תפארת יעקב על חולין חלק ב מח

להורות דכל יתר מה' אוני בריאה הוי יתרת א"כ הרי הלכה כוותיה רק בדרא דאוני לא, ולא שייך לומר בכה"ג מעיקרא ולית הלכתא כרבא ביתרת ולומר אח"כ וה"מ וכו':

לכן נראה לי דיש שני מינים בענין זה דלרבא דסובר יתרת אונא הוי כיתרת רגל ויתרת מעי לא מהני לומר אורחיה בהכי רק אי רובן כך או חציין כמו וורדא דאז לא הוי יתרת כלל אבל היכא דרובא לית להו הכי הוי יתרת וכנטול דמי, אמנם יש עוד טעם אחר להטריף דנהי דלאו כנטול דמי מ"מ מצד עצמו לקותא היא כמו שינוי מראה בריאה במראות הפוסלות ובהא מהני מה דקים לן דאורחיה להיות בלי לקותא וחולי, והשתא הא דס"ל לרבא דיתרת אונא הוי כנטול לית הלכתא כוותיה דיתרת אונא לאו כיתר אבר הוא כיון דאין כאן יתרת ריאה רק חלק מחלקי הריאה רק ביני וביני מטריפין לאו מכח יתרת רק דהוי לקותא דלאו אורחיה לבוא רק ע"י חולי, והיינו דקאמר לית הלכתא כרבא ביתרת והיינו דלא בהא יתר כנטול שאין זה יתרת אבר וה"מ בדרא דאורחיה לבוא שלא ע"י חולי ולקותא אבל ביני וביני טרפה דלקותא היא, ויש לי מקום ליישב פירש"י ג"כ לפי מה שכתב הרשב"א בתשובה שני טעמים ביתרת לטעם האחד הוא דיתרת אי איפשר שתחיה הבהמה כמו נטול ולטעם הב' אף דחזינן דחיה מ"מ כיון דבנטול אינה יכולה לחיות גזה"כ דיתרת כנטול וטרפה אף שיכולה לחיות ביתרון זה ומרבה כחול ימים, והשתא יש לומר דסובר רש"י ז"ל דבהא נחלקו רבא ורבנן דרבא סובר כסברא שניה של הרשב"א דאף דאורחיה בהכי ולאו לקותא היא מ"מ כיון דבנטול טרפה גזה"כ דיתרת למי כנטול וטרפה, ואנן לא קי"ל כרבא רק היכא דלאו אורחיה אז אמרינן דיתרת מזיק כמו נטול אבל היכא דאורחיה לבוא בלי לקותא לא אמרינן דהוי כנטול דנטול לקותא היא ויתרת בדרא דאורחיה לאו לקותא היא והשתא שפיר כתב רש"י התם דהיכא דלאו אורחיה לדידן נמי יתר כנטול ודו"ק:

שם וה"מ דקיימא בדרא דאוני אבל ביני וביני טרפה ההיא ביני וביני וכו' וה"מ מגואי וכו' דברים הללו צריכין בירור ודקדוק היטב והנה אף שלא אוכל להאריך במה שנוגע בדברי הפוסקים כי הכל מבואר אצלי בחידושי לי"ד סי' ל"ה כל פרטי דינים אלו ודקדוקיהן אבל מ"מ לא יכולתי מלט מלכתוב כאן מה שנוגע לביאור הסוגיא עם פירש"י ותוס' ורי"ף והרא"ש כמו שאבאר:

והנה נחלקו הפוסקים בדין יתרת מקמא והרמב"ם פסק בפשיטות דכל יתרת מקמא מותרת וכתב ב"י שגם דעת הרי"ף כך ומטעם זה פסק בש"ע להקל אף שהרא"ש אוסר כדרכו לפסוק כשנים להקל, ואני תמה דפשיטא דמוכח ברי"ף איפכא דיתרת מקמא אסור שהרי כתב וה"מ בדרא דאוני אבל ביני וביני טרפה וה"מ מגואי אבל מגבה אפילו כטרפא דאסא טרפה ובתר הכי הביא עובדא דוורדא שהכשירן מכח חיוי ברייתא עיי"ש, והשתא יש לתמוה בדבריו היכי כתב וה"מ מגואי דכיון דמעיקרא קאמר וה"מ להטריף היכי שייך עוד וה"מ להטריף וזה היה שייך אם בה"מ בתרא היה חוזר להכשיר, ואפי' נדחוק ונפרש דקאי על מה שאמר אבל ביני וביני טרפה והיינו בגדולה כאונא כמ"ש התוס' ואהא כתב וה"מ מגואי אבל מגבה אפי' קטנה כטרפא דאסא טרפה עכ"פ מוכח מדבריו דאוסר יתרת מקמא, אמנם האמת יורה דרכו דלפי' זה קשה דעכ"פ היה לו להרי"ף להביא הך עובדא מעיקרא כמו שהביאו אותה בגמ' דמזה מוכח שיש חילוק בין גדולה לקטנה אבל קודם שהביא עובדא זו לא ידענו עדיין שיש חילוק בין גדולה לקטנה עד שיאמר מעיקרא וה"מ מגואי, לכן ברור דכוונת הרי"ף שיש בכאן ג' דברים ביני וביני הוא בין צד ימין לצד שמאל ויש בדרא דאוני ג"כ ב' דברים שהיתרת עומדת בגב האונא וגם זה נקרא דרא דאוני כיון שיוצאת מן הצד מן האונות עצמן, וכמו כן יש שיוצאות מגואי של האונא שהרי האונא יש לה גב ופנים ובכל מקום שיוצא היתרת הוי בדרא דאוני וכ"ש כשהיא בין אונא לאונא הוי ג"כ מגואי כיון שאינה יוצאת מגב האונא, לזה סובר הרי"ף דאהא דקאמר דלית הלכתא כרבא ביתרת קאמר עלה שני תנאים דדוקא בדרא דאוני וכל שלא בדרא טרפה, ולפי שלא נטעה דגם וורדא בכלל דג"כ היא ביני וביני הביא עובדא דוורדא דזו לא איכפת לן דכל חיוי ברייתא הכי אית להו, ובתר הכי חוזר להך דמעיקרא וה"מ דבדרא דאוני כשר מגואי אבל מגבה אפילו כטרפא דאסא טרפה וזה ברור בכוונת הרי"ף, ובכוונה סמך הרי"ף הנך תרי וה"מ ומייתי עובדא דוורדא בתר הכי להורות על הנ"ל, ולפי זה מוכח להדיא דיתרת ביני וביני טרפה לדעתו וכה"ג הביא הד"מ מבדיקת מהרי"ו ביתרת בדרא דאוני נופחין אותה אי נוטה לגבה טרפה ולקמא כשר עיי"ש וכל זה ברור:

אמנם דעת הרמב"ם והגאונים וודאי להכשיר כל יתרת חוץ מגבה ובאמת שיש להפליא שהרי פשטות הסוגיא מורה לאיסור דהא סביר למיטרף ביני וביני אפילו וורדא ולא חלקו עליו רק דכלהו חיוי ברייתא הכי אית להו א"כ ביתרת אונא משמע דטרפה, ונראה לי דטעם המתירין הוא שיש לתמוה אי ס"ד דביני וביני אפילו מקמא אסור אפילו לדידן א"כ כ"ש לרבא דאוסר אפי' בדרא דאוני כ"ש ביני וביני א"כ הך חסר ויתיר דקאמר על כל מקום הריאה קאי א"כ איך לא זכר רבא רק ה' אוני הוי ליה להזכיר שיש מקמא וורדא ולהזכיר תוארה שאם נמצאת בתואר זה כשרה ואי לאו הכי טרפה, וכ"ש אי חסר וורדא טרפה פשיטא דהיה לו להזכיר שיש ששה אוני לריאה תלתא מימינא ותרתי משמאלא וחדא ביני וביני מקמא ונקראת וורדא, וע"כ דאפי' לרבא לא מיירי מקמא כלל דכיון שיש בהמות שיש להם יתרת ויש שאין להם לא קפדינן על מקמא כלל רק על דרא דאוני ומגבה קפדינן, ועלה קאמר דלית הלכתא כרבא ביתרת וה"מ בדרא אבל ביני וביני הלכה כרבא ולא נתכוין הך ביני וביני רק מגבה, רק רב אשי לא ידע דיש לחיוי ברייתא מקמא יותרת וחשב להטריף גם מקמא דהא כל ביני וביני הלכה כרבא וקאמר לי' דכל חיוי ברייתא הכי אית להו וממילא מדלא זכר רבא מענין הוורדא ש"מ דמקמא אינו מזיק לא חסר ולא יתיר, ואהא קאמר דרק מקמא דיש לחיוי ברייתא וורדא אין משגיחין שם ביתיר אבל מגבה אפילו כטרפא דאסא [דהיינו קטנה כוורדא] מ"מ טרפה, ובאמת שזו ראיה עצומה לדעה זו ממה שלא זכר רבא מענין הוורדא כלל וכ"ש דקשה להנך דפוסלין שינתה תוארה ומקומה וחסרה וורדא דפשיטא דקשיא שהיה לו לרבא להזכיר ענין הוורדא והיכי אמר בפשיטות ה' אוני אית לה לריאה כיון דע"כ קאי על כל הריאה בכללה, דהא איהו דאוסר בדרא כ"ש דאוסר מה דאסור אפי' לדידן דמכשירין בדרא והוא תמוה לכאורה, ואין לי מקום ליישב הסוגיא לשיטה זו האוסרין יתרת מקמא רק שנאמ' דהך ביני וביני דאתאי לקמיה דרב אשי היתה באמת מחיוי ברייתא כדמשמע הלשון דקאמר ליה רב הונא כל הני חיוי ברייתא הכי אית להו מלשון זה משמע דאותה בהמה ג"כ מהני חיוי ברייתא הוי ורב אשי לא ידע מזה וחשב להטריף והשתא שפיר י"ל דרבא דלא זכר רק ה' אוני לא מיירי רק בסתם בהמות לא מחיוי ברייתא וכל בהמות באמת כל יתיר פוסל ואפי' וורדא, שאין להם רק ה' אונות בלבד ויותר מזה הוי כנטול, ולכך לא זכר מענין הוורדא כלל רק כל יותר מה' אוני פסול ואנן לא קי"ל כוותיה בדרא דאוני אבל ביני וביני לכ"ע טרפה, רק בחיוי ברייתא אין וורדא פוסלת ולכך האידנא דכלהו אית להו וורדא ממילא ביני וביני כוורדא כשר ויכול להיות שאי חסרה טרפה כעין שכתבו התוס' דאין ראיה מבהמות שלנו לשלהם ויתיר אונא דהאידנא נמי לית להו ממילא טרפה כנ"ל:

והנה בדין השלמת הוורדא לחסרון הימין כתב רש"י ז"ל שיש אומרים דכיון דאי חסרה וורדא כשר ממילא משלמת למנין האונות שבימין והוא ז"ל חלק עליהם דאינה משלמת דבדרא חסר וכאן יתר והוי כמו חליף, והרמב"ם ז"ל פסק דמשלמת ופי' ב"י טעמו דסובר מקמא ודרא דאונא חדא היא ולשיטה זו יתרת מקמא נמי משלים, ואני תמה כיון דוורדא בשמאל אינה משלמת לחסרון שמאל כמו שכתב הב"י גופא לדעתו והיינו כמו שכתב הר"ן שאין דרכה לעמוד בשמאל והשתא תיקשי מאיזה צד נטריף אי משום דלאו אורחיה דיתרת בצורת וורדא א"כ אפילו אינו חסר כלל נטריף וע"כ דלא גרע מיתרת מקמא דכשר א"כ כיון דיתרת משלים למה לא תשלים וורדא כיון דמקמא ודרא דאוני חדא היא, והא וורדא העומדת בדרא בשמאל משלמת כמבואר בתשובת הרא"ש כלל ל"א סי' כ' וכיון דלהרמב"ם דרא ומקמא חדא היא למה לא תשלים בשמאל לחסרון שמאל, לכן נראה לי דעיקר טעמייהו דהנך דס"ל דוורדא משלמת דעיקר הקפידא שהקפיד רבא שיהא ג' בימין רק שיהיו בימין במקומן הראוי להם ואותו צד ימין מתחלק לב' דבסדר האונות דהיינו מן הצד ממש אין דרכן רק באונות וברחוק קצת מן הצד שם אין דרך באונא רק בוורדא אבל מ"מ הכל נקרא ימין הילכך כל שיש ג' בימין כדרכן לא מיקרי חסר שהכל נקרא צד ימין גם מקום עמידת הוורדא הילכך אם יש שני אונות בימין עם הוורדא הרי יש ג' אונות בימין במקום הראוי להם דב' אונות וודאי עומדין במקום הראוי להם והשלישית כיון שהיא וורדא הרי עומדת במקום הראוי לה ואין כאן חסרון בימין, אמנם אי יש במקום הוורדא צורת אונא לא מהני להשלים שיש כאן חסרון בימין שזו היותרת יתרת היא ולא מן המנין שצריך להיות בימין דצורת אונא אין מקומה בימין רק מן הצד לא במקום וורדא וכל שעומדת במקום וורדא יתרת היא ואינה מן המנין ושפיר חסר מן הצד אונא אחת, וכ"ש אי עומדת הוורדא קרוב לשמאל דפשיטא שאינה משלמת לימין שאין שם מקומה ואין זה ימין ואפילו לחסרון שמאל אינה משלמת דשתי האונות של שמאל לעולם אין מקומן רק בדרא ממש דשם אין שם בקרוב למן הצד וורדא או אונא ואין מקומן רק בצד ממש וכל שנחסר שם הוי חסר ואין שם השלמה רק בימין שיש וורדא בימין רחוק מעט מסדר האונות הילכך כל שיש שלשה בימין עמה משלמת וכשרה שיש ג' בימין כפי מה שצריך להיות ואין שינוי בוורדא שכך צורתה שם אבל בהיפוך אונא אינה משלמת שאין מקומה של אונא רק בדרא ממש וזו שאינה עומדת בדרא יתרת היא ואף דיתרת כשר אבל בדרא חסר וטרפה מכח חסר, ורש"י ז"ל סובר דאפי' וורדא אינה משלמת שזו יתרת היא ובדרא חסר ובהא סובר הרמב"ם דוורדא לאו יתרת היא כלל שדרכה לעמוד שם בצורה זו תמיד רק אונא הוי יתרת, ואף דמכשירין יתרת דלא כרבא אבל לא שייך