תפארת יעקב על חולין חלק ב נד

לה לריאה א"כ הרי צריך להיות ריאה וחמשה אונות ולא הוצרך להזכיר חסר גוף הריאה דכ"ש הוא מחסר אונא והן הן דברי הרמב"ם דכל חסר בריאה ממה שצריך להיות טרפה ואפי' נבראת כך וכ"ש כשנחסרה אח"כ [רק שזה אינו במציאות דהוי ניקבה] ולזה חשב מעיקרא חסר ויתיר וחליף באונות וכן חסר חיתוכי דאוני שכל ריאה צריך שיהא לה חיתוך אונות [ואפילו סדקין לא מהני בזה כמ"ש לעיל באריכות גבי שיע כאופתא עיי"ש], וכתב אח"כ וכן אם חסר גוף הריאה דהיינו האומה הוי כמו שחסר מנין האונות שהריאה עצמה ג"כ מן המנין היא כמ"ש תוס' הנ"ל והרב תב"ש הנ"ל, ולא כמו שחשבו דכוונתו שחסר מקצת כגון קמט וכן המחבר בש"ע העתיק חסר מגוף הריאה והא ליתא ולא נתכוין הרב ז"ל לזה כלל רק שבא לומר כמו דחסר אונא טרפה כמו כן חסר גוף הריאה עצמה דהיינו האומא וזה ברור:

ומה שכתב אח"כ לפיכך אם נמצא ממנה מקום יבש וכו' ואפי' כל שהוא כוונתו פשוט דמאחר שאנו מטריפין חסר מנין וחסר גוף הריאה והיינו שזהו דבר מוגבל שיהא לה ב' אומות וה' אונות וכל שאין לה מה שצריך להיות הרי זו חסירה אפילו לא חסר רק המנין משום דהמנין ידוע שכך צריך להיות, א"כ נהי דאי נבראת בגומא וקמט כל שהוא אינה טרפה דמאן לימא לן שהיא חסירה כיון שנבראת כך דאי נעשה אח"כ הרי זו ניקבה וכיון שנבראת כך כל שיש לה מנין ב' אומות וה' אונות מאיזה צד היא חסירה שאין לנו שיעור וציור לריאה שלא יהא בה קמט וגומא, אבל אי נמצא בה מקום יבש הרי יש כאן לפנינו בשר הריאה ממנה שנחסר דהיבש כחסר וכל שנחסרה באמת ממה שהיא הוי חסרה ואפי' כל שהוא שאין אנו מכשירין חסר כל שהוא בנברא כך רק לפי שאינו חסר כלל וכמות שהיא כך ראויה להיות וכך נבראת אבל אי נבראת שלימה ונתייבש בה כל שהוא שהיא כחסר הרי נחסר ממנה באמת, וטרפה מטעם חסר ואפילו כל שהוא זה ברור לפע"ד:

אך עדיין צריך לבאר מאיזה צד סובר הרב ז"ל דיבש מקצתה מטעם חסר הוא ולמה לא נימא מטעם נקובה דסופה לינקב וכ"כ הרב בעל כ"מ על דברי הרמב"ם הללו וז"ל ויש לבעל דין לחלוק ולומר שאין הטעם אלא מפני שהיא כנקובה, ונראה לי בדעת הרמב"ם ז"ל לפי שיש לדקדק בדברי רבא דהוי ליה לומר יבש מקצת מקרום הריאה כמו דקתני ניקב קרום של מוח דנקובה בקרום תלוי, ובשלמא במתניתין דמיירי בניקבה ממש שפיר קתני ניקבה הריאה במ"ש לעיל במשנה דכיון דהריאה כולה ספוגיי ומליאה חללים חללים וכל שנפתח הקרום כולה נקובה אבל ביבש הוי ליה להזכיר דהקרום יבש, ובשלמא במראות הריאה שייך לומר ריאה שהאדימה כמו שאנו אומרים על אדם שהוא אדום אף שרק עורו אדום אבל ביבש כיון שאין צריך רק שיבש הקרום לא היה לו לומר ריאה שיבשה מקצתה ועוד אי מיירי רבא דרק הקרום יבש ומטעם ניקב היכי ס"ד ליתן שיעור בהוצאת דם דאין בעור הריאה דם ואי נתחב בה מחט יצא דם מתחת העור אף שהעור יבש, לכן סובר הרמב"ם דאין יבש סופו לינקב כלל רק שהוא כחסר שאינו מפיק זיקא ומ"מ טרפה כמו חסר אונא וה"ה יבש כחסר ואף דלא מפקא זיקא טרפה וכבר דברנו מזה לעיל במקומו עיי"ש, ועיין מ"ש בתוס' בד"ה אבל:

ודע שאף שכתבתי ליישב עיקר קושיות הללו דלא מוקי מתניתין בחסר אונא או יבש משום דשחסרה הוי כמו ניקבה דהיינו שנחסרה אח"כ לא מברייתה ויבש אינו עיקר חסרה שאינו חסר רק דינו כחסר ואין לפרש כך שחסרה דמתניתין שלא יהא בחסר ממש רק ביבש שדינו כמו חסר, אמנם נראה לי ליישב כל זה בפשיטות והוא לפי שאני אומר שכל הטרפות שחדשו האמוראים ויש מהם שנחלקו בהם ובתנאיהם כל אלה הם מזה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה ונמסר לחכמים כל מה שידעו שאינה חיה טרפה רק שיהא נכלל באותן סוגים דמנה עולא ד"ן חנ"ק נפ"ש, וכן כל מראות הפוסלות בריאה וכן כל סופו לינקב כל מה שחדשו מה שלא נתפרש בסיני בהדיא הוי מתורת זה הכלל, וכמו כן ריאה שניקבה או שחסרה ורבא חידש ה' אוני אית לה לריאה חסר ויתיר וחליף טרפה וכלל הכל בכלל חסירה כל זה הוא מכח זה הכלל שהרי לא נתפרש מנין אונות הריאה אי יש קפידא בדבר רק בשביל שידע רבא שאינה חיה בלא זה, כלל חסר ויתיר וחליף בכלל חסירה, אבל חסירה הנאמר במשנה ושמנה עולא הוא חסירה לגמרי, והיינו דמקשה אי חסרה מבחוץ א"כ אי איפשר לומר שחסרה כולה עם העורות הרי אין כאן ריאה כלל ומלבד דזה כ"ש מניקבה דניקבה היא שאינה יכולה לכלוא את הרוח וכ"ש כשאין כאן ריאה כלל לכלוא את הרוח אבל בלא"ה אינו במציאות כלל שנבראת בלי ריאה ולא תמות כרגע, וע"כ דחסר זה היינו חסר מקצתה בחוץ א"כ הרי זו ניקבה וע"כ מבפנים ובזה שפיר היתה הלכה חסרה כולה והיינו שחסר כל בשר הריאה מבפנים כיון שלא נתפרש השיעור, רק בזה יוכלו האמוראים לחדש כל שחסר בשר אונא אחת אינה יכולה לחיות וכדומה, אבל כיון דריאה שנשפכה כקיתון דכולה חסר מבפנים מכשרת לה א"כ ליכא חסר מבפנים כלל א"כ איזה חסר נמסר מסיני, ואי איפשר לומר יבש או חסר מנין דאטו מנין הוזכר בסיני הא רבא חידש כל זה מכח שאין כמוה חיה אבל אין יבש מקצתה דהוי כחסר או חסר אונא ויתיר וחליף חסירה שנאמר מסיני דכלהו הנך מסורת זה הכלל הם ורבא חידש אותם, ואי איפשר לומר רק לר"ש הוא ולדידיה לא הוזכר חסרה בפני עצמה רק. ניקבה והיינו נקב שיש בו חסרון אבל לרבנן אי חסרון מקצת מבחוץ בלי נקב הרי לא נתפרש שיעור מקצת זה ומנין האונות ורבא הוא דחדית לה מתורת זה הכלל ואי איפשר רק שחסר מבחוץ מן העור ומתורת נקב שיש בו חסרון וזה אינו אמת לרבנן דנקב בלי חסרון טרפה ואי חסרה לגמרי פשיטא דכ"ש דטרפה מניקבה כיון שאין כאן ריאה ועור כלל ואין מי לכלוא את הרוח כנ"ל, ובהכי ניחא מה דמשמע מדברי הרמב"ם דדרוסה מטעם דארס סופו לינקב ב"מ כמ"ש הכ"מ והרי התוס' הוכיחו דדרוסה לאו מכח סופו לינקב הוא מדלא חשיב במתניתין מראות הפוסלות בריאה ולהנ"ל ניחא דלא מן השם הזה דלא חשיב רק אותן שהן הלכה מסיני והנך כלהו סופן לינקב אינן רק מתורת זה הכלל כל שאין כמוה חיה דלא נמסר בסיני מי שסופו לינקב ושזה יהא טרפה וגם זה ברור לפע"ד, ועמ"ש בסמוך:

שם אבל נקב דאית ביה חסרון אפילו ר"ש מודה. תמוה לי דלמה ליה להזכיר נקב דמשמע דמטעם נקב מטריף לה ולמה ליה הא לימא כיון דנקב מכשיר ר"ש לא איכפת ליה כלל עד שתינקב לבית הסמפונות רק בחסר מטריף דמודה לחסר והיינו מבחוץ ולא קשיא היינו ניקבה דאיהו מכשיר ניקבה ומודה בחסרון ומטעם גרידא מטריף לה, ועוד קשיא לי נהי דנימא ליישב דלא משני בחסר אונא וכדומה דלשון שחסרה לא משמע הכי אבל למה ליה לתנא לומר לר"ש הוי ליה לומר חסר אונא ואפי' לרבנן, ונראה לי דמזה יש ראיה ברורה שאין חסר פוסל בריאה כעין קמט וסדין רק דוקא חסר אונא או אומא דחסר מן המנין, והשתא שתי הקושיות מיושבין חדא בחבירתה דאי איפשר שיאמר דר"ש מכח חסר מטריף לה דאפי' רבנן לא מטרפי חסר כל שהוא ולמה יטריף הוא, ואי שיאמר בחסר אונא מבחוץ דמודה ר"ש מכח חסר הא ליתא דתיקשי ליה לתנא גופא למה לו לומר בחסר מבחוץ אונא שיש נקב במקומו הוי ליה לומר דנבראת חסר אונא בלי נקב, וע"כ דתנא בא לאשמועינן דבר חדש לר"ש דכל שיש בנקב חסרון אפילו כל שהוא מודה ואי הוי נקט חסר אונא לא הוי שמעינן זה לר"ש אבל אי נימא דחסר כל שהוא מבחוץ בנבראת כך טרפה לרבנן א"כ הוי ליה לתנא למיתני הך חסר לכ"ע וכ"ש נקב שיש בו חסרון וע"כ דחסרון כל שהוא מבחוץ בלי נקב כשר ואין זה חסרון כלל ותנא בא לאשמועינן דלר"ש בנקב טרפה כל שחסר כל שהוא ומטעם ניקבה טרפה ולכך נקט שחסרה דהיינו אח"כ שיש נקב ג"כ כנ"ל ברור, ועמ"ש בתוס' בד"ה אבל. מיהו עדיין יש לתמוה לכאורה דמ"מ יקשה על התנא עצמו למה ליה לומר לר"ש הוי ליה לומר שיבש מקצתה דלהרמב"ם מטעם חסר הוא והיינו דכל שנחסר באמת ממה שהיה הוי חסר א"כ לכ"ע הוא דנקב אין כאן רק חסר, וליכא למימר דבא לאשמועינן לר"ש דנקב שיש בו חסרון כל שהוא טרפה הא חסרון זה שנחסר אח"כ לרבנן בלי נקב טרפה בכל שהוא כגון יבש ומאיזה צד לא יודה ר"ש דלא פליג רק בנקב ולא בחסר, בשלמא אי לרבנן כל חסרון כל שהוא אפי' נחסר אח"כ אינו פוסל שפיר קמ"ל דלר"ש פוסל מכח הנקב אף דמכשיר בנקב גרידא בחסרון כל שהוא פוסל אבל כיון דרבנן ג"כ פסלי בחסרון כל שהוא כל שנחסר אח"כ לפנינו, דדוקא בחסרון כל שהוא מברייתו אמרינן שלא נחסר כלל רק כך היא ראויה להיות שאין ציור ושיעור לריאה שלא יהא נמצא בה גומא וקמט' מברייתה אבל בנחסר ממה שהיה לפנינו בוודאי חסרה היא וטרפה א"כ מאמה צד יחלוק ר"ש בזה עד שיאמר דמטעם הנקב פוסל לפי שיש בו חסרון, ולקושיא זו לא יועיל ג"כ מה שכתבתי לעיל ליישב באופן אחר כל אלה הקושיות דיבש מקצתה וחסר אונא הכל מתורת זה הכלל הוא ואין זה הלכה שנמסרה מסיני אבל מ"מ אין זה מספיק לקושיא זו דסוף סוף מקמ"ל דר"ש מודה בנקב שיש בו חסרון הא בחסרון זה שנחסר לפנינו ממה שהיה טרפה לת"ק בלי נקב כלל כגון יבש ומאיזה צד יחלוק ר"ש על חסרה עד שלא יטריף רק מטעם נקב שיש בו חסרון:

אמנם נראה לי דלק"מ לפי שאני אומר דלהרמב"ם דסובר יבש כל שהוא טרפה מטעם חסר אינו טרפה רק ביבש בשר הריאה ג"כ דאז הוי כחסר בחוץ אבל ביבש עור בלבד לא מיקרי חסר דדוקא טרפות ניקב הוא בעור הריאה אבל חסר אינו בעור דאי היה טרפות חסר בעור היה לנו להטריף נגלד עור העליון והרי ריאה דאיגלדא כאהינא סומקא כשרה כל דלא מפקא זיקא ומאיזה צד נחלק לענין חסר בין עליון בלבד לתחתון ג"כ דלא שייך חילוק זה רק בנקב, וכן באתרוג דפוסל חסר אינו בעור רק בבשר, ואתרוג מדמינן לריאה ומהאי טעמא שקלי וטרו לעיל בדברי רבא ביבש