תפארת יעקב על חולין חלק ב ד

דוקא ומ"מ בחסר מודה והיינו בנקב שיש בו חסרון מודה אפי' שלא לבית הסמפונות א"כ יש לומר דה"ה בלב דוקא ניקב בעינן לחללו אבל חסר לא בעינן לחללו ולכך נקט ניקב לבית חללו אבל חסר אפי' שלא לחללו, והשתא וודאי הוי ניחא דלא קתני ניטל טרפה דפשיטא דניטל כולו כ"ש מניטל מקצתו ובהא לא הוי קשיא כלל מטחול דרק בין ניקב לניטל מחלקינן אבל לא בין ניטל מקצתו לניטל כולו וכמו כן ריאה כיון דחסר מקצתה בפנים למ"ד שמיה חסרון פסול או בחוץ לר"ש אף דניקב כשר א"כ כ"ש ניטלה כולה, לזה דחו התוס' דבר זה דהך לבית חללו לא בא להורות איסור בחסר אפי' שלא לחללו מדלא קתני ניקב הלב או שחסר כדקתני בריאה או שחסרה, רק הכוונה לבית חללו דס"ד לפי שהוא עב והשתא קשיא להו דלא קתני ניטל כיון דחסר כשר ואהא קאמרי דבלא"ה ניטל הוי כ"ש מניקב דהא לא קתני ניטל בדקין ג"כ דלית בהו פסול חסר בוודאי ש"מ דמ"מ הוי כ"ש מניטל וכו לא נקט ניטלה ריאה לת"ק למ"ד חסרון מבפנים לא שמיה חסרון ואין כאן חסר רק ניקב ומ"מ לא קתני ניטל, ולא דמי לטחול שאין טרפות ניקב הטחול מצד הטחול רק שהוא מקלקל הכרס כל שניקב אבל אינו מצד חסרון הטחול שהרי ניטל כשר ואין הטחול נצרך מצד עצמו כלל משא"כ הנך איברים נצרכין מצד עצמן לחיות הבהמה וכ"ש נטלו מנקבו, והדר כתבו והא דתנן והיינו דנדייק מסיפא דקתני ניקב ולא הגיע לחלל ש"מ דחסר טרפה דאל"כ לא צריך למיתני כלל ועוד דליתני רבותא חסר ולא הגיע לחלל כשר, ואהא כתבו דסיפא קמ"ל אפי' סמוך לחללו כשר והשתא ממילא ניחא דלא נקט רבותא חסר דאז הוי אמינא דהך לבית חללו דהכא היינו סמוך לחללו והך שלא לבית חללו היינו אפי' סמוך לחללו אינו, וקמ"ל דאפי' חסר כשר כל שאינו סמוך לחללו ולכך נקט ניקב ולא הגיע לחלל דאז שפיר ידעינן אפי' סמוך לחללו דאי רחוק מן החלל מוכח מרישא דכשרה:

בא"ד וניטל הלב וריאה ודקין לא איצטריך למיתני וכו'. דבריהם צריכין ביאור שאם נתכוונו לניטל הלב כולו וכן הריאה מלבד מה שאין מקום כלל לומר שהיא כשרה, שאי איפשר שתחי' רגע אחת בלי לב וריאה, אבל בלא"ה מאי ענין הני לטחול שהטחול אבר בפני עצמו הוא ואין לו חיבור עם איברים אחרים שנקובתן במשהו רק מונח על הכרם ואי ניטל נשארו כל האיברים שלימים רק הטחול אינו, ושפיר אמרינן דכשר, אבל לב וריאה שהם דבוקים ומחוברים בשאר איברים ואי איפשר שינטל הלב כולו ולא תטרף מחמת קנה הלב שנשאר נקוב וכן קנה הלב יוצא מן הריאה והרי הריאה נקובה, וכן ריאה שניטלה כולה, גם יש לדקדק שזכרו רק דקין דהם המעיים האחרונים סמוך לבית הריעי ולא נקטו קיבה והמסס וביה"כ, לכן נראה לי דכוונת התוס' דניטל בשר הלב מן הלב אפילו נשאר חלל הלב בלי נקב וכן ניטלה הריאה הכוונה לרבנן, דאי לר"ש כיון דחסר מקצתה טרפה כ"ש כולה, ולא דמי לטחול כלל, רק לרבנן אף דחסר בשר הריאה מבפנים כשר מ"מ בניטל כל בשר הריאה ולא נשאר רק העור בלבד ס"ל דטרפה מכ"ש מניקב, וכן מוכח בגמרא לקמן דאפי' אי מבפנים לא שמיה חסרון אבל אם לא נשאר כלום טרפה, ואהא קשיא להו דלא קתני ניטל אפילו לא ניקב, אמנם בדקין יש סברא אחרת דרק נקב בב"מ הקודמים פוסל דהפרש יוצא לחוץ לגוף הבהמה ואינו יכול לצאת חוץ דרך בית הריעי ובהני כ"ש ניטלו, שהרי ע"כ יש נקב לפניו ולאחריו והפרש יוצא לחלל הגוף, משא"כ אי נטלו הדקין שהם המעיים האחרונים והפרש היוצא מהם לגוף יוצא דרך בית הריעי הוי ליה למיתני ניטל טרפה לכך כתבו דהוי כ"ש מניקב ולא דמי לטחול כנ"ל, ויתר הדברים שכתבו בביאור המשנה דאלו כשרות יתבאר לקמן במקומו בס"ד ושם יתבאר דדברי התוס' בכאן צ"ע, גם דברי הר"ן ז"ל במשנה שם אינם ברורים לפע"ד ועמ"ש שם:

בד"ה או שחסרה מפרש בגמרא וכו' ניקבה לרבנן. דבריהם צ"ע דמה זה שכתבו ניקבה לרבנן הא פשיטא דלכ"ע אפי' למ"ד שמי' חסרון, ניקבה רק לרבנן, דהא ר"ש פליג לבית הסמפונות, ולא הוי להו להזכיר רק שחסרה לר"ש, גם לא ידעתי מאחר שלא חדשו כלום על דברי הגמרא מה הוסיפו על פירש"י דקאמר בגמ' פריך היינו נקב, והיה נראה לכאורה לומר שהוקשה להם למ"ד או שחסרה מבפנים ולרבנן, והשתא כיון דנקטי רבנן ניקבה או שחסרה ש"מ דניקבה פשיטא להו טפי להטריף מחסרון מבפנים, ועוד דחזינן בפנים איכא מ"ד דלא שמי' חסרון, ואולם ר"ש לא שמענו דפליג רק על ניקבה דבעינן לבית הסמפונות ומשמע דבחסר מבפנים מודה א"כ הוי סברות הפוכות מת"ק לזה ס"ל לתוס' דלהך מ"ד קאי פלוגתא דר"ש רק על חסרה, דלת"ק פוסל חסרון מבפנים אפילו אינו פתוח לא לחוץ ולא לפנים לסמפונות מ"מ טרפה, ובהא פליג ר"ש דבעינן שיהא עכ"פ נקוב לבית הסמפונות אז פוסל חסרון מבפנים אבל ניקב לחוץ מודה ר"ש דטרפה, והשתא למ"ד שמי' חסרון יש לפרש ניקבה אפילו לר"ש רק על או שחסרה פליג דאין חסרון מטריף מבפנים רק כשיהא נקוב לסמפונות וזהו שכתבו דלמ"ד לא שמיה חסרון מפרש ניקבה לרבנן דר"ש פשיטא דפליג על ניקבה לדידיה אבל למ"ד שמיה חסרון לא פליג ר"ש בניקבה והוי ניקבה לכ"ע, כן היה נראה לכאורה לפרש:

אבל באמת דברי התוס' פשוטים דקשיא להו הך או שחסרה מאן קתני לה אי רבנן הא היינו ניקבה וחסרון מבפנים לא שמיה חסרון, ואי ר"ש היכי קאמר או שחסרה הא לדידיה ליכא רק חסרה, דהא בניקבה פליג בתר הכי, לזה כתבו דהך תנא לאו רבנן ולאו ר"ש הוא רק תנא אחר דהיינו המסדר המשנה שמנה הטרפות קאמר שיש טרפות בריאה ניקבה לרבנן או לר"ש שחסרה אבל אי ניקבה הריאה רבנן גופייהו קאמרי לה לא שייך או שחסרה והכי הוי ליה למיתני ר"ש אומר עד שתינקב לבית הסמפונות או שחסרה וע"כ דהך ניקבה או שחסרה תנא אחר קאמר לה לרבנן ניקבה או חסרה לר"ש וזה ברור, ובעיקר ביאור הסוגי' דלקמן יתבאר לקמן בס"ד באריכות:

בד"ה ודרוסת הנץ גבי טרפות עוף וכו' משום ר"י קתני לה הכא. לכאורה אין זה ענין כלל למיתני בטרפות עוף, דלא קתני התם רק מה שנתחדש בעוף מה שאין בבהמה או שיש רבותא אחרת אבל לענין דרוסה אין הפרש ביניהם מצד שזה עוף וזה בהמה רק בגדול וקטן דבבהמה עצמה יש חילוק בין גדולה לקטנה וכן בעוף עצמו בין עוף לעוף ואין בו הפרש מצד שהוא עוף דוקא, לכן נראה לי דסבירא ליה לתוס' דת"ק פליג על ר"י ואינו מחלק בבהמה כלל רק למטה מן הזאב אין דרוסה כלל ומן הזאב ולמעלה דורס בכל בהמות וחיות ובדרוסת עופות ע"כ גם ת"ק מודה לר"י דאי חולק היאך לא זכר ת"ק מי הדורס בעופות ועכ"פ היה לו להזכיר בעוף ודרוסת הנץ או הגז וע"כ דבהא כ"ע מודו ולא נחלק ת"ק רק בבהמה אבל בעוף מודה לר"י דדרוסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגז בעוף הגס והשתא מצד הת"ק היה מהראוי להזכיר דרוסת עופות באלו טרפות בעוף שהרי חלוק הוא מבהמה רק משום ר"י דסובר גם בבהמה יש חילוק בין גדולה לקטנה א"כ אין דרוסת עופות חלוק מבהמה כלל נקט לה הכא בהדי הדדי, כנ"ל ביאור דברי התוס' ועמ"ש בגמרא בזה:

בד"ה ודרוסת הגז (ובספרים נרשם בטעות ודרוסת הגס אוכר וליתא) גרסינן בתוספתא ובערוך וכו' מדרס גז (כצ"ל וגם בזה נפל טעות מדרס הגס וליתא) וכו' וטעמא וכו'. לא ידעתי מה ענין זה לזה אי גרסינן גז או גס ואי נתכוונו באמת לומר בפני עצמו דטעמא לאו משום דסופו לינקב למה לא חדשו דבר זה בדרוסת הזאב דמעיקרא או בדרוסת הנץ בדיבור הקודם ולמה נטרו עד דרוסת הגז כאן, ונראה לי דאי גרסינן הגס יהא הכוונה הגדול לפי גדלו לפי גדלות הדורס והנדרס והשתא אי טעמא דדרוסה דסופה לינקב איברים הפנימים היה מוכרח לגרוס הגס דאז שפיר יש לחלק שאם הנדרס גדול הרבה מן הדורס אין הארס המיעוט מן הדורס נוקב עובי איברים הפנימים של הנדרס כיון שהוא גדול הרבה ובני מעיו עבים וגסים אבל אי גרסינן הגז א"כ זה דורס בכל עוף אפי' גדול הרבה ממנו יותר מערך עוף הגס מן הנץ א"כ מ"ש דנץ אינו נוקב בגס והגז נוקב אפילו בעוף גדול הרבה ממנו והיה מההכרח לגרוס הגס, לזה אחר שהביאו מערוך ומתוספתא ומן הפייט דע"כ גרסינן גז, כתבו דטעמא ע"כ לאו משום דסופו לינקב הוא, דבכלל נקובה הוא, רק שהארס שורף ומחמת דכאיב לה טפי סופה למות והשתא שפיר גרסינן הגז דקים להו דארסו חזק כ"כ עד שכל עוף הגס אינו יכול לסבול שריפתו וסופו למות משא"כ נץ אין ארסו חזק כ"כ רק הקטנים אינם יכולים לסבול גם זה ומתים אבל העוף הגס יכול לסבול שריפה חלושה כזו משא"כ ארסו של גז שורף מאד עד שכל עוף שבעולם אינו יכול לסבול שריפתו כנ"ל:

בא"ד ומהאי טעמא לא תני במתניתין דמיא לדיותא וכו' דבריהם צ"ע כיון דקתני דרוסה דכולל סופו לינקב בכל איברים מה צורך שיאמר דמיא לדיותא באבר פרטי בפני עצמו, וראיתי למהר"ם שיף שהקשה הא אתיא בזה הכלל כמו דלא תני ניקב הטחול, ואי משום הא לא איריא חדא דניקב הטחול מסיפא דניטל נלמד דאי ליכא טרפות בטחול כלל למה לי' למיתני בכשרות, ועוד דאיכא למימר דוקא טרפות שלא הוזכר כלל שייר, אבל טרפות הריאה כיון שהוזכר היה לו להזכיר סופו לינקב ג"כ באותו אבר וע"כ דבכלל ניקבה היא, ועוד יש לומר דזה הכלל אינו כולל רק כל שאינה חי' יב"ח אבל סופו לינקב יכול לחיות יותר דאפילו ינקב יכול לחיות יב"ח וכל שסופו לינקב בתוך יב"ח מטריפין אבל הנ"ל קשיא, ונראה לי דכוונת התוס' דוודאי הך מ"ד לקמן דאמר ח' מיני טרפות נאמרו למשה בסיני וודאי אין הכוונה דכך נאמר לו ח' דבמה נפשך אי סמיך ארבנן דאינהו ידעו איזה מהן ראוי' לחיות לא הוי לי' לומר רק כלל אחד נמסר לו כל שאינה חי', וע"כ דהכוונה דכל ע' טרפות נמסרו לו, רק עולא כלל אותם בח' מינים ובמין נקובה פרט לו כל הטרפות בנקובה, וכן בכלהו, והשתא בשלמא אי סופו לינקב בכלל נקובה א"כ ניחא דלא קתני במתניתין רק עיקרי הטרפות, לא המסתעפים, אבל אי עולא כלל סופו לינקב בפני עצמו דהיינו דרוסה והקב"ה פרט בכלל זה כל מיני סופן לינקב, א"כ כמו דהתנא פרט כל הנקובים בכל איברים כמו שפרטם הקב"ה למשה ולא נכללו כולם בכלל אחד נקובה כמו כן היה לו לתנא לפרוט סופו לינקב כיון שיש להם כלל בפני עצמם דרוסה הוי לי' לתנא לפרט שאר מיני סופן לינקב בכל