תפארת יעקב על חולין חלק ב נב

לומר מדציוה להמתין ולא מל תיכף, גם מדלא העתיקו רק תיבת המתיני בלי וכו' ש"מ דמדאמר בלשון הזה המתיני היה ראייתם, לכן נראה לי דזה תלוי אי בתרי זימני הוי חזקה א"כ לא באתה אשה זו לשאול למול את בנה תיכף כיון דבתרי זימני הוי חזקה רק שבאתה לשאול אולי יש לו תקנה אח"כ, אבל אי בתרי זימני לא הוי חזקה א"כ אשה זו באתה למול את בנה רק שהביאתו לר"נ שהוא ימול אותו כיון שהיה שם, והשתא שפיר הוכיחו התוס' בשלמא אי הוי חזקה לא הוצרך ר"נ לחדש רק דאח"כ כשיפול בו דמו תוכל למולו אבל אי לא הוי חזקה והיא רצתה למולו דלא ידעה דאדום אין מלין עד שיבלע בו דמו א"כ לא היה לו לומר בלשון הזה המתיני רק להזהיר בחזקה שלא תמול עד שיבלע בו דמו ומדקאמר המתיני ש"מ דבלא"ה לא היו מלין אותו ואדרבא לא היו מלין אותו לעולם מחמת החזקה רק הוא חידש המילה אחר זמן ולכך לא זכר שלא תמול עכשיו דידעה מזה דבלי אדמימות לא היו מלין אותו מחמת החזקה, ומיושב קושיית מהרש"א, גם מה דקשיא היכי למדו במסכת שבת שלא למול תינוק אדום אפילו ראשון שמא כאן דוקא מחמת החזקה כיון דס"ל לתוס' דבלי החזקה מלין תיכף אפי' אדום ולא שייך לומר דמחמת שהוחזקה זו דנין לכל הנשים דרק אחיות מחזקות מזו לזו ולא מאשה זו לשאר נשים, ולהנ"ל ניחא דלא היתה כוונת התוס' דמה שהמתין היה מכח חזקה שמתו שנים רק דדייקי מדאמר המתיני ולא הזהיר בפי' שלא תמול תיכף ש"מ דבלא"ה לא היו מלין אותו לעולם מחמת החזקה רק הוא חידש להמתין ולמול אחר זמן לכך אמר המתיני ומ"מ הראשון נראה עיקר, ודע שיש לי מקום דקדוק כאן וכן ביבמות דמ"ד דמ"ש דזכרו דבר זה באשה אשה שמלה בנה ומת וכו' שלישי לא תמול וכן כאן הכל באשה והא האב חייב למול בנו והיה להם לומר באב, ונראה לי שבאו לרמוז דענין מתו אחיו מחמת מילה היא באה מכח תולדות האשה ומהאי טעמא אחיות מחזקות אבל אחים לא כנ"ל:

בתוס' בד"ה אלא ירוקה וכו' ונראה וכו' דהוא דמי לרקיע וכו' וים דומה לרקיע וכו'. ביאור דבריהם דעיקר דבר זה תלוי בכל מראה קרו"ג דהיינו מראה געל טרפה וכל מראה גרין כשר ומראה רקיע אין בו ממראה קרוג וכיון שאמרו תכלת דומה לים וים לרקיע ש"מ שאין תכלת עצמו דומה לרקיע רק קצת דמיון והוא נוטה קצת לגעל ג"כ רק דומה לים וים דומה לרקיע, א"כ ממילא כיון שאמרו כאן ככרתי ותכלת לכרתי יש לו דמיון קצת אבל אינו דומה כמו לים ממילא יש לנו לומר דכרתי היא מראה הדומה לרקיע דתכלת אינו דומה לרקיע ומ"מ יש לו יחוס עם מראה רקיע באמצעית הים וממילא יש לו ענין זה עם כרתי דבאמת אינו דומה רק קצת יש לו דמיון ולכך כל שהאיר הבוקר ניכר הפרש גדול ומעיקרא אינו ניכר לפי שיש לו דמיון קצת, ומ"ש עוד דלא נקט ככרתי למעוטי שאר מיני ירקות נראה לי שחסר בכאן תיבת אלא וכוונתם דלא נקט ככרתי אלא למעוטי שאר מראות דהיינו מראה געל אבל לא למעוטי מראה אחרת של גרין, ואם תרצה לגרוס כמות שהוא לפנינו צ"ל דהך אלא המוזכר אח"כ נמשך למעלה והכוונה דלא נקט ככרתי למעוטי שאר מראות גרין וכן הכא לא נקט לה לכוונה זו אלא הכא והתם לא נקט אלא למעוטי מראות געל:

