תפארת יעקב על חולין חלק ב מג

בכאן להמציא פי' בגמ' שיהא מקום לחלק בין כסידרן לשלא כסידרן ומאיזה טעם טרפה שלא כסידרן עד שלא נחוש לאותו הטעם בכסידרן ואין הפרש אצלם אי יודה רש"י לפי' זה או לא יודה ועל זה כתבו דעל פי' הקונ' שפי' טעם פסול שלא כסידרן שאין סירכא בלא נקב קשה לר"י דא"כ כסידרן נמי הוי קרום שעלה מחמת מכה ועל זה כתבו שאם נאמר דכסידרן היינו דוקא במקום שהאונות סמוכות זו לזו דהיינו לצד עיקרן דבמקום הזה לעולם הן סמוכות זו לזו דאי יש נקב באחת חבירתה מגינה על הנקב ותיכף כשניקב הוי הגנה מחבירתה לכך לא איכפת לן מה שהקרום שעלה אינו קרום ובאמת אפילו נמצא נקב שם כשר רק דעיקר מילתא דרבא קמ"ל דשלא כסידרן אפילו נדבקו בסירכא. זו לזו וכן כסידרן כשרה אפי' נדבקו דס"ד כיון דאורחייהו להיות כל אחת מרחפת לעצמה קמ"ל דלא איכפת לן מה שנתדבקו ונסרכו אבל מצד הנקב לא איכפת לן כיון שהוא מעיקרן במקום שהן סמוכות זו לזו [ועוד דשם אין זה קרום מחמת מכה והוי כמו ניקבה במקום רביצתה בדופן ונדבקה בדופן דאין זו קרום מחמת מכה ואין סופו לסתור], ואהא קשיא להו כיון דאפי' מחיתוך לחיתוך כל שהוא למעלה מעיקרן טרפה א"כ בחנם הוי מחלק בין כסידרן לשלא כסידרן דבכסידרן גופא יש חילוק בין בעיקרן במקום שהן סמוכות בין למעלה מעיקרן ופשיטא דלא שייך לומר דכל למעלה מעיקרן קרי ליה שלא כסידרן דהא כסידרן ממש הוא מחיתוך לחיתוך ובדיבור הקודם לא רצו לאסור רק מחיתוך לגב ובהא יש לפרש דהיינו שלא כסידרן, אבל כאן שהוקשה להם דקרום מחמת מכה אינו קרום ואין מקום לתרץ רק דוקא בעיקרן דשם לעולם לא היה הנקב מגולה שפיר קשיא דבחנם הוי מחלק וכו', ועל זה באו אח"כ ליישב פי' הקונ' דאפי' במקום שאינן סמוכות דהיינו למעלה מעיקרן מ"מ ה"מ דקרום לא' מהני כשאינו סרוך בשום מקום אבל כאן שהאונא סרוכה זו לזו במקום שאינה עומדת להתפרק האונא סותמת ומגינה יותר והקרום הולך וחזק ואף שאינן סמוכות שם מ"מ כיון שנסרכה ע"י הקרום זו לזו ואינה עתידה להתפרק ממילא סותמת עכשיו הנקב והקרום הולך וחזק וממילא לא תפרד האונא זו מזו ולא יתגלה הנקב, ולפי שהוקשה להם עכשיו כיון שהנקב מעיקרא קודם שנסרכה היה מגולה א"כ הוי פסול החוזר להכשירו והוי לן להקשות על רבא כדפרכינן לקמן על רבינא ותירצו דמעיקרא שמע הך דרבינא, ולכך לעיל לא הקשו רק דבחנם הוי מחלק אבל הא לא קשיא להו דהוי פסול החוזר להכשירו דכיון שניקבה במקום שהן סמוכות לצד עיקרן לעולם לא היה הנקב מגולה והוי סתום מעיקרא ולא הוי קשיא להו רק דבחנם הוי מחלק וכו', אבל השתא דאפי' למעלה מעיקרן כשר קשיא להו דהוי פסול החוזר להכשירו וזהו ברור בכוונת התוס' עד שאני תמה על הש"ך ומהרש"א הנ"ל שלא ירדו לעומק דברי התוס' כמו שבארנו, והבט וראה מה שכתב הרב בהגהת ש"ע ובד"מ בשם מהרי"ו שאין להתיר סירכא רק מעיקר האונות עד חציין ולא נודע מנין לו דבר זה ובאמת סברא זו היא סברת התוס' שאין להתיר רק במקום שהן סמוכות והיינו בעיקרן עד חציין רק שהתוס' מיאנו בזה דהוי ליה לחלק בכסידרן גופא דס"ל דהא וודאי אין לכללו בכלל שלא כסידרן כיון דמחיתוך לחיתוך הוא אבל מהרי"ו כתב שם דרק בעיקרן מיקרי כסידרן וניחא ליה טפי בהא משנאמ' דאחר שנפסל חזר להכשירו כמו שתמה באמת הר"ן אבל לפי' זה של מהרי"ו והוא מה שדחו התוס' לא קשיא הא, דלא היה פסול מעולם כמו שבארנו:

בא"ד ומיהו בלא"ה קשה וכו' ולדעתי יש לדחות דס"ל לר' נחמיה דסירכא זו הבאה מחמת נקב והיינו מליחות היוצא מן הריאה דרך הנקב מתרככת ע"י פושרין והנקב נפתח וכיון שלא נפתח בוודאי מן הדופן באה, ומהאי טעמא ס"ד דגם בב' אונות סרוכות להדדי סומכין על בדיקה זו וקאמר דבב' אונות אין לסמוך על זה כיון דהסירכא מבין שניהם ע"כ אחת ניקבה, ובזה יש לפרש טפי לשון לית להו בדיקותא דלא מהני לבדוק בפושרין, אבל אי הטעם משום שסופה להתפרק היכי שייך לית להו בדיקותא דאיזה בדיקה יש על זה כיון דאין דנין דיש כאן נקב רק שסופה לינקב:

בא"ד והוא היה בודק להחמיר. כוונתם דאפי' לטעם דסופה להתפרק שייך להחמיר דאי יבצבץ אמרינן דכבר נפרקה קצת מן הריאה ואי לא יבצבץ אמרינן דאפי' תתפרק, מן הדופן תתפרק:

בא"ד ומיהו קשה וכו' לכאורה אין ענין קושיא זו לכאן דהא לשני הפירושים קשה, ואי משום מה שכתבו ליישב א"כ תירוץ זה יספיק לב' הפירושים ואי משום דקשה לשון אינקיב קושיא זו הוי להו להקשות בלא"ה דמלשון אינקיב מוכח דהטעם דכבר ניקבה לא שסופה לינקב, ונראה לי דהמשך דבריהם כך דוודאי אין להקשות בפשיטות דקאמר אי האי אינקיב דפשיטא דמאן דמתני דר' נחמיה אדרבא דהכא, ע"כ דהיה סובר דהחשש דכבר ניקב דאי סופה לינקב היכי שייך בדיקה וכפי סברתו השיב לו דלא דמי דאי האי אינקיב או האי אינקיב ולכך הקדימו להקשות דאפי' אי נימא אין סירכא בלא נקב קשה אמאן דמתני אדרבא דכיון שעלה קרום לא יבצבץ ולא שייך לומר דלהחמיר בדק דאי איתרמי דמבצבץ יטריף דמאיזה צד נוכל מן הדין להקל כיון שאין לתלות במידי, רק דלפירש"י מ"מ ניחא דהיינו דמקשה הא הבדיקה ע"כ להקל ולא להחמיר, דבשלמא סמוכה לדופן נוכל לומר בדיקה להחמיר דמן הדין תולין בדופן אבל בתרי אוני דסמיכי דאין במה לתלות להקל ע"כ הבדיקה להקל והשתא הרי הקרום סותם הנקב אבל אי טעם הסירכא דסופה להתפרק אין לומר דהיינו דמקשה דהוי ליה לומר אי האי מינקיב ואי משום דמאן דמתני אדרבא ע"כ חייש דכבר ניקב הא ליתא דמאי קשיא לך עליה אי דסופה להתפרק מאי יבדוק, הא גם אי סובר כבר ניקב מה יבדוק הרי נסתם, וע"כ דס"ד דלהחמיר היה בודק א"כ כמו כן אי סובר דסופו לינקב הוי ס"ד להחמיר היה בודק כמ"ש התוס' מעיקרא והוי ליה להקשות עליה אי האי מינקיב ודוק היטב:

בא"ד לא תמצא שלא כסידרן בשמאל. כתב מהרש"א דזהו לפירש"י שפי' שלא כסידרן מראשונה לשלישית אבל לפי מה שכתבו התוס' לעיל דשלא כסידרן היינו מחיתוך לגב ומגב לגב שפיר מצינו שלא כסידרן בשמאל, והדבר תמוה שלא שכרו התוס' לדחות הראיה מאחר שכתבו בפשיטות לעיל להטריף גם מחיתוך לגב דהוי שלא כסידרן ועוד דלעיל כתבו דהרבה תמה רבינו יהודה על קבלת ר"ח לאסור היכא דעיקרן מיפרקי מהדדי משמע בהדיא דמחיתוך לגב מודה רבינו יהודה דטרפה והיאך כתב כאן ראיה להכשיר אונא באומא מכח דלא תמצא שלא כסידרן בשמאל דמשכחת לה מחיתוך לגב, לכן ברור כמ"ש לעיל והוכחתי דאין מרש"י ראיה להכשיר מחיתוך לגב כדמוכח מדברי התוס' כמ"ש שם וכ"כ הר"ן בהדיא דאין מדברי רש"י הכרע לזה כלל וכ"ע מודו דכוונת רבא שלא כסידרן ראשונה לשלישית דתרתי אוני דסריכן להדדי משמע מחיתוך לחיתוך ומ"מ שלא כסידרן טרפה וקמ"ל דס"ד כיון שהנקב בין החיתוכים לא איכפת לן, וכ"ש לפי מה שכתב הר"ן דלכך נקב בלי סירכא טרפה דשמא אינו ראוי להעלות סירכא והשתא כשיש סירכא מחיתוך לחיתוך אפי' מראשונה לשלישית עכ"פ חזינן דנקב זה ראוי להעלות סירכא ואפי' תתפרק יעלה סירכא לחיתוך שאצלה קמ"ל דמ"מ טרפה אבל מחיתוך לגב דליכא הגנה כלל בוודאי טרפה וזהו שלא העמידו התוס' לעיל דבריהם רק על כסידרן דאפי' כסידרן אינו כשר רק מחיתוך לחיתוך והוי להו להעמיד עצמם על שלא כסידרן ולפרש דהיינו מחיתוך לגב וע"כ דוודאי שלא כסידרן בא להטריף אפי' מחיתוך לחיתוך דהיינו ראשונה לשלישית דאל"כ הוי ליה להזכיר קודם הכשר כסידרן דסריכן להדדי מסתמא מחיתוך לחיתוך, וע"כ דהכוונה מעיקרא ראשונה לשלישית וזה ברור, ומ"מ אין ראיית ריב"א ראיה רק לפי דרבא סובר יתרת בדרי דאוני טרפה אבל לדידן משכחת שלא כסידרן בשמאל כשיש יתרת בדרא בשמאל, מיהו מה שכתבו ועוד נמי נראה וכו' צ"ע דכיון דמוכח מרבא שיש סברא להחמיר באונא באומא טפי מאונא לאונא א"כ ממילא בכסידרן דלא שמענו להקל באונא באומא יש לאסור דאל"כ כיון דידע רבא לחלק בכך והיה ירא שלא להקל בסברא זו כ"ש שהיה לו להזהר שלא נחמיר בסברא זו, והנה דיני סירכות רבו פרטיהן מאד בדברי הפוסקים וכבר נתבארו אצלי כולן בחידושי לי"ד סי' ל"ט ולא באתי כאן רק לכתוב מה שנוגע לביאור הסוגיא בלבד אעפ"י כן ראיתי לכתוב שני דברים מה שנוגע בכלל דיני הסירכות כמו שאבאר:

. והנה ז"ל הרמב"ם פ"ח מה"ש הלכה ה' אוזן שנמצאת דבוקה בחבירתה הסמוכה לה מותרת ואם נסמכו שלא על הסדר כגון שנסמכה ראשונה לשלישית טרפה ובהלכה ו' כתב נמצאו שתי האונות כאונא אחת וכו' ואם לאו הרי זו חסרה וטרפה, ויש לתמוה הרבה בדבריו חדא היאך הביא דינו של רבא תרתי אוני דסריכי באותו הפרק שבא לומר דיני חסרה כמו שהתחיל וכתב חסרה כיצד וחשב כל דיני חסר בריאה ובשאר איברים ובתוך דבריו הביא מימרא זו דרבא בתרי אוני דסריכי כסידרן כשרה ושלא כסידרן טרפה ולדברי כל הפוסקים פשיטא דטעמא דרבא מכח נקב הוא או דסופו לינקב או דכבר ניקב אבל חסר מאן דכר שמיה, והרי בפירוש אמרו לקמן דמ"ח על הך דרבא או האי אינקיב או האי אינקיב מבואר להדיא דמתורת נקב אתינן עלה, ועוד שהרי כתב בהדיא דאין חסר פוסל כל שיש היכר שהם שתים דבוקות ומ"ש שלא כסידרן שיפסל חסר הא פשיטא שיש היכר שהם שתים דבוקות:

וביותר יש לתמוה שאחר שזכר בפ"ז כל דיני ריאה הסמוכה לדופן ובפ"ח דיני תרתי אוני דסריכי כסידרן ושלא כסידרן ומנה בפרק י' הלכה ט' כל הע' טרפות וכלל בתוכם כל מיני טרפות הריאה שזכר קודם, כתב אח"כ בפרק י"א מה"ש הלכה ו' וז"ל מן הדין היה על דרך זו שאם נמצאת הריאה תלויה בסירכות כמו חוטין וכו', ונופחין אותה בפושרין ואם לא נתבעבע המים הרי היא שלימה מכל נקב או שמא לא ניקב אלא קרום העליון בלבד ואעפ"י שאלו הן הדברים הנראין מדברי חכמי הגמרא המנהג הפשוט בישראל כך הוא וכו' וחוט היוצא מאוזן לאוזן שלא על הסדר אוסרין אותה וכו' עד ודברים אלו כולן אינן על פי הדין אלא על פי המנהג כמו שבארנו עכ"ל הרי נדרש סמוכין לפניו ולאחריו שכל אלו הדינים שזכר אוסרין אותה היינו על פי המנהג ולא מן הדין ואעפ"י שהרב בכ"מ העתיק לשונו ודברים אלו אינן על פי הדין והשמיט תיבת כולן ופי' דקאי רק