תפארת יעקב על חולין חלק ב ג

נפילה נעשה דאי היה מחמת נפילה ונתגלה תוך מע"ל לא היתה שוהה מע"ל והיתה מתה תוך מע"ל כנ"ל, ועוד נדבר מזה אי"ה בגמרא במקומו:

עוד כתב הרשב"א ז"ל דשיעור נפילה הוא מגובה עשרה טפחים, וה"מ בנפלה ע"י איגנדר לבור אבל נפלה והיא עומדת, בששה טפחים סגי דמכריסא דתורא ועד ארעא ד' טפחים והכי איתא בב"ק דף נ"ב, ומחמת זה תמה מהרש"ל על הטור דלענין ניזקין בבור פסק אפי' נפל מעומד בעינן י' טפחים וכאן פסק מכריסא י' טפחים והוא כתב ליישב לחלק בין טרפות למיתה והוא תמוה לפע"ד דא"כ מאי פריך לר"נ דקסבר יש חבט בפחות מעשרה ממתניתין דקתני מה בור כדי להמית עשרה טפחים הא שאני מיתה מטרפות דהא השתא נמי דמשני מכריסא דתורא לארעא ד' טפחים ג"כ צריך לחלק בכך למהרש"ל הנ"ל. אבל לדעתי לק"מ בלא"ה מתרי טעמי, חדא דבלא"ה נחלקו הפוסקים אי הלכה כרב דסובר להבלו ולא לחבטו או כשמואל דסובר לחבטו נמי, והשתא הך סברא מכריסא דתורא עד ארעא לא שייך רק לענין חבט, אבל לענין הבל כיון שאין הבל פחות מעשרה פשיטא שאין לחשוב מכריסא דתורא, א"כ לענין טרפות דמ"מ נטרף בחבט, לכ"ע לא בעינן רק ו' טפחים, אבל לענין תשלומין כיון דלא איפסקא הלכתא כשמואל, פטור כל שאינו עמוק י' טפחים, ואין להקשות למה לא קאמר נ"מ בין רב לשמואל בבור עמוק ו' טפחים, דלמסקנא אה"נ דנפקא מינה בהא אבל בס"ד לא ידע דמחשבין לענין חבט מכריסא דתורא:

ועוד נראה לי דבלא"ה לק"מ, לפי שנראה לי כיון דבור אינו ברשותו רק הכתוב עשאו כאילו ברשותו אין לנו לחייבו רק אי עשה בור כדי להמית בו אבל אם עצם הבור אינו רק ו' טפחים אף דעל ידי עמידה יוכל למות בו' טפחים מ"מ מכריסא דתורא עד ארעא לא גרמו מעשיו ואינו שלו כלל והוא לא עשה רק ו' טפחים דאין בו כדי להמית הנופל בו בלבד רק כשיסייע עוד גובה ד' אח"כ, ולא דמי לבא ראשון וחפר ט' והאחרון השלים לי' דאחרון חייב היינו לפי שהוא השלים הבור כדי להמית בו אבל כאן אותן הד' לא היו כלל כאן כשחפר הוא ששה טפחים רק אח"כ באו, ומעיקרא ס"ד דכיון דקתני מה בור שיש בו כדי להמית י' טפחים דבציר מהכי אין בו כדי להמית כלל ומשני דה"מ דאין בו כדי להמית בפחות מעשרה רק באיגנדר לבור ולאו למימרא דבנפל מעומד חייב רק דבעינן בור שיש בו כדי להמית באיגנדר וכל שאין בו כדי להמית באיגנדר אפי' יש בו כדי להמית בעמידה פטור אבל לטרפות פשיטא דמיטרפה כל שיש שיעור מיתה בנפילתה, בעמידה בששה טפחים ובאיגנדר בעשרה וזה ברור ג"כ לפע"ד, ומ"מ הראשון עיקר:

שם זה הכלל בגמ' מפרש לאתויי בסגר ושב שמעתתא, ואיכא למידק כיון דבתוך שב שמעתתא איכא הא דרב עוירא דניקב הטחול טרפה א"כ כיון דתנא דמתניתין חשיב כלהו נקובי בפרט מ"ש דשייר ניקב הטחול ומייתי ליה בזה הכלל, והיה נראה לי דלא חשיב רק נקובי שהן לתוך חלל שלהם משא"כ טחול שאין לו חלל, ונקובתו עד שלא ישתייר כעובי דינר, ממילא אין לו ענין להנך נקובים ומייתי ליה בזה הכלל, ועוד דהנך נקובים כ"ש ניטל משא"כ ניקב הטחול דניטל כשר והיינו לפי שאין נקובתו כשאר הנקובים כמ"ש הרשב"א ז"ל משם הרמב"ם:

שם כל שאין כמוה חיה. פירש"י שלקתה מכה שאין בהמה לקויה דוגמתה ראויה לחיות, נראה שפירש כן משום דלא שייך לומר כל שאינה חיה דהא עכשיו וודאי אינה חיה דאחר שנשחטה נמצא בה טרפות, לכך קתני כמוה דבהמה לקויה כמוה אינה ראויה לחיות רק תמות, ומ"מ אכתי אינו מיושב כל הצורך שהרי כמה טרפות יש שהן מחיים, וכ"ש מהנך דמרבה בזה הכלל דהיינו בסגר ושב שמעתתא רובן נראה טרפותן מחיים, ויותר היה לו לפרש דהכוונה כיון דתנא קאמר אלו טרפות בבהמה ופרט הטרפות והדר מרבה שכל שאין כמוה כמו בהמה זו בטרפות שהוזכרו למעלה ה"ה כל חסרון שנולד בה שאינה חיה כמו זו שיש בה מן הטרפות שהוזכרו מעיקרא ג"כ טרפה, מיהו נראה לי דקאי על דרוסה דסליק מינה דעיקר הטרפות המפורש בקרא היא דרוסה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל להדיא והוא מן המכילתא דאין טרפה רק שטרפה ארי ואי איפשר שהרגה דא"כ נבלה היא וע"כ שלקתה מן הארי מכה שאינה יכולה לחיות וממנו למדו דה"ה חולי שנולד בה שאינה ראויה לחיות וזהו שאמר כל שאין כמוה כמו דרוסה זו דסליק מינה יכולה לחיות טרפה, ודע שיש לדקדק דלכאורה אין סדר במשנה זו דמעיקר נקט ושט וגרגרת והדר נקט קרום של מוח וכן המסס וביה"כ חשיב בתר קיבה ודקין, ונראה לי דנקובת הושט ופסוקת הגרגרת דלא קתני להו רק משום משנה לא זזה ממקומה אין להם שייכות להנך טרפות ועיקר התחלתם בניקב קרום של מוח, והמסס וביה"כ לפי שיש בהם תנאי שתהא נקובתן לחוץ נקט להו באחרונה וכיון שחשב טרפות הנולדים מחמת חולי נקט טרפות הבאין מסיבה אחרת והקדים אותן לדרוסה שאלו באין לבהמה מעצמה ודרוסה מבריה אחרת, ולא עוד אלא שהוא ענין מחודש שאין שם שום שינוