תפארת יעקב על חולין חלק ב נג

העליון שלה קיים שלם בלא נקב וכו', משמע דאפי' קרום התחתון ג"כ נימוק כל שהעליון קיים כשר, ואעפ"י שיש מקום לומר שלא נתכוין לומר רק דקרום העליון שלם בלא נקב אבל קרום התחתון יכול להיות ניקב אבל אין זה במשמע דעכ"פ היה לו לומר דדוקא בלא נימוח התחתון עם הבשר, מיהו נראה לי דלאו להקל בלבד אמרה הרב ז"ל להורות דאפי' ניקב או נימוח התחתון לא איכפת לן, דלשונו וקרום העליון שלה קיים שלם בלא נקב ש"מ דלהורות חומרא בא שיהא שלם בלא נקב, והנה הא פשיטא שלא בא למעט שלא ניקבה הריאה דפשיטא דניקבה הריאה טרפה אפילו לא נשפכה כקיתון כלל, לכן נראה לי דבא לומר דוקא דקרום העליון שלם בלא נקב אבל אי ניקב קרום העליון אף דבעלמא ניקב זה בלא זה כשר היינו דוקא כשבשר הריאה קיים והתחתון מתחזק ומתקיים ע"י הבשר הדבוק בו אבל כשהבשר נימוח אין התחתון מתקיים בלי העליון וכל שהעליון בלבד ניקב טרפה שהתחתון לא יתקיים בעצמו בלי הבשר שתחתיו וסופו לינקב ג"כ, ואף דבושט ניקב עור העליון כשר אף שהתחתון אינו דבוק בבשר מ"מ התם דרכו כך אבל כאן שלעולם הוא דבוק וכאן הבשר נשפך כקיתון סופו שיתקלקל גם העור הדבוק בבשר לכך בעינן קרום העליון קיים שלם בלי נקב, גם נראה לי עוד דבעינן שנדע בבירור שהעור העליון קיים דכיון דנשפכה כקיתון צריכה בדיקה על נקב ומ"מ אי איפשר לומר שלזה בלבד נתכוין הרמב"ם דהיה לו לומר ריאה שנשפכה כקיתון ולא ניקבה ומדקאמר דקרום העליון קיים שלם בלי נקב ש"מ דאפילו לא ניקב רק עליון בלבד טרפה. אמנם יש להבין מנין לו להרמב"ם דבר זה להוסיף מה שלא הוזכר בגמרא כלל, ונראה לי דקשיא ליה בהא דאמר ר"נ בתר הכי ריאה שנימוקה וקרום שלה קיים כשרה ומקמ"ל ר"נ כיון דכבר אמרו נשפכה כקיתון כשרה, ורש"י ז"ל נראה שהרגיש בזה ופירש מה שפירש אבל אינו במשמע בדברי ר"נ כלל והעיקר חסר, לזה מפרש דהך נימוקה דר"נ היינו ג"כ נשפכה כקיתון רק שר"נ בא לחדש דקרום שלה קיים ובוודאי לא בא לחדש לאפוקי ניקבו שני הקרומים דפשיטא דריאה שניקבה טרפה רק דקרום העליון קאמר שצריך להיות קיים לאפוקי אי ניקב אף דלא ניקב עדיין התחתון טרפה, ומייתי תניא כוותיה דברייתא נמי אמרה וקרום שלה קיים, ולפיכך השמיט הרמב"ם ז"ל מימרא דר"נ לגמרי רק זכר נשפכה כקיתון והוסיף וקרום עליון שלה קיים דבזה נכלל דברי ר"י ודברי ר"נ וזה ברור לפע"ד, ועמ"ש לקמן גבי ריאה שנימוקה, ומעתה לפי זה יש לי לדון דע"כ חולק הרמב"ם ז"ל גם על הך דינא של הרא"ש בושט רק דבעינן דוקא שיתחלפו ממש דהא חזינן בניקב עליון גבי ושט וודאי כשר ובריאה כאן טרפה א"כ בנימוח תחתון דאפי' כאן בנשפכה כקיתון כשר כ"ש בושט דאי נלקה אחד מהם דכשר בשני כנ"ל:

שם אלמא קסבר חסרון מבפנים לא שמיה חסרון וכו' אילימא מבחוץ היינו ניקבה וכו'. סוגיא זו יש לתמוה בה הרבה חדא דמאי קושיא כיון דמפורש לעיל דרבא קאמר ה' אוני אית לה לריאה חסר ויתיר וחליף טרפה וכלהו מכח חסר הם כמו שפירש"י לעיל, וכן הרמב"ם ז"ל מנאם בסוג חסירה א"כ הרי יש חסר מבחוץ ואינה ניקבה, גם יש לדקדק במה שאמר אלמא קסבר חסרון מבפנים לא שמיה חסרון משמע דיש עכ"פ טרפות חסרון בריאה וא"כ בלי מתניתין תיקשי ליה היכי משכחת לה טרפות חסר בריאה, ואי דליכא באמת טרפות חסר בריאה הוי ליה לומר אלמא לית ליה טרפות חסרון בריאה כלל והא קתני הריאה שחסרה, מיהו בהא יש לומר דוודאי יש טרפות חסר בריאה כגון חסר אונא ויתיר וחליף רק בפנים לית ליה חסר והש"ס מקשה דקתני הריאה שניקבה או שחסרה ש"מ דאפי' חסרה אח"כ מטריפין דכך הוא הפירוש ניקבה או שחסרה והנך דבחוץ אי היינו דחידש רבא לאו שחסרה נינהו רק שהיתה חסירה מתחילת בריאתה אבל אי חסרה אח"כ מבחוץ היינו ניקבה וע"כ שחסרה מבפנים אלמא שמיה חסרון, ועוד דקתני שחסרה דומיא דניקבה וכמו ניקבה היינו בנקב משהו כמו כן חסרה אפילו חסרה משהו והנך דרבא דוקא בחסר אונא או יתיר אונא או חליף אבל במשהו חסר לא מיטרף ולא משכחת שתטרף במשהו רק כשחסר אח"כ בפנים או בחוץ ובחוץ היינו ניקבה וע"כ בפנים, מיהו הא:

וודאי קשיא לפי מה שפסק הרמב"ם דחסר מגוף הריאה טרפה והוי כמו חסר ממנין האונות ומדלא נתן שיעור לחסר זה ש"מ אפי' משהו א"כ משכחת לה שפיר מבחוץ:

וראיתי להרב בכ"מ פ"ח מה"ש הלכה ז' בד"ה וכן אם חסר שכתב ליישב דברי הרמב"ם בזה וכל דבריו לא נתבררו לי, ראשונה מה שכתב דאה"נ דהוי מצי לשנויי הכי רק דלפום מה דס"ד דמקשה דחסרון מבחוץ לא הוי רק ע"י נקב אהדר ליה דאיכא לאוקמא כר"ש אבל לפום קושטא איכא לאוקמא בפגם מבחוץ, והוא תמוה לפע"ד חדא דתינח אי באנו להקשות על התרצן דהוי ליה לתרוצי כך יש לומר כך אבל הקושיא על המקשה היכי קאמר היינו ניקבה כיון דבאמת יש חסר מבחוץ, ואי המקשה היה סובר באמת דאין פגם פוסל מבחוץ א"כ היאך נוכל אנחנו לחלוק עליו כיון שהתרצן אינו חולק עליו בזה ואדרבא השיב לו דאיצטריך לר"ש בחסרון ע"י נקב ש"מ דבחסרון מבחוץ מודה לו דבלי נקב ליכא טרפות חסרון מבחוץ, ומלבד זה דבריו דחוקין מאד שיתרץ התרצן דבר דחוק דצריך לר"ש מה שלא הוזכרו דברי ר"ש רק אח"כ, כיון שיש לו לתרץ בפשיטות דחסר מבחוץ ע"י פגם בריאה, גם מה שכתב שיש הוכחה לדברי רבינו ממה דחשיב י"ח טרפות בריש פירקין ולרבנן ליכא רק י"ז דשחסרה לר"ש הוא ורש"י פי' דחסרה היינו נתחלפו האונות וקשה עליו לוקמא הכא באונות שנתחלפו ע"כ, והוא תמוה מאד לפע"ד דהא אותה הקושיא שהקשה לרש"י דלמה לא משני כן הכא קושיא זו קשה גם להרמב"ם, ואם נחשוב דלפי דעת המקשה דלא משכחת לה חסרון בחוץ רק בנקב משני ליה בנקב וכר"ש א"כ לרש"י ג"כ יש לומר כן, ועוד דהיכי ס"ד לדחות פירש"י מחמת זה דאטו יש מי שיחלוק על רש"י דחליף וחסר ויתיר אונא טרפה מכח חסרה והרי הרמב"ם עצמו מונה אותם בכלל חסרה כמו שכתב בתחילת הפרק חסרה כיצד וחשיב חסר ויתיר וחליף וכתב בהדיא הלכה ג' נתחלפו האונות וכו' שהרי חסרה מצד הימין, ואם כוונתו לומר דאי איפשר לפרש חסרה דמתניתין רק בהכי דחסרה משמע שנחסרה אח"כ לא מתולדתה דוקא א"כ בלא"ה לק"מ על הרמב"ם מהא דלא משני הכא כך שהרי פירש בהדיא דמה שכתב הרמב"ם וכן אם חסר גוף הריאה היינו שנבראת כך ואין זה שחסרה רק שהיא חסירה וחסרה היינו שנחסרה כמו שניקבה, גם מה שכתב עוד ליישב דברי הרמב"ם על הקושיא מ"ש מנימוקה דאפי' מחזיק רביעית כשרה, דכיון שלא נימוקה ואפ"ה יש בה סדק וקמט וחסרון קים להו לרבנן דסופה לינקב וכו', והוא תמוה מאד דבפי' חשבו הרמב"ם בכלל חסירה ולא בכלל נקובי ואי הך טרפות מכח דסופו לינקב בכלל נקובי הוי ליה למיחשביה, ועוד היכי מייתי ראיה לדברי הרמב"ם דליכא רק י"ז טרפות לרבנן והא השתא נמי קשה דאי בחסרון ופגם בחוץ הרי בכלל ניקבה היא דפשיטא דכל סופו לינקב בכלל נקובי היא, ועוד למה ליה מעיקרא כל הטורח הזה ליישב דברי הרמב"ם מקושיית התוס' דלא משני הכא דחסרה היינו פגם מבחוץ דכיון דמשום דסופו לינקב הוא אכתי היינו שניקבה, כללו של דבר שכל דברי הרב ז"ל בענין זה לא נתבררו לי כלל, גם עיקר הקושיא מנימוקה אינה קושיא כלל דוודאי חסרון מבפנים לא איכפת לן כלל אבל כה"ג שיש פגם וקמט הוי ליה חסרון מבחוץ כיון שנראה חסרונו מבחוץ ואפילו לא ניקב וטרפה מטעם חסר, ובעיקר הקושיא דלא משני הכא כך בוודאי התירוץ הנכון בזה דחסרה היינו שנחסרה אח"כ וכל הני דחשיב רבא וכן חסר מבחוץ בלי נקב הכל נברא כך ושחסרה וודאי אינו במשמע רק בנברא כך רק אפילו נחסרה אח"כ יש טרפות חסרון והוצרך לתרץ בנקב מבחוץ שיש בו חסרון ומודה ר"ש בהא, ואני תמה על הרב בעל כ"מ שלא הקשה ביותר על מה שכתב הרמב"ם באותה הלכה דאם נמצא ממנה מקום יבש אפילו כל שהוא הרי זו כחסר וטרפה והשתא הוי ליה לתרץ כאן שחסרה שנמצא בה מקום יבש דטרפה מכח אסר והיובש נעשה אח"כ והוי ממש כמו ניקבה בכל שהוא, מיהו גם בזה נראה לי דלא קשיא כלל דכיון דנקט במתניתין שחסרה לא שייך לומר דלא מיירי בחסר ממש כלל רק בדבר שהוא כמו חסר שדינו כמו חסר ובוודאי פשיטא דמשכחת לה נמי שחסרה ממש ואנו דנין יבש כחסר אבל לא שייך לומר דליכא חסר כלל רק יבש שדינו כחסר. אמנם מה שאני תמה בדברי הרמב"ם ז"ל הוא דהיכי ס"ד להטריף כשיש גומא וקמט בריאה מכח חסר והרי רבא חידש לנו חסר ממנין האונות הרי דוקא לפי שיש מנין ידוע לריאה ה' אונות חידש רבא שאי חסר מן המנין טרפה אבל אי נמצא אחת אפי' כטרפא דאסא אין זה חסר שאין לנו שיעור במשך גדלות הריאה רק כטרפא דאסא דפחות מזה לא הוי אונא וחסר מן המנין אבל היכי ס"ד דאי נבראת בקמט וגומא שתהא טרפה מחמת חסר והרי אין לנו ציור לריאה ושיעור לגדלותה ועביה שאם נבראת חסר משיעור זה שתהא טרפה, והרי האונות ג"כ ריאה הן ומשמע מדברי רבא רק דוקא שחסרה לא שנבראת חסר ממנה קצת ונשאר כשיעור טרפא דאסא וה"ה בגוף הריאה ומי הגביל הריאה שלא יהא נמצא בה גומא בשום מקום רק שתהא שוה מכל צד והוא תמוה מאד לפע"ד, גם אני תמה על מה שסיים הרמב"ם לפיכך אם נמצא ממנה מקום יבש עד שיפרך בציפורן הרי זו כחסר וטרפה ואפילו היה כל שהוא וקשה למה לא זכר מעיקרא בחסר מגוף הריאה שאפילו חסר כל שהוא והרי היבש למד מהך חסר מגוף הריאה א"כ ע"כ דגם חסר דהיינו קמט וגומא הוא בכל שהוא והוי ליה להזכיר מעיקרא חסר מגוף הריאה כל שהוא:

לכן נראה לי ברור דהרמב"ם רוח אחרת עמו בזה והוא לפי מה שכתבו התוס' דהוי ליה לרבא לומר שבעה אוני אית לה לריאה דאומא נמי אונא היא רק דלא שכיח חסר רק באונות וכ"כ הרב בעל תב"ש ריש סימן ל"ה דאי חסרה אומא הוי כחסר אונא ואומות נמי מן המנין הם, וכן נראה דקאמר חמשה אוני אית