תפארת יעקב על חולין חלק ב מה

מצאנו אותה אחר שחיטה שנסתם הנקב והבריא אינה טרפה כלל וכן אותו מ"ד דסובר טרפה אינה חיה היינו דכמות שהיא טרפה אינה יכולה לחיות אבל וודאי יכול להיות שתבריא לגמרי ויסתלק הטרפות ושוב אינה טרפה ומ"ד טרפה חיה ס"ל דיכולה לחיות בחסרונה ומ"מ אסרה תורה, אמנם זהו דוקא באותן הטרפות שנמסרו בסיני כגון נקובת הריאה וכדומה אבל אותן שנתרבו בזה הכלל כל שאין כמוה חיה ומן המין הזה הם כמה טרפות שחדשו חכמים מדעתם ומהם נחלקו בהם, בהנך פשיטא דאי איפשר שיחזרו לכשרותם דאי יכול חולי זה להבריא אין זה בכלל כל שאין כמוה חיה שלא נמסר אותו הטרפות רק מה שידעו מסברא שזו אי איפשר לה לחיות א"כ כל שאיפשר לחיות שוב אינה בזה הכלל והיינו דאמרו דבי מנשי' מחו בכוליא וקטליה ואמרו גמירי דאי בדרי לה סמא חיה וממילא אין להוסיף על הטרפות, ועוד אפרש שם במקומו ולקמן גבי ריאה הסמוכה לדופן:

דף מ"ז ע"א בגמרא ואמר רבא הני תרתי בועי דסמיכי להדדי לית להו בדיקותא. בזה נבוכו הפוסקים בטעם הדבר, והנה רש"י ז"ל פי' קים ליה לרבא דאין סמוכות אלא מחמת נקב שהיה בריאה והעלה הנקב הבועות הללו סביביו, ופי' זה דחוק מאד כיון דבהפסק חוט טרפה ובב' חוטין כשר א"כ מי הגביל בועה זו השניה שלא תעלה סמוך לזו בהפסק חוט רק בהפסק ב' חוטין וכמו שיכולה הריאה להעלות עוד בועה בהפסק ב' חוטין כמו כן יכול להיות בהפסק חוט, והרשב"א ז"ל נתן טעם שדוחקות זו את זו וגם זה דחוק מאד דמה זה שאמר לית להו בדיקותא כיון שלא על נקב אנו דנין עכשיו, ודוחק לומר דהכוונה אף שלא ניקבה עדיין מחמת דוחק מ"מ סופה לינקב, גם לפי דעתו יש חילוק דאותן שהן קשין כשר ולקמן אמרו צמחי צמחי כנדי כנדי טינרי טינרי ולא אמר להו ולא מידי ונצטרך לחלק טינרי אפי' סמוכים ואינך דוקא רחוקים, גם אי אחת קשה ואחת רכה טרפה ורבא סתמא קאמר ב' בועי דסמיכי ואי טינרא אינו בכלל בועה למה לי תרי בועי אפילו בועה וטינרא טרפה. והרמב"ם ז"ל כתב שקרוב הדבר הרבה שיש נקב ביניהם ואין להם דרך בדיקה, ולשון זה צריך ביאור ונראה לי שהוא נמשך לשיטתו פרק י"א מה"ש דכל ריאה שיש בה בועה צריכה בדיקה דהיינו נפיחה דבתר הכי כתב דאי יש בה ליחה בודק הסמפון שתחתיו משמע דמעיקרא כוונתו שצריך לנפוח הריאה אם אין בה נקב ובזה נסתלק מה שהקשה הר"ן שיכול לפתוח הבועות לראות אם יש נקב ביניהם ולהנ"ל ניחא דכיון דלדידיה צריך נפיחה ואם נפתחו הבועות אין כאן נפיחה, אך גוף דבריו שכתב שקרוב הדבר הרבה גם לשון אין להם דרך בדיקה נראה לי ברור שהוא מפרש דכל ריאה שנמצא בה בועה חוששין דמחמת שהוגבה העור למעלה יותר ממה שהיתה קודם נפסק העור וניקב לכך צריך בדיקה וכשנמצא בה עוד בועה סמוך לה הרי אותו העור שבין הבועות הוגבה ונמשך לכאן ולכאן וקרוב הדבר שניקב ומחמת סמיכתן של הבועות זו לזו לא יהא נראה אי מפקא זיקא אבל כל שיש הפרש ביניהם עד שנוכל לראות אי מפקא זיקא יש לה בדיקה וזהו שכתב אין להם דרך בדיקה וזה נראה לי ברור בכוונתו, אבל מ"מ עדיין אין דעתי נוחה בפי' הזה כי רוב הפוסקים חלקו על הרמב"ם דבועה בריאה לא צריך בדיקה כלל אם לא דנימא דכה"ג גרע שזו מושכת לכאן וזו לכאן והעור ביניהם ממילא נפסק ונקרע וצ"ע בזה:

אמנם לדעתי פי' נכון בענין זה ואף שהוא כמעט נגד כל הפוסקים ובעלי הש"ע מ"מ לפי שהוא דבר נכון בפי' סוגיית הגמרא ולפי דעתי יש לי עמוד גדול הוא הרי"ף לסמוך עליו כמו שאבאר לא מנעתי לכותבו להלכה בעלמא לא למעשה ח"ו במה שכל הפוסקים לא פירשו כן, והוא שאני תמה שהביאו מימרא זו דרבא כאן אחר שהביאו בשמו דין ב' אונות דסריכי להדדי ומעיקרא כשאמר אמימר בשמו דין אין מקיפין בבועי היה לו לומר דין זה של תרתי בועי ולהסמיך דין בועה לבועה ומ"ש שהפסיק ביניהם בדין הסירכות שלא כסידרן, לכן נראה לי שלא נתכוונו בכאן לפסול ב' בועות מפני שהם קרובים זו לזו דמאיזה טעם נטריף אותם וכמו דאחת כשרה ה"ה הרבה כדאמרינן לקמן דהוי קיימי כנדי כנדי וכו' ולא אמר להו ולא מידי ולא חילק שם בסמוכין רק כוונת רבא ממש כהך דמעיקרא בב' אונות שנסרכו להדדי שלא כסידרן טרפה והגירסא ברי"ף ורמב"ם ורשב"א דסמיכן להדדי והיינו שנדבקו ע"י סירכא המדבקת אותן ואם נסמכו כסידרן כשרה שלא תתפרק, לזה קאמר בתר הכי דתרי בועי שנסמכו להדדי ע"י סירכא המדבקת אותן לית להו בדיקותא כמו ב' אונות שלא כסידרן, אף דהוי ס"ד דכה"ג הוי כסידרן דשם האמצעית מפסקת אבל ב' בועי ואין מפסיק ביניהם ס"ד דהוי כמו כסידרן קמ"ל דבועי הוי כמו שלא כסידרן דאין בועה דבר הקיים שלא תתפרק הסירכא ויתגלה הנקב, והדר קאמר דאחת ומתחזיא כתרתי ויש ספק אי אחת היא שגדלה כך או שתים הן שנסרכו ונדבקו להדדי בסירכא מנקבין אותה אי שפכי להדדי אחת היא ואי לא שפכי בידוע ששתים הן ונקבו ונסרכו להדדי והוי סירכא שלא כסידרן וטרפה, וכן מוכח ברי"ף להדיא שאותו הלשון שכתב בתרי אוני כתב בתרי בועי וסיים ואי לא שפכי להדדי תרתי נינהו ואינקיב וסריכי להדדי וטרפה והיינו ממש כמו שכתבתי שאיסור תרי בועי הוא מצד סירכא המדבקת אותן אבל כל שהם שתי בועות ולא נסרכו אין כאן בית מיחוש כלל אפי' הן עומדין סמוכין זו לזו בלי הפסק כנ"ל:

בתוס' בד"ה אי שפכי אהדדי כתב בה"ג וכו' דהא מכשרינן היכי דשפכי אהדדי. נראה מדבריהם דהיכא דשפכי אהדדי אפי' ב' סמיכי כשר דאל"כ יש לומר משום דנראה כב' סמיכי דלא מהני שפכי ובסמוך יתבאר ג"כ מדברי התוס' כך וזהו דלא כש"ך סי' ל"ז דדעתו דבב' סמיכי לא מהני שפכי ועמ"ש בסמוך:

בד"ה ואי לאו טרפה כתוב בה"ג של רבינו גרשון דאפילו יש הפסק ביניהם כחוט השערה טרפה משמע דאי איכא ביניהם כב' חוטין לא חשיב סמיכי אהדדי וכשרה. דברי התוס' הללו צריכין ביאור דמה ענין זה להך אי שפכי ואי לא שפכי, מעיקרא בב' בועות דסמיכי הוי להו להזכיר דברי רבינו גרשון דאפילו יש הפסק חוט ולהוכיח מיניה דבב' חוטין כשר ואי נימא דכוונת התוס' דאפילו יש הפסק חוט דוקא בלא שפכי טרפה אבל בשפכי כשר ודלא כש"ך הנ"ל יקשה הא דקאמר רבא מעיקרא בב' סמוכות טרפה במה נפשך אי בהפסק חוט הוי ליה לחלק בין שפכי ללא שפכי ואי בב' חוטין לא חשיב סמיכי, ואפילו אי נימא דלא כגירסת מהרש"א רק הוא דיבור אחד עם הקודם דאי מהדר לה הודרנא בישרא כשרה ואי לאו טרפה ולפי זה דברי רבינו גרשון נאמרו על מה שאמר אי שפכי כשר דאי יש הפסק חוט טרפה דחשיב תרי סמיכי לא חדא דמתחזיא כתרתי, ולפי זה היה מוכח מדברי התוס' כהש"ך דבב' סמיכי לא מהני שפכי, אבל קשה לפי זה היכי דייקי התוס' דבב' חוטין לא חשיב סמיכי הא לא כתב רבינו גרשון רק אפי' בהפסק חוט אחד לא חשיב חדא דמתחזיא כתרתי אבל יותר מחוט אחד יש לומר דכ"ש דהוי ב' סמיכי:

