תפארת יעקב על חולין חלק ב נא

לן אי פליגי הנך לישני בדינא דמר לא ס"ל דמר או דכלהו טרפה והכל בכלל כאופתא ומר אמר חדא ומר אמר חדא, והשתא הך דשיע וודאי טרפה במה נפשך אי פליגי הלכה כל"ב ואי לא פליגי כלהו טרפה אבל הנך ב' הראשונים אי פליגי הלכה כל"ב וכשרות רק דמספקא לן דילמא לא פליגי לכך פסק ספק טרפה כנ"ל:

בתוס' בד"ה דשיע כאופתא היינו שחלקה לגמרי אבל אם יש בה שום היכר בעלמא כשרה. מלשון זה שכתבו שחלקה לגמרי משמע דאותו היכר צריך להיות נרגש ביד שאינה חלקה באותו של ההיכר, אבל לשון רש"י ז"ל והיכא דלא מיחתכא בחיתוך גמור ובסדק אלא כמין מראה הפרש ניכר בו כשרה דלאו שיע כאופתא היא, מלשון זה משמע לכאורה דאפי' אין בה סדק כלל אלא כמין מראה הפרש ניכר בו כשרה דהיינו שניכר הפרש במראה, מיהו לשון בחיתוך גמור אינו מדוקדק דמשמע שיש קצת חתך רק לא גמור וכן ממה דסיים דלאו שיע כאופתא היא משמע כדברי התוס' דלאו חלקה היא אבל כל שהיא חלקה אפי' יש היכר במראה טרפה, גם יש לדקדק בלשונו שכתב מראה הפרש ניכר בו, בה הוי ליה לומר דהא קאי על הריאה כמו שהתחיל וכתב והיכא דלא מיחתכא וכו', לכן ברור דכוונת רש"י דוודאי יש הפרש במישוש היד שאינה חלקה רק שאינו ניכר הסדק לעין רק כמין מראה הפרש ניכר בו דהיינו בסדק זה ניכר לעין כמין מראה הפרש שכ"כ ההפרש קטן עד שאין ניכר על ידו לעין רק כמין מראה בלבד אבל במישוש היד נרגש שאינה חלקה וזה ברור:

אמנם בגוף דברי רש"י ותוס' אני תמה דאי ס"ד דחלקה היא לגמרי מאי קמ"ל רפרם דשיע כאופתא טרפה דהא אפילו חסר חד, אונא טרפה כדאמר רבא לעיל, וכ"ש לאותן הגורסין כאן אמר רבא מה ביקש כאן בזה כיון שכבר גילה לנו דכל חסר טרפה אפילו אונא אחת וכ"ש כולן, ובוודאי ליכא למימר דעיקר קמ"ל להיפוך דכל שאינה כאופתא כשרה דפשיטא דאיסור בא לאשמועינן לא היתר, לכן ברור לפע"ד בהיפוך דהך טרפות דרבא דלעיל במנין האונות שנחסר מן המנין והתם וודאי לאו שיע כאופתא היא דהא אית לה חיתוך אונות רק שנחסר מנין האונות וכאן בא לומר דאפי' לא נחסר ממנין האונות כלל שניכר מנינם על הריאה בהפרש קצת רק שאין לה חיתוך אונות שהריאה צריך שיהא לה אונות מחותכין ממנה ויוצאות פרודות מן הריאה וכיון שאין לה חיתוך אונות אף שיש לה מנינם בשלימות טרפה:

וראיה ברורה לדברי מדברי הרמב"ם ז"ל פ"י מה"ש כשמנה במספר ע' טרפות מנה במנין ל"ט חסר ממנין האונות ואח"כ במנין מ"ג מנה שאין לה חיתוך אזנים וכיון דחד טרפות היא למה מנאן בתרתי וכולה שיע כאופתא כ"ש מחסר חדא אונא, ולפי דעתו ימנה כשימצא ג' אונות ושנים ג"כ בטרפות חלוקות, וביותר תימה דבפ"ח מה"ש כתב שאם נמצאו שתי האונות כאונא אחת [והיינו שהם במשך בב' אונות] אם היה ביניהם כמו עלה הדס וכו' ואם לאו הרי זו חסרה וטרפה ואח"כ בהלכה ז' כתב שאם הריאה כולה שתי ערוגות ואין לה חיתוך אזנים טרפה ולמה לא זכר בנמצאת שתי ערוגות דמועיל הפרש כעלה הדס כמו שכתב מעיקרא וכמו כן תמה הכ"מ כיון שכתב מעיקרא בב' אונות דטרפה כ"ש שתי ערוגות:

לכן ברור דכוונת הרמב"ם ז"ל דשיע כאופתא וטרפות חסר מנין האונות הם שני דברים דטרפות חסר מנין נובע מדברי רבא ה' אוני אית לה לריאה וזו אין לה טרפות שאין לה חיתוך אזנים שהרי יש לה רק הטרפות שחסר המנין, ובזה כתב כל שיש היכר שהם שתים דבוקות לא הוי חסר מן המנין ולמד זה ממה שאמרו הני תרתי אוני דסריכי להדדי כסידרן כשרה ומפרשו הרמב"ם שנדבקו להדדי בדיבוק גמור כמו שכתב שם מעיקרא להדיא ולכך זכרם בפרק של חסרה להורות כי שתים דבוקות לא הוי חסר מן המנין וממילא זכר דשלא כסידרן טרפה ואף שאין זה חסר מ"מ טרפה מטעם ניקב, [וכמו כן מעיקרא גבי וורדא שהוצרך להביא שאין בוורדא משום יתיר וחסר הוצרך להביא ממילא דמ"מ נקובה טרפה אף שאין מקומו בפרק זה), ובתר הכי כתב טרפות שאין לה חיתוך אזנים וזו טרפה מטעם חסרון חיתוכי דאונא לא מכח חסרון מנין ובהא לא מהני מה שניכר על הריאה מנין האונות על ידי סדקין דכיון שאין האונות מחותכין ממנה בחיתוך שיהיו כמו אזנים טרפה מטעם שיע כאופתא ולכך מנאם בע' טרפות בתרתי, ויתר דיני אופתא וסדקין מבוארין אצלי בחידושי לי"ד סי' ל"ה באריכות בגמרא אמר רבא ככוחלא כשרה כדיותא טרפה וכו' עד סוף הסוגיא היכי דמי ככרתי. כבר נתבאר לעיל דמה שלמד כאן מר"ח דדיותא טרפה הוא לפי שידעו חכמים דירוק ואדום לקותא דטרפה והיינו דילפינן דיותא כיון דאמר ר"ח דשחור מתולדות אדום בא א"כ ע"כ שהיה מעיקרא אדום ואדום טרפה ואף דאדום מריבוי דם כשר מדר"נ מ"מ זה שבא מריבוי דם אינו נלקה לשחור וכיון שנלקה לשחור ע"כ שהיה מעיקרא אדום שהיא לקותא לא מריבוי דם, אבל לא שייך להביא מר' חנינא דשחור לקותא דטרפה גבי ריאה ממה שהיא טמא גבי נדה משום דלקותא היא דאין ענין זה לזה כלל דמה ענין טרפות ריאה למראה דם נדה רק הראיה דמראה שחור בא ממראה אדום וכיון דאדום ידענו דטרפה גבי ריאה ממילא שחור נמי טרפה ועל זה הביאו מדר"נ דאדום וירוק מריבוי דם בא הילכך יש אדום גבי ריאה הבא מריבוי דם וכשר, והיינו דמחלק רב כהנא ככבדא כשרה דאדמימות הכבד מחמת ריבוי דם ובישרא טרפה דאדמימות בישרא אינו מריבוי דם רק כך הוא בעצמותו וגבי ריאה לקותא, ורב סמא מחלק בירוק דירוק געל טרפה וירוק גרין כשר מדר"נ והם ידעו דירוק לקותא היא והוצרכו להביא מר"נ דגרין כשר, ולפי זה נראה לי דכל מראות שלא הוזכרו כאן להטריף אף שלא הוזכרו להכשיר כשרות הן, ולא הוזכרו אלו רק לפי דדיותא טרפה הוצרכו לומר ככוחלא כשרה אף דנוטה לשחור אינו כדיותא ממש, וכן אדום כיון דכבישרא טרפה הוצרכו לומר ככבדא כשר מדר"נ וכן ירוק ככרתי לפי שהכל נקרא ירוק קמ"ל דגרין כשר מדר"נ אבל כל שאר מראות כל שאינן דומות להנך שהוזכרו להטריף ממילא כשרות הן, ובזה מיושב מה שתמה הרא"ש לעיל להנך דס"ל בריאה שהאדימה מקצתה דל"ש הכוונה דטרפה דהכא מכשיר באדומה מדר"נ ואי יש לחלק בין אדום לאדום הוי ליה לחלק כאן כמו בירוקה, ולהנ"ל ניחא דשפיר מחלק באדום בין ככבדא לכבישרא ורבא באדום כבישרא ביקש לחלק בין כולה למקצתה ונדחו דבריו מכח אי לח' שרצים מדמין או לשאר שרצים מדמין ומסיק דל"ש וכל אדום כבישרא טרפה כנ"ל, ושמור דבר זה שכתבתי כי הוא מקצוע גדול בפסול המראות ובחידושי לי"ד הארכתי יותר:

שם שלישי הביאתו לפני לשון זה אינו מדוקדק כיון שכבר אמר באתה אשה אחת לפני וכך הוי ליה לומר הלכתי לכרכי הים והיתה שם אשה אחת שמלה בנה ראשון ומת שני ומת שלישי הביאתו לפני, ועוד יש לדקדק למה הביאה את הילד לפניו וכי לא היתה יכולה לשואלו בלי הילד ואם נתכוונה להראות לו הילד לפי שהיה אדום א"כ לא שייך שיאמר לה המתיני דמשמע שהוא המציא דבר זה להמתין באדום והרי האשה עצמה ג"כ לכך נתכוונה דלכך הביאה לו את הילד, לכן ברור שהאשה באה לשאול בלי הילד וסיפרה לו המעשה שמלה בנה ראשון ושני ומתו וצוה עליה שתביא השלישי לפניו והביאתו לפניו והוא היה רוצה באמת לראות אם הוא אדום או ירוק אבל, האשה לא ידעה מזה כלום, מיהו יש לדקדק כיון שהאשה באת לשאול אם למול השלישי אף דבשני מלתה אותו בלי שאלה והיינו שהיתה מסופקת אי בתרי זימני הוי חזקה א"כ לולא ר"נ לא היו מוהלין אותו כלל מספק רק ר"נ חידש למולו אח"כ א"כ מה הוא זה שהיו קוראין אותו נתן הבבלי על שמו דמשמע שהוא הציל אותו מן המיתה והא בלעדי ר"נ בוודאי היה חי שלא היו מלין אותו כלל, וצריך לומר דמה שהיו קוראין אותו נתן הבבלי על שמו הוא משום שעל ידו נימול וחי ובלעדו לא היו מוהלין אותו כלל והוא חידש דבר זה שיכול להיות נימול ויחיה ולכך היו קורין אותו על שמו כנ"ל ועמ"ש בתוס' בד"ה שלישי בתוס' בד"ה שלישי הביאתו לפני נראה דסבר דבתרי זימני הוי חזקה כרבי מדאמר לה המתיני. דבריהם תמוהים מאד וההיפוך מוכח לכאורה ודברי מהרש"א ג"כ כבר השגתי עליהם לעיל ד"ד ע"ב בד"ה שמתו, וכמו כן לפי מה שכתבתי מקודם מוכח דלאו מכח הך עובדא נתברר לו לר' נתן דאדום אין מוהלין, ונראה לי דכוונת התוס' דכיון דהאשה באתה לשאול על השלישי ולא על השני א"כ ע"כ דעכ"פ לא רצתה למול מחמת שמתו שנים דשמא הוי חזקה, דליכא למימר דבאתה לשאול על השלישי מחמת שראתה אותו אדום ולא מחמת חזקה דא"כ לא היה לו להשיב לה המתיני דהא היא עצמה ידעה מזה ולא היה לו רק להסכים לדבריה ומדאמר לה המתיני משמע דהוא חידש לה דבר זה להמתין, וע"כ דהאשה לא ידעה מדבר זה כלל רק מחמת שמתו ב' בנים לא רצתה למול השלישי א"כ מוכח דר"נ סבר בתרי זימני הוי חזקה דאי הוא סובר לא הוי חזקה ולולא שהיה אדום היה מצוה למולו תיכף ולא היה משגיח על מה שמתו ב' הראשונים א"כ נהי שזה היה אדום ולא היה ראוי למולו מחמת אדמימות אבל עכ"פ היה לו לגלות להם שהם טועין במה שחשבו לחוש לב' מתים דאין זו חזקה כלל וכל שלא מתו שלשה מלין אותו תיכף, וע"כ שבזה הסכים לדעתם שאין ראוי למול כל שמתו שנים רק שזה צוה להמתין למולו אח"כ משום שהיה אדום ומסתמא גם הראשונים מחמת אדמימות מתו כנ"ל, וזהו שהעמידו התוס' עצמם על שלישי הביאתו לפניו ואח"כ הוכיחו מדאמר לה המתיני ולהנ"ל שיעור דבריהם מדהביאה שלישי ש"מ שהיתה חוששת לפי שמתו שנים דליכא למימר משום שהיה אדום מדאמר לה המתיני משמע שהוא חידש דבר זה והאשה לא ידעה מזה א"כ מוכח דסבר דבתרי זימני הוי חזקה מדלא השיב על שאלתה דאין משגיחין על מה שמתו ב' רק מחמת שהוא אדום ואפילו היה ראשון אין מלין אותו כנ"ל:

ויש לי מקום עוד לפרש דברי התוס' בשום לב שהעמידו עצמם על מה שאמר שלישי הביאתו לפני ודקדקו דבריהם מדאמר לה המתיני והוי להו להעמיד עצמם על מה שאמר המתיני, גם לשונם מדאמר לה המתיני משמע דמלישנא דייקי הך דיוקא דאל"כ הוי להו