תפארת יעקב על חולין חלק ב מד

על אותו הדין שזכר קודם שנהגו לנפוח הריאה אבל כל מעיין ישפוט בצדק שדבריו תמוהין חדא דבכל הספרים כתוב כולן ועוד שהרי התחיל במנהג פשוט וסיים אלא על פי המנהג ועוד דלא שייך דברים אלו על דין אחד שנהגו לנפוח הריאה ועוד שהרי בכל אותן הדינים כתב אוסרין אותה מתירין אותה ובכל מקום שהרב ז"ל חותך דין לא יאמר אוסרין אותה או מתירין אותה רק אסורה או מותרת, ומעתה יש לתמוה היאך זכר סירכות שלא כסידרן להטריף מצד המנהג מה דמפורש בגמרא שהיא טרפה ולית להו בדיקותא גם מה ביקש בכאן באלה הדברים שכבר זכרם מקודם ומנאם בכלל הע' טרפות בפ"י מה"ש גם הוא סותר עצמו באותן הדינים בפרק י"א לדבריו שאמר בפרק ז' וכבר תמה עליו הראב"ד ז"ל ואמר שהוא חוזר ממה שאמר למעלה כללו של דבר שכל רואה ישתומם בדבר הזה עד שאני תמה שלא ראיתי מי שנתעורר בדבריו ז"ל:

ודבר ברור הוא דכוונת הרב ז"ל דס"ל דכל סריכת חוט שנמשך ממקום למקום בריאה אין זה בכלל סירכא שלא כסידרן שהוזכר בגמ' לא מאונא לאונא לא לדופן ואותן החוטין מן הדין חותך הסירכא ובודק בפושרין כמו שכתב בפרק י"א ואי לא נתבעבע המים סירכא זו לא מחמת נקב היא רק קרום העליון ניקב או מחמת רירין של ליחה הנפשטין מן הריאה וכ"כ בהדיא פרק ז' הלכה ח' וז"ל עיקר גדול יהא בידך שכל ריאה שנופחין אותה בפושרין ולא נתבעבע המים הרי היא שלימה מכל נקב וכ"כ להדיא בפי' המשנה בביצה גבי אין משקין את הבהמה דאמרינן התם משום סירכא דמשכא ופי' בו הרב ז"ל דהסירכות נמשכין בקל כשנותנין לו לשתות ועל זה כתב בפי"א דמ"מ המנהג לבדוק ולהטריף כל סירכות חוטין שלא כסידרן אף שאינו מן הדין:

אמנם בפ"ח מה"ש זכר מימרא דרבא כאן וסובר דהך דרבא לאו בסריכת חוט מזו לזו מיירי דבהא איכא בדיקה לחתוך הסירכא ולבדוק בפושרין וכשלא יתבעבע המים סירכא זו מכח רירין וליחות היא או שלא ניקב רק קרום העליון, רק הך דרבא שנדבקה ממש אונא לאונא עד שנעשו גוף אחד ולכך זכר דין זה בכלל חסרה לפי שבא לומר שאעפ"י שנדבקה אונא לאונא ממש בכסידרן אין זו חסרה כיון שניכר שהם שתים דבוקות ומטעם נקב אין לאסרה דהכי רביתייהו שיכולין להדבק יחד ע"י רירין וליחות שלא מחמת נקב, אבל שלא כסידרן אי איפשר שיתדבקו בדיבוק גמור בסירכא חלושה מרירין וליחות דכיון דלאו רביתייהו וזו מושכת לכאן וזו לכאן היתה מתנתקת וכיון שנדבקו יחד ע"כ מחמת נקב נדבקו אבל חוט ארוך ההולך מזו לזו יכול להיות בלא נקב אפי' שלא כסידרן רק להדבק יחד אי איפשר רק ע"י נקב, ולפי שרצה הרב ז"ל לומר בדיני חסרה לאשמועינן דב' אונות שנדבקו להדדי אין בזה משום חסר וכשאין ביניהם היכר כלל הרי זו חסרה הוצרך לומר דשלא כסידרן טרפה כגון ראשונה לשלישית ולכך לא זכר בשלא כסידרן הרי זו חסרה וטרפה כמו שכתב מיד בשתים דבוקות כאחת ואין הדיבוק ניכר, דבהא לאו משום חסר טרפה רק לפי שכתב בשתים דבוקות מותרת משום חסר הוצרך לומר דזהו כסידרן אבל שלא כסידרן טרפה וזה ברור, וכמו כן בריאה הסמוכה לדופן שזכר פרק ז' הכל בדיבוק ממש מיירי ובזה פסק לחלק בין יש מכה בדופן דחולין הדיבוק מחמת המכה אבל בפרק י"א שם התחיל לבאר דיני סריכת חוטין שלא זכרם מעיקרא כלל ובזה כתב דמדינא חותך הסירכא ובודק בפושרין רק המנהג להטריף סריכת חוטין ג"כ:

ובהכי ניחא מה שתמה הר"ן דכיון שלא הכשירו כסידרן רק ע"י סירכא לא בנקב בלבד א"כ וכי מצינו טרפה שחוזרת להכשירה ולהנ"ל ניחא דכסידרן יכולין להתדבק שלא ע"י נקב כלל רק ע"י רירין וליחות אבל שלא כסידרן אי איפשר שיתדבקו כלל ע"י הרירין והליחות שלא מחמת נקב דרירין חלושות הן וכיון שזו מושכת לכאן וזו מושכת לכאן אי איפשר שיתדבקו ע"י אותן רירין וע"כ נקב הוא שניקב והליחה היוצאה חזקה ויכולה לדבק שני אונות שלא כסידרן, מיהו בלא"ה דברי הר"ן ז"ל לא נתבררו לי ויתבאר בסמוך בס"ד. ויצא לנו מזה ללמד זכות על מה שנהגו למעך ולמשמש בסירכות כי הרשב"א ז"ל כתב שכל הנוהג כן מאכיל טרפות לישראל והסברות קלושות מאוד בזה ולא עוד אלא שברוב המקומות קולפין הסירכות מן הריאה אשר כמעט אסור לדברי הכל ומפורש בגמרא לית להו בדיקותא ומה שנמצא לקצת האחרונים שכל שנקלף מן הריאה ונשאר שלם ויפה תחתיו אין זה רק קרום ולא סירכא הו דבר שאין לו שחר דא"כ כל סירכא ראוי לבדוק בזה ולמה אמרו לית להו בדיקותא הא יכול לבדוק ע"י שיקלוף הסירכא אי נקלפת יפה קרום הוא ולא סירכא:

אבל לדעתי דבר זה נובע מתורת רבינו משה ז"ל הנ"ל שלא הוזכר בגמ' מסריכת חוטין כלל וכלל ומדינא חותך כל סריכת חוט אפילו שלא כסידרן ובודק בפושרין רק מנהגא בעלמא הוא ובזה נהגו להקל כל שהולכת ע"י מיעוך ומשמוש דאפילו מצד המנהג ליכא בהא דדוקא כשאינה הולכת רק ע"י שיחתוך בסכין בהא המנהג לאסור אפילו סריכת חוט אבל כשהולכת ע"י מיעוך או נקלפת בקל עד שנשאר תחתיו שלם ויפה אפילו מנהג ליכא ועל זה יכולין לסמוך שפיר כיון שאין נוגעין בדררא דאיסורא מדין התלמוד כמו שבארנו כן נראה לי ברור, ויתר הדברים מבוארין אצלי בחידושי לי"ד סי' ל"ט באריכות ועוד יתבאר קצת בזה לקמן בדיני ריאה הסמוכה לדופן עיי"ש:

עוד ראיתי להזכיר כאן מה שיש לתמוה בדברי הר"ן ז"ל בסוגיא זו והוא ג"כ דבר הנוגע לכלל כל הטרפות. והוא שהקשה לפירש"י ז"ל דאין סירכא בלא נקב כיון דנקב בין חיתוכי דאוני בלי סירכא לכ"ע טרפה, והשתא כיון שאי נסרכה כשרה בכסידרן למה בנקב בלי סירכא טרפה הא דבי מנשיא מחו בכוליא וקטליה ומ"מ כיון דאי מבדרי לה סמא חיה הכשירו, וכן בפרק בהמה המקשה דף ס"ח אמרו גבי בשר שיצא חוץ למחיצתו דאין לו תקנה דכתיב ובשר בשדה טרפה מה טרפה אין לה תקנה וכו' אלמא דכל שהיא טרפה אין לו תקנה וכיון שיש לזו תקנה ע"י סירכא ממילא אינה טרפה ואי טרפה ע"כ לא מיתכשרה בסירכא, ותירץ דאה"נ דכל שאיפשר להיות לו תקנה אינה טרפה וכל שנטרפה אין לה היתר רק שיש נקב הראוי להעלות סירכא ויש שאינו ראוי ואנו אוסרין נקב מספק אבל כשהעלה סירכא אף מעיקרא לא היתה טרפה אלו דבריו ז"ל:

ואני תמה מאד בדברי הר"ן ז"ל הללו מכמה טעמים חדא שכפי הנראה לא הוכרח הר"ן ז"ל לסברתו זאת רק לשיטת מי שמפרש דטעם הסירכא מכח נקב כמפורש להדיא בדבריו וממה שכתב אח"כ אבל אחרים אומרים וכו' ובאמת אם קושייתו ז"ל קושיא הדבר מוכרח לכ"ע שהרי לקמן אמרו ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשר והוא דסביך בבישרא ואי לא סביך טרפה והרי התם בריאה שניקבה וודאי הוא מכבר והרי יש לה תקנה בסביך וקשיא מהך דבי מנשיא וכן מהך דפרק בהמה המקשה, ובהכרח שנאמר דיש נקב שאינו נסבך בבשר ויש שנסבך לכן נקב בלי סביך מטריפין שמא אין נקב זה ראוי להסבך כלל אבל כשאנו רואין שהוא סביך אף מעיקרא לא היתה טרפה מעולם:

אמנם באמת מהך סוגיא דהתם מוכח להיפוך שלא כדברי הר"ן ז"ל, דאי ס"ד בלא סביך מה שאנו אוסרין הוא מטעם שמא אין נקב זה ראוי להסבך וכשהוא סביך אף מעיקרא לא היתה טרפה כלל, א"כ היכי מקשה עלה מהך דניקב פסול נסתם כשר וזהו פסול החוזר להכשירו, הא לא דמי כלל דהתם בשעה שהוא פתוח פסול גמור הוא וכשנסתם חזר להכשירו אבל כאן מעולם לא היה פסול כלל דכל שיש לה תיקון לא היתה טרפה מעולם דכי בשביל שאי היה בא לפנינו מנוקב היינו מטריפין מספק שאין אנו בקיאין אי נקב זה ראוי להסבך בבשר יהא נקרא פסול החוזר להכשירו, וע"כ ידע המקשה דבלי סביך אינו רק ספק דאי וודאי תיקשי ליה מהך דבהמה המקשה דטרפה אין לה תקנה, וליכא למימר דהא גופא קשיא ליה למקשה דס"ד דע"כ בניקב פסול ואתי הך זהו למעוטי דפסול זה אינו חוזר להכשירו דאי אינו פסול כלל מאי אתי זהו למעוטי הא וודאי ליתא דמלבד מה דיש לפרש להיפוך זהו פסול החוזר משום דכל זמן שהוא מנוקב פסול בוודאי אבל ריאה שניקבה ודופן סותם לאו פסול החוזר הוא רק אפי' מעיקרא לא היה פסול כיון דאיגלאי מילתא שהיה סופו ליסתם, אבל בלא"ה ע"כ הא ליתא דאי מכח דלא ידע מאי בא זהו למעוטי דייק א"כ מאי קשיא ליה על רבינא דמחדש והוא דסביך הא אי נימא דלא כרבינא דאפילו לא סביך כשר פשיטא דקשיא מאי אתי זהו למעוטי וע"כ דעיקר הכוונה דס"ד דזהו ממעט דרק בפסול קהל בכרות שפכה פסול חוזר להכשירו אבל גבי טרפות אין שום פסול חוזר להכשירו וממילא אימעיט נמי הך דרבינא בסביך והיינו דקאמר מאי לאו למעוטי כה"ג והיינו דכל כה"ג דמעיקרא פסול, אינו חוזר להכשירו, אבל לר"נ לא קשיא דמעיקרא כשר היה וזהו לא ממעט רק היכא דהיה פסול, ואהא משני דלא כל טרפה ממעט רק כה"ג דניקב הגיד ונסתם דאותה סתימה סופה ליסתר שאינו רק קרום מחמת מכה ואין עליו הגנה כלל אבל סתימה שאין סופה ליסתר אינו ממעט ואפילו טרפה כל שנסתם יפה שאין סופה ליסתר חוזרת להכשירה והיינו הך דרבינא, והיינו דקאמר התם אלמא נקובה היא והדבר תמוה דהא ריאה שניקבה קאמר ופשיטא דלכ"ע נקובה היא וע"כ משום דר"נ עצמו יכול לסבור דריאה שניקבה במקום דופן אין זה נקב כלל כיון שמעיקרא הדופן מגין על הנקב ומכסה אותו אבל לרבינא כיון דבעי סביך אלמא אפי' במקום דופן חשיב לה נקובה א"כ כי סביך מאי הוי הא אין פסול חוזר להכשירו ומשני דדוקא סתימה שסופה ליסתר לא מהני בטרפות אף דמהני בכרות שפכה, אבל כל שאין סופה ליסתר לא אימעיט מהתם, ולפי זה מוכח להדיא מהך סוגיא דהתם דלא כהר"ן רק כל שיש סתימה שאין סופה ליסתר טרפה חוזרת להכשירה, ומה שהקשה הר"ן ז"ל מהך דפרק בהמה המקשה אינה קושיא כלל שלא אמרו רק שאין לאבר היוצא תקנה בשחיטה דכתיב ובשר בשדה טרפה מה טרפה אין לה היתר בשחיטה אף בשר שיצא דפשיטא דכל שהיא טרפה ונשחטה אסורה אבל אי