לכן נראה ברור דוודאי עיקר דברי רבינו גרשון נאמרו בעיקר מילתא דרבא דב' סמיכי טרפה דאפי' יש הפסק חוט אחד מיקרי סמיכי וראייתו של רבינו גרשון הוא מהא דמחלק בחדא דמתחזיא כתרתי בין שפכי ללא שפכי והשתא אי ס"ד דסמיכי לא הוי רק בלי הפסק כלל א"כ תיכף הוי ליה לרבא לחלק בין שפכי ללא שפכי אפילו אינו חדא דמתחזיא כתרתי דמ"מ כיון דשפכי כשרה ולא היה נראה לו לומר דבב' סמיכי לא מהני שפכי כלל, ומזה הוכיח דב' סמיכי מיקרו אפילו יש הפסק חוט דאז וודאי לא שפכי כיון דמראה ריאה מפסיק ביניהם מ"מ מיקרו ב' סמיכי ואדרבא מהאי טעמא לא נקט רבא חילוק של שפכי מעיקרא להורות דב' סמוכות הוי אפילו הן רחוקין חוט דוודאי לא שפכי כלל ואי הוי נקט רבא לחלק בשפכי הוי ס"ד דכל שהם מרוחקין בהפסק חוט דוודאי לא שפכי שוב לא מיקרו סמוכות קמ"ל דאפילו לא שפכי וודאי מיקרו ב' סמוכות, וזהו שהוכיחו התוס' דבב' חוטין לא מיקרו סמיכי כיון דאפי' בחוט אחד ס"ד דלא הוי סמיכי רק מכח הוכחה דלא מחלק מעיקרא בשפכי א"כ בב' חוטין דלא מוכח דהוי סמיכי מאיזה צד נימא דמיקרו סמיכי וכל זה דלא כש"ך סי' ל"ז שהשיג על ספר מחזיק בדק ודעתו דבב' סמיכי לא מהני שפכי ולהנ"ל הא ליתא דכל דשפכי כשר דאחת הוא רק בהפסק חוט בוודאי לא שפכי דריאה מפסקת ורבא הא גופא קמ"ל דאפי' בהפסק חוט חשיב סמיכי אבל כל דשפכי ע"כ חדא דמתחזיא כתרתי נינהו, אמנם לפי מה שכתבתי לעיל ב' סמיכי היינו שנסרכו בסירכא ונדבקו להדדי וודאי כל שיש הפסק חוט שלא נדבקו ונסרכו להדדי כשרה שאין טרפות בסמיכי רק מחמת סירכא והיינו דלא נקט רבא שיעור סמיכות דכוונתו כמו באוני דלעיל כמו שבארנו לעיל באריכות. בא"ד וכתב רבינו יהודה דוקא בועות שיש בהן מוגלא אבל צמחים קשין אפי' סמיכי כשרה וכן פי' רבינו שמואל. הרב ב"י בטור י"ד סי' ל"ז כתב דבהא לית מאן דפליג דכשר, ואני תמה דמוכח להדיא מדברי הרמב"ם דאפי' בהא טרפה בסמיכי דמעיקרא כתב בפשיטות כל מיני אבעבועות קשין ורכין ומלאים רוח ומים זכין וכתב על זה דב' סמיכי טרפה מבואר להדיא דמטריף הכל בסמיכי וכן במרדכי מבואר שיש חולקין. בצמחים קשין, גם נראה לי ברור דמאן דמתיר בקשין היינו לפי שסובר טעמו של הרשב"א ז"ל שהן דוחקות זו את זו אבל לפירש"י מנין לחלק בזה, וכן נראה להוכיח מהגהת הרא"ש שכתב שם אהא דמטריפין בחוט הפסק דזהו לפירש"י אבל לפיר"י אינו כן רק כל שיש הפסק כשר, וברור דנתכוון לרבינו יהודה שהביא אח"כ דבקשין כשר דע"כ טעמו משום דסובר בטעם ב' סמיכי שדוחקות זו את זו ובקשין ליכא דוחק א"כ ממילא בהפסק חוט דג"כ ליכא דוחק כשר כמו בקשין וכן מבואר בב"י עצמו דלטעם הרשב"א ביש הפסק כשר והן הן דברי הג"א. א"כ כיון שאנו תופסין לעיקר דברי רש"י נראה ברור להטריף בצמחים קשין בפרט דמהרמב"ם מוכח כן להדיא וכ"ש לפי מה שכתבתי לעיל דעיקר הטרפות בסמיכי שנסרכו להדדי פשיטא שאין