בגמרא אטום בריאה וכו'. ברא"ש וטור איתא ריאה שאירע בה מקרה שנפחוה משמע דאין לבדוק על אטום כלל אף נראה משמושה קשה דאל"כ מה צורך לומר שאירע מקרה, ואפי' נפרש דבריו שנמצא בה איזה ריעותא שהוצרכו לנפחה וע"י כך מצאו האטום מ"מ קשה מה צורך לו לזה כיון שיש ריעותא המורה על האטום בעצמו שמשמושו קשה וע"כ דאין לחוש לאטום כל שלא נראה אטימתו ע"י נפיחה, אבל מדברי הר"ש שהביא ב"י משמע דכל שהיא קשה צריך לבדוק על אטום ועמ"ש בחידושי לי"ד סי' ל"ו, ודע דמשמע מדברי הפוסקים ורש"י ז"ל מכללם דקורעין גוף האטום לא הקרום בלבד וזהו דלא כבדיקת אשכנזית שהביא ב"י שם, גם מדברי הרשב"א שהביא ב"י נראה לי ג"כ שאין כוונתו כדברי הבדיקות הנ"ל דלשונו סמוך ממש למקום האטום אי איפשר לפרשו על הקרום בלבד רק דכוונתו דחותכין בין הבשר היפה ובין האטום ממש עד שנתגלה בשר האטום במקום החתך ומניחין על בשר האטום רוק ומנפחין וכיון שבשר האטום מופרש ומוחלק מן היפה ניכר היטב אי הרוק מבצבץ מן האטום או מצד אחר, ומה שלא אמר לחתוך באמצע האטום דאיפשר דצריך שיבצבץ בלי חתך בעצמותו דשמא מחמת שנחתך בו בסכין בעצם האטום נפתח אטימתו לכך צריך שיחתוך ממש בין האטום ובין היפה, ומ"מ אי לא קרע רק הקרום שעליו וביצבץ נראה דמהני רק שיש לחוש קצת שמא אי איפשר להבחין כ"כ שלא בא הרוח מן הצד, ולענין עד כמה שיעור האטום דעת הראב"ד ז"ל בתמים דעים דוקא מעבר לעבר ואינו נראה כן מכל הפוסקים, מ"מ נראה לי דעכ"פ בעינן שהאטום יהא לפנים עד סמוך לסמפונות דאי משהו תחת העור אין סברא להטריף מחמת זה וכן נראה מדברי הפוסקים כמ"ש בחידושי לי"ד סי' ל"ו בזה, ודע שיש לדקדק גם כאן שאמר מייתינן סכינא דלמה לו להזכיר שיביא סכין הוי ליה לומר שיחתוך בסכין ואי לא יהא לו סכין מסתמא יביא, ונראה לי דבא למעט שלא יחתוך בסכין של שחיטה שהוא חד וחלק דחתך זה בבשר עושה הבשר חלק וסותם ומעכב הרוח מלבוא לכך קאמר שיביא סכין דעלמא וזהו שאמר וקרעינן דהיינו דסתם סכין קורע ואינו עושה חתך חלק ונוח יותר לרוח שיבוא ויבצבץ, וכן בהך דלקמן מייתינן מתכילתא דמיא פשורי הכוונה כך דכלי שהיא. עומדת בלי מים והיא קר אם יתן לתוכה פושרין יתקררו הפושרין וכן אי עמד בתוכה חמין תחמם הכלי לפושרין שיתנו בתוכה לכך צריך כלי של מים פושרין שעמדו בתוכה פושרין דאז כשיתן לתוכה פושרין ישארו כמות שהם בלי שינוי והיינו דקאמר דמיא פשורי כמ"ש לעיל עיי"ש:

שם קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום. יש לתמוה בדבר הזה לפי מה דקי"ל דכל טרפה אינה חוזרת להכשירה ואין לה תקנה א"כ מה זה שאמר כאן קרום שעלה מחמת מכה אינו קרום שהרי אי איפשר לטרפה שתחזור להכשירה בשום פנים, ומזה נראה לי דהכוונה כאן אפילו לא ניקב רק עליון במקום המכה ותחתון ניקב במקום אחר וס"ד אף דזה שלא כנגד זה ג"כ טרפה מ"מ אנן אמרינן דקודם שניקב התחתון במקום האחר נסתם כאן הנקב הוי שפיר סתימה כיון שנסתם קודם שנעשה טרפה, וכן בושט כה"ג דניקב זה שלא כנגד זה טרפה ס"ד דמהני כה"ג קמ"ל דכל קרום מחמת מכה אינה סתימה כלל ואפי' נשלם הטרפות אחר הסתימה טרפה דהוי כאילו הוא פתוח דסופו ליסתר, מיהו כבר בארנו דכלל זה שאין טרפה חוזרת להכשירה בשום פנים אינו אמת והבאתי ראיות ברורות להיפוך, ועוד נדבר מזה לקמן גבי ריאה הסמוכה לדופן וכאן דוקא בקרום מחמת מכה אמרו שדרך מכה להעלות קרום מן הליחה היוצאה מן המכה ודבר זה סופו ליסתר וזהו שאמר קרום מחמת מכה אינו קרום אבל משכחת לה דהדר בריא לגמרי ויתרפא ממש כמו שאר גוף הריאה או כגון במקום רביתא וכן תרתי אוני דסריכי כסידרן זה אינו מחמת מכה רק נתרפאית ממש ולפי זה לכאורה אין ראיה להנ"ל, אבל באמת הא ליתא דלפי מה שכתבתי כ"ש שיש לנו לומר כן כיון דמצד הסברא אמרינן לה דקרום זה מחמת מכה אינו קרום לא מחמת שכבר נטרפה אין לו תקנה דהא טרפה יכולה להתרפאות ויסיר טריפותה דאי לא סביך טרפה ואי נסבך חזרה להכשר רק קרום זה מחמת מכה אינו קרום א"כ ממילא אפילו עלה הקרום קודם שנשלם הטרפות אינו קרום כל שנגמר הטרפות אח"כ, ודע דכבר בארנו דנראה פשוט מדברי רב יוסף כאן ומדברי רבה לעיל גבי ושט דרק בושט וריאה אין קרום מחמת מכה אבל בשאר איברים לא והיינו דושט וריאה דלא נייחי דושט פעיא ביה וריאה מנשמת בו לכך אין קרום מתקיים מחמת מכה אבל באיברים דנייחי שפיר הוי קרום, וליכא למימר שאין טרפה חוזרת להכשירה דא"כ מה צורך לכל דבריהם לומר קרום מחמת מכה אינו קרום, ועוד דכבר בארנו דזה אי איפשר שלא תהא טרפה אין לה תקנה אפי' יסור טרפותה, ועוד שדקדקו ריאה ובושט ש"מ דוקא הנך אף שלא נראה כן מכל הפוסקים אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה כך שכך העתיק הדברים בושט ובריאה דוקא ש"מ כמו שכתבתי וכן מצאתי להראב"ן אחד מן הראשונים המפורסמים שכתב כן להדיא:

והא דאמר ר"י האי ריאה דאוושא. כבר פרישנא לה לעיל ושם הוכחתי דניקב זה שלא כנגד זה טרפה בריאה אפי' לא נפקא זיקא מדקאמר תתאה אינקיב עילאה לא אינקיב משמע דאי אינקיב עילאה לפנינו אף דלא מפקא זיקא ולא ידעינן מקום דאוושא א"כ ע"כ שלא כנגד זה הוא מ"מ לא מהני, ואפילו נדחוק לומר דעילאה לא אינקיב הכוונה אף שרואין שניקב אמרינן דלא ניקב במקום תתאה אבל אם כן היה יכול לומר בהיפוך עילאה אינקיב תתאה לא אינקיב ואף דאוושא לא אינקיב במקום עילאה כיון דבדיקה זו היא אפילו ניקבו שניהם לפנינו ומ"ש דקרא לזה ניקב ולזה לא אינקיב וע"כ דכל שניקבו שניהם אפי' לא מפקא זיקא טרפה:

שם ריאה שנשפכה כקיתון כשרה. יש להסתפק אי הכוונה דרק הבשר שבפנים נשפך כקיתון אבל העורות קיימים או כיון דבעינן דוקא שינקבו ב' העורות וזה בלא זה כשר א"כ אפילו נימוח ג"כ עור התחתון כיון דעליון לא ניקב כשר, והנה לשון רש"י ז"ל בשר הריאה נימוח בתוך קרומים שלה ונשפך מראשה לסופה ומסופה לראשה בתוך הקרומים וכו', משמע בהדיא דהקרומים לא נימוחו רק הבשר בלבד, ונראה לי טעמו לפי מה שכתב הרא"ש ז"ל לעיל גבי ושט דאמרינן ניקב זה בלא זה כשר דדוקא ניקב אבל כולו לקוי כגון שניהם אדומים או שניהם לבנים טרפה, ולפי זה יש להבין למה בריאה דאיגלדא כאהינא סומקא כשרה והרי העליון כולו נגלד ואין התחתון מתקיים בלי השני כלל כמו בושט, וצריך לומר דוקא בושט דהעורות עומדין בפני עצמן שפיר לא יתקיים אחד בלי חבירו אבל עור הריאה התחתון מדובק לבשר הריאה ויש לו חיזוק בבשר לכך אפילו נגלד העליון כולו כשרה, ולפי זה כאן שנימוח בשר הריאה ואין כאן חיזוק בבשר כלל שוב הוי דין ריאה כמו בושט דכל שהתחתון כולו לקוי ונימוח טרפה, אמנם הרמב"ם ז"ל כתב ריאה שנשפכה כקיתון וקרום