תפארת יעקב על חולין חלק ב נו

לכך הוצרך לומר נקב שיש בו חסרון דהיינו נקב עם חסרון עור דלרבנן משום חסר ליכא בעור קמ"ל דמודה ר"ש בהא דטרפה מכח נקב כיון שיש בנקב חסרון, ועל זה השיב ריב"א שטעות הוא בידם דא"כ הוי ליה לאוקמא שחסרה בכה"ג ודברי הכל כיון דבחסרון בחוץ כה"ג מטריפין, ויש לנו ריוח מזה בתרתי חדא דתהא מתני' לדברי הכל דחסר מבחוץ בקמט וסדק לכ"ע טרפה, גם לא נצטרך לחדש דר"ש מטריף בנקב שיש בו חסרון דהיינו בעור רק כיון דאין נקב פוסל לדידיה וחסרון עור אינו פוסל, אפי' ניקב העור וחסר עור ג"כ כשר לדידיה ואינה טרפה רק בניקב לבית הסמפונות וחסר קמט וסדק דחסר הבשר וניכר מבחוץ וע"כ דכל שיש עור קיים מלמעלה אפילו יש קמט וסדק לא הוי רק חסרון מבפנים, וצ"ל לדברי ריב"א הא דקאמר נקב שיש בו חסרון משום דכיון דלרבנן אין שום חסרון כלל פוסל בין בעור בין בבשר א"כ ממילא כיון דר"ש פוסל מחמת נקב כשיש חסרון אין הפרש בין אי יש בעור או בבשר דתרווייהו שווין דאין פוסלין לרבנן בלי נקב וזה ברור בכוונת התוס':

אמנם בעיקר דברי ריב"א יש לתמוה דאי הא קושיא הוא תיקשי ליה לדידיה ג"כ דעכ"פ הוי ליה לאוקמא בחסר אונא, ואי דסובר דחסר אונא מטעם סופו לינקב הוא א"כ חסרון ג"כ י"ל כך, וצריך לומר דסובר ריב"א דבחסרון אונא לא מצי לאוקמא דנקט או שחסרה דומיא דניקבה דמיירי בכל שהוא ה"ה חסרה ולא בחסר אונא שלימה אבל על הנך יש אוסרין קשיא ליה דבחסר קצת מטריפין, מיהו כבר כתבתי בגמרא דלא קשיא כלל דשחסרה משמע שחסר אח"כ כמו ניקבה לא שחסר מברייתה ולכך לא מצי לאוקמא רק לר"ש או בפנים בנשפכה כקיתון, מיהו גם ראיית היש אוסרין אינה ראיה כלל לפי מה שכתבתי לעיל דוודאי חסר וקמט מברייתה אין זו חסרה כלל שאין גבול וציור לריאה שלא יהא בה גומא וקמט בכל שטחה ואין זו חסרה רק כך היא ראויה להיות ודוקא בחסר מנין דהמנין מוגבל לא פחות ולא יותר וכן חליף משא"כ גומא וקמט, אבל אי נחסרה באמת כגון יבש טרפה א"כ כיון דר"ש מיירי שנחסר באמת הוצרך לומר נקב שיש בו חסרון דאי חסר בשר באמת טרפה כה"ג כיון שנחסר אח"כ ממה שהיתה הוי חסרה בלי טעמא דנקב רק מצד החסרון בעצמו לכך הוצרך לומר שלא נחסר רק העור ובעור בוודאי אינו פוסל מצד חסרון כמו באתרוג כמו שבארנו לעיל:

ודע דבמה שכתבו התוס' עולה בנפיחה יש לדקדק כיון דבנפיחה ליכא גומא וקמט ושוה לשאר ריאה היכי ס"ד להטריף והא כל טרפות ריאה כשהיא נפוחה משערין, והש"ך דעתו דהך עולה בנפיחה היינו דלא מפקא זיקא ואינו נראה כלל דמה צורך להו להזכיר זה פשיטא אי מפקא זיקא טרפה, ונראה לי דכוונת התוס' לאפוקי אי אינו עולה בנפיחה ואין הריאה מוגבהת במקום זה כשהוא מנפח יותר ממה שהיא קודם נפיחה ובהא מודה ריב"א דטרפה דסופה לינקב כיון שאינו עולה והוי כמו אטום בריאה רק דאפי' במקום הזה עולה ומוגבה אחר נפיחה יותר ממה שהיה קודם נפיחה רק שאינו עולה בשוה לשאר הריאה כיון שכאן הבשר חסר והמקום נמוך משאר מקום הריאה אבל עולה היא לפי ערך כמו שאר הריאה כנ"ל:

דף מ"ח ע"א בגמרא התליע כבד שלה. כבר הארכתי בחידושי לי"ד סי' מ"א בענין זה אי מיירי בב' הזיתים או בכל הכבד חוץ ב' הזיתים, ובדברי הר"ן והרשב"א והרא"ש בזה, ולא באתי עתה רק לבאר דברי הרמב"ם ז"ל כי כתב דין התלעה בכבד בפרק שמנה הטרפות של נקובה, ושאר דיני הכבד בפרק שמנה הנטולין, וברור דס"ל דרק בשר הכבד התליע ולא הסמפונות וס"ד לחוש לנקיבת קני הכבד דאפי' שלא במקום הב' זיתים אם ניקבו טרפה קמ"ל דלא חיישינן לזה ולכך כתבו הרמב"ם בדיני נקובה דעיקר קמ"ל דלא חיישינן לנקובת הסמפונות אבל יתר דיני הכבד שיצאו מכלל ניטל הכבד נקט להו בפרק שמנה הנטולין ומזה נראה מבואר דעתו דב' זיתים לא התליעו וזה ברור לפע"ד:

בתוס' בד"ה שלפוחית היינו וכו' ושמא וכו'. לא נתבאר לי מי הכריחם לזה עד שיאמרו ושמא וכו', ונראה לי דקשיא להו למה הוצרך לומר דין שלפוחית להכשיר דמאחר שלא הוזכר להטריף מאיזה צד נטריף וכי כל האיברים שאינה נטרפה בהם הוזכרו להכשיר, וצ"ל דס"ד דהוי בכלל ב"מ קמ"ל דוקא אותן שהמאכל הולך דרך שם חשוב ב"מ ונטרף בנקב ולא האם שהולד בו, ומזה הוכיחו מדנקט שלפוחית ולא נקט רבותא בכיס השתן שהמשקה הולך שם מ"מ כשרה וע"כ דזה באמת טרפה ומה שלא הוזכר להטריף דהוי בכלל דקין כנ"ל, מיהו בעיקר מה שהחליטו שלפוחית היא האם לא הבנתי מאחר שלא הוזכר כאן בהמה רק ריאה שנימוקה מאי שלפוחית שלה דנקט ודוקא כבד שלה שייך על הריאה שיוצא מן קנה הריאה אבל לא על השלפוחית, ואי הכוונה שלה של בהמה הוי ליה לומר ג"כ נימוקה ריאה שלה ומזה נראה או שהוא כמו מעשה דריינ"ס שהביאו הפוסקים דפעמים הריאה מכוסה כולה כמו הולד בשליא וס"ד דהוי בכלל הריאה וכשניטל המכסה טרפה קמ"ל דלא איכפת לן, או קרום העליון שעל הריאה קורא שלפוחית וכל דבר המחזיק ומגדל מה שבתוכו קרוי אם או טרפחת או שלפוחית ומה שאמרו היא האם היא טרפחת היא שלפוחית לא נתכוונו על הך שלפוחית דכאן כנ"ל:

בגמרא ריאה הסמוכה לדופן וכו' העלתה צמחין חוששין לה מר יהודה אמר אחד זה ואחד זה חוששין לה. תמוה לי בלשון הזה דכיון דבלי צמחים חוששין לה כ"ש עם צמחים והוי ליה לומר אפילו לא העלתה צמחים חוששין לה ואפי' אם נדחוק דנתכוון לומר דשניהם שווין ובכל חדא קמ"ל חידוש בלי צמחים דמ"מ חוששין ובצמחים קמ"ל דרק חשש הוא ומהני בדיקה דלא נימא כיון דבלי צמחים ג"כ חיישינן בצמחים טרפה לגמרי קמ"ל דאחד זה ואחד זה שווין דמיחש חיישינן וטרפה לא הוי רק מהני בדיקה, אבל מלבד דדעת התוס' אינו כן רק בצמחים באמת לא מהני בדיקה כמו שכתב מהרש"א דכיון דסובר בלי צמחים אי ליכא ריעותא בדופן טרפה א"כ ממילא אי בתרווייהו איכא ריעותא ג"כ טרפה, אבל בלא"ה עכ"פ לא הוי ליה לומר בלשון הזה אחד זה ואחד זה רק בין כך ובין כך חוששין לה, ולכאורה היה איפשר לפרש דר"נ תרי מילי קאמר סמוכה לדופן אין חוששין וריאה שהעלתה צמחים חוששין וקאמר מר יהודה דאחד זה ואחד זה חוששין ולא הוצרך להזכיר בדיקת צמחים דזה פשוט לנפח הריאה אי מפקא זיקא או עולה בנפיחה רק בסמוכה לדופן צריך לבאר כיצד בודקין, אבל באמת אי איפשר לומר כן דמשמע בכל הסוגיא להדיא דיותר יש לחוש בסמוכה לדופן מריאה שהעלתה צמחים בלבד והיכי יסבור ר"נ להיפוך וכן מדברי הרמב"ם פ"ז מוכח להדיא דצמחים דר"נ היינו בסמוכה לדופן ג"כ שכתב האום של ריאה שהיתה סמוכה לדופן בין העלתה צמחים בין לא העלתה וכו', והשתא אי הכוונה כאן כמ"ש לא הוזכר צמחים בסמוכה לדופן בגמרא כלל, לכן נראה לי דוודאי ר"נ מיירי בסמוכה לדופן והעלתה צמחים רק מר יהודה חולק עליו בתרתי חדא דסמוכה לדופן בלבד חוששין והעלתה צמחים בלבד חוששין וזהו שכתב הרמב"ם בפי"א מה"ש דריאה שהעלתה צמחים חוששין לה וצריכה בדיקה, וכמו כן אי סמוכה לדופן והעלתה צמחים סובר הרמב"ם דמהני בדיקה על מכה בדופן כמו שכתב בפ"ז, ועיין בכ"מ פ"ז מה"ש מה שכתב בשם הריב"ש ולפי מה שכתבתי הכל נכון, ועוד אבאר בזה לקמן בגמ' ובתוס' בד"ה העלתה שהרמב"ם ז"ל מחלק בין צמחים לבועות וכנדי וטינרי ע"ש:

שם היכי עבדינן וכו' עד אי האי נקיב טרפה ואי האי נקיב טרפה. בסוגיא זו יש לדקדק הרבה ורבו בה הפירושים והדעות ודברי הרמב"ם ז"ל בזה קשין מאד כמעט דרכו נסתרה, וכבר האריך הרב בעל כ"מ פ"ז. מה"ש בזה ולא העלה דבר מיחוור לפע"ד, גם הראב"ד ז"ל השיג עליו בקצת מקומות ובפרק ז', ובפרק י"א הבין דעתו דפסק כר' נחמיה ותמה עליו דלחומרא אמר גם סותר עצמו מפרק ז' לפרק י"א ע"ש וכבר הארכתי בענין זה בחידושי לי"ד במה שנוגע לדינא אמנם כאן אציע מה שיש לדקדק בסוגיא זו ואפרש בה מה שנראה לע"ד ובזה יבואו דברי הרמב"ם הכל לנכון, והנה יש לדקדק דקאמר ריאה הסמוכה לדופן והיינו שנדבקה בדופן דהא קאמר מפרקינן לה ולא זכר ריאה שיוצא ממנה סירכא כמין חוט ממנה לדופן מה דינה, ועוד לא נתבאר בדברי ר' נחמיה אי להקל בא בליכא ריעותא בדופן או להחמיר באיכא ריעותא דוודאי לא שייך לומר שבא להקל ולהחמיר דהיא סברות הפוכות ואי להחמיר בלבד יקשה דהוי ליה לומר אנן לקולא מתנינן, ועוד דמה ס"ד להשוות דברי רבא לריאה הסמוכה לדופן דהא בהכרח מחלקינן בינייהו דהא הכא מכשיר רבא בריאה הסמוכה לדופן באיכא מכה בדופן והתם טריף לגמרי וע"כ דהתם חדא מינייהו ניקב וודאי אבל הכא תלינן בדופן, ועוד אי ר' נחמיה בא להחמיר הוי ליה לומר דאנן אהך דהכא נמי מתנינן לקולא דוודאי לא גרע היכא דליכא ריעותא בדופן מהך דרבא בתרתי אוני דסריכי א"כ ממילא אדופן נמי מיתנייא רק לקולא, גם תמוה להך גירסא דגריס הרי"ף ואפי' לא מפקא זיקא דמשמע מינה דמעיקרא אפי' מפקא זיקא כשר דאי מעיקרא נמי דוקא בלא מפקא זיקא כשר למה ליה לומר הכא ואפי' לא מפקא זיקא והשתא אי אפי' בנקב כשר מה יועיל פשורי דר' נחמיה כיון דניקב, ודברי הרמב"ם פ"ז מה"ש סתומים וסותרין דבריו למה שכתב פרק י"א ע"ש היטב בראב"ד וכ"מ לא אוכל להאריך כ"כ בזה:

לכן נראה לי דוודאי בדיקת רבין בר שבא ע"י סכין שיחתוך בין חיבור הריאה והדופן לא ימלט שלא יעשה נקב בריאה ע"י פירוק זה כיון שנדבקה הריאה דיבוק ממש לדופן והוא חותך ביניהם ומפרקה בסכין [אמנם אי אין שם רק חוט ממנה לדופן ולא חיבור גמור יכול לחתוך אותו החיבור בלי שינקב הריאה רק יחתוך החוט והריאה קיימת] רק יזהר שלא יעשה נקב שלא במקום המכה ממש כי אין המכה מצלת על הנקב שבריאה רק אי הנקב במקום המכה ממש דאז תולין הנקב מחמת הפירוק והדיבוק נעשה ע"י המכה שבדופן אבל אי ימצא נקב שלא במקום המכה ממש אף דבעלמא תלינן במשמוש הטבח כאן כיון שהריעותא יש בריאה שלא במקום המכה ממילא תלינן דגם הדיבוק נעשה מחמת הריאה שהיתה נקובה גם במקום המכה ורק כשנמצאת שלימה בכ"מ אז אמרינן כיון דהריאה