בדיקה יש כאן לבועות עד שיאמר דתרתי לית להו ואי להך בדיקה דשפכי להדדי מלבד שעדיין לא הוזכר זה אבל בלא"ה אי שפכי לאו תרי בועי נינהו כמ"ש לעיל, ומזה נראה דבועה יש לה איזה בדיקה דהיינו על מים עכורים וסרוכים וכן מוכח לקמן גבי כוליא כמ"ש שם באריכות לגירסת הרי"ף שם, ומה שהביא הרא"ש ראייה דלא אמר להו ולא מידי משמע דאפילו בדיקה אין צריך אין זה הכרח בדבר שהכל מודים לא היו צריכים לשאול אותם דכל טבח שאינו יודע הלכות בדיקה אסור לאכול מבדיקתו רק בדבר זה שהיה ספק אצל החכמים דיש מהם ס"ל דלא מהני בדיקה וטרפה ומדלא אמר להו ולא מידי שמע מינה שהיו מכשירים אבל שפיר צריך לבדוק אחר הסמפון ולמים עכורין ומיירי שהיו פתוחין שכבר בדקום או שהיו מכירין איזה מהן עכורים או לא, והנה הרא"ש הביא ראיה ממה דלא מוקמינן דרב מתנא בב' סמיכי ש"מ דב' בועות במים זכין ג"כ טרפה ואינו הכרח דמליא מוגלא משמע דעל הריאה קאי דמליא מוגלא אבל על ב' בועות דסמיכי הוי ליה לומר מליין מוגלא טרפה מים זכין כשרה, וכבר נתבאר בענין ב' בועות דסמיכי לעיל במקומו, גם בענין ריאה הסמוכה לדופן, וביאור דברי הרמב"ם פי"א מה"ש כבר נתבאר לעיל הכל באריכות ובחידושי לי"ד סי' ל"ט ואין כאן מקומו עוד להאריך:

בתוס' בד"ה מייתינן סכינא דחליש פומיה דהיינו כשלא העלתה צמחים וכו' לא תלינן בדופן. דבריהם צריכין ביאור כי כפי הנראה כוונתם דסבירי להו דהך היכי עבדינן קאי אמר יהודה דאמר אחד זה ואחד זה חוששין לה א"כ מוכח דהיכא דליכא ריעותא בתרווייהו תולין להחמיר א"כ ה"ה היכא דאיכא ריעותא בתרווייהו וכ"כ הר"ן ומהרש"א, ונראה לי דהכרח זה אינו אלא למ"ד בטעם הסירכא דסופה להתפרק אבל לשיטת רש"י דאין סירכא בלא נקב י"ל דלא דמי דהיכא דליכא ריעותא אין תולין להקל אף דנשחטה הותרה דיותר מצוי הסירכא בריאה מחמת נקב מבדופן דלא שכיח סירכא מן הדופן רק ע"י מכה לא בלי מכה אבל כשיש מכה בתרווייהו הוי ספק השקול ואמרינן נשחטה הותרה ותולין להקל, ולפ"ז כיון שלא הכריעו התוס' לעיל לאיזה משני הטעמים לא היה להם לסתום כאן מחמת הכרח זה דדוקא בלא העלתה צמחים כיון דלרש"י אין זה הכרח:

אבל יש מקום לפרש דברי התוס' דלא כמהרש"א רק דס"ל לתוס' דהך היכי בדקינן קאי אר"נ ואין כוונת ר"נ דבלא העלתה אפילו בדיקה לא בעי ובהעלתה צריך בדיקה רק להיפוך אין חוששין דרישא היינו בבדיקה וחוששין דסיפא לא מהני בדיקה וכ"כ המרדכי להדיא בשם ר"י והיינו מדברי התוס' הללו, וזהו שכתבו דהך היכי בדקינן רק בלא העלתה אבל העלתה לא מהני בדיקה, אך אם נפרש כן אין הכרח לדברי התוס' דוודאי יש לפרש דברי ר"נ בהיפוך דבלא העלתה אפילו בדיקה לא בעי ובהעלתה מהני בדיקה וכ"כ הרא"ש להדיא אליבא דר"נ, ומזה יש להכריח דהוי ס"ל לתוס' דהך היכי עבדינן קאי אמר יהודה דאז יש הכרח לדבריהם כמו בליכא ריעותא תולין להחמיר כמו כן באיכא ריעותא בתרווייהו, אבל אי הוי ס"ל לתוס' דהך היכי עבדינן קאי אר"נ ליכא הכרח כלל די"ל דקאי על העלתה צמחים דרק בהא בעינן בדיקה וא"כ מוכח להיפוך דבשוין תולין להקל:

ובזה תבין דברי הרא"ש התמוהין לכאורה שכתב דלר"נ ריאה הסמוכה לדופן לא בעי בדיקה דהא קאמר היכי עבדינן אהך דמר יהודה ופיר"י דרק בלא העלתה צמחים ש"מ דלר"נ לא בעי בדיקה כלל, ודברים הללו תמוהין דאי נפרש הך בדיקה גם אהעלתה צמחים דלא כתוס' פשיטא דמוכח דלר"נ לא בעי בדיקה כלל כיון דאפילו למר יהודה מהני בדיקה בהעלתה א"כ ר"נ דקאמר חוששין היינו בדיקה א"כ אין חוששין ע"כ אפילו בדיקה לא בעי, וברור דכוונתו כך דרוצה להכריח מדברי התוס' שתפסו בפשיטות דהך היכי בדקינן קאי אמר יהודה ולפי זה יהא מוכרח דלר"נ לא בעי בדיקה כלל דאי בעי לא פליג אמר יהודה כלל, ודבר זה מוכרח מדבריהם מאחר שהחליטו דהך בדיקה בלא העלתה דוקא ואי ס"ד דס"ל דהך היכי עבדינן קאי אר"נ אין הכרח לדבריהם כלל דהא פשיטא שיש לפרש בהיפוך אין חוששין דלא בעי כלום וחוששין דבעי בדיקה והכרח של מהרש"א לא בזה דכיון דקאי רק אהעלתה צמחים א"כ בשווין תולין ולא הוזכר כלל שאין תולין בשווין, ומדהחליטו התוס' דרק על לא העלתה קאי ש"מ דהוי ס"ל בפשיטות דהך בדיקה על מר יהודה דסליק מיניה קאי ושפיר מוכרח דרק על לא העלתה צמחים קאי דאי על העלתה ג"כ, הוי תרתי דסתרי דהיכא דליכא ריעותא בריאה ולא בדופן תולין להחמיר והיכא דאיכא ריעותא בתרווייהו תולין להקל, וע"כ דרק על לא העלתה קאי וכיון דמוכח מדברי התוס' דהך בדיקה אמר יהודה א"כ מוכח דר"נ לא בעי בדיקה, אבל אי הוי קאי אר"נ היה מקום לומר דקאי רק על לא העלתה ובהעלתה אפי' בדיקה לא מהני ודוק כי זה ברור בכוונת הרא"ש, ולפ"ז נתבאר דהרא"ש חולק עם המרדכי בפירוש דברי התוס' הללו:

ואמת כי לכאורה דברי המרדכי מוכרחין בפירוש דברי התוס' דהיכי איפשר דס"ל לתוס' דהך היכי עבדינן קאי אמר יהודה א"כ כיון דקאמר בהדיא אחד זה ואחד זה חוששין הרי מפורש דשניהם שווין והיכי נימא דבהא חוששין וטרפה ובהא חוששין ובודקין ולדברי המרדכי ניחא דקאי אהך דר"נ ושפיר אמרינן כל חוששין להטריף רק אין חוששין לבדיקה, מיהו י"ל דהתוס' מפרשים אחד זה ואחד זה היינו כל חד באנפי נפשיה חוששין ופליג על ר"נ בתרתי דסמוכה לדופן בלבד חוששין וריאה שהעלתה צמחים בלבד חוששין כמ"ש לעיל לדעת הרמב"ם ולכך מהני בדיקה גם בהעלתה צמחים, רק לא צריך לפרושי היכי בודקין בצמחים גרידי, דבדיקה זו בריאה שאינה סמוכה לדופן ידוע רק בסמוכה לדופן גרידא הוצרך לפרש כיצד בודקין דמפרקינן לה ורואין אי יש ריעותא בדופן, ואהא כתבו התוס' דהיכא דסמוכה לדופן וגם העלתה צמחים בהא לא מהני בדיקה כיון דחזינן דבשווין תולין להחמיר ואתי שפיר כוונת התוס' כפי הבנת הרא"ש הנ"ל, אך קשה על זה מדברי התוס' בד"ה העלתה ע"ש ומ"ש שם:

אמנם נראה לי דכוונת התוס' בפשיטות ואין הכרח בדבריהם לא לדברי הרא"ש ולא לדברי המרדכי והוא דיש לדייק דהעמידו דבריהם על מייתינן סכינא דחליש פומיה ולפי הענין הוי להו לציין מעיקרא היכי עבדינן ולפרש אהייא קאי או על מה שאמר תלינן בדופן דהיינו דוקא בלא העלתה צמחים, גם תמוה מאד לשונם דהיינו כשלא העלתה צמחים ומהו לשון דהיינו בהתחלת דבריהם והוי להו לומר היינו בלא העלתה צמחים, לכן ברור דקשיא להו דקאמר מייתינן סכינא דחליש פומיה [והנה רש"י פי' סכין חד ויותר היה נראה שאינו חד והכל הולך אל מקום אחד] סכינא חריפא דפסקת לריאה למה לי במה נפשך אי יש מכה בדופן תלינן בדופן ואפי' תמצא נקובה מה בכך דכמו דתולין במשמוש יד הטבח כ"ש דנתלה בסכין ואי ליכא ריעותא בדופן לעולם טרפה, ואהא כתבו דלכך בעינן סכינא חריפא להזהר שלא ינקב הריאה משום דלא תלינן בדופן רק כשלא נמצא שום ריעותא בריאה דאז אמרינן כיון דהדופן יש בו מכה ובריאה אין ריעותא אמרינן דמן הדופן בא אבל אי יש צמחים בריאה אף דבעלמא צמחים גרידי לא איכפת לן מ"מ כאן לא תלינן שוב בדופן, א"כ ה"ה כשימצא נקב בריאה נהי דבעלמא תלינן במשמוש יד הטבח אבל כאן בסמוכה לדופן שוב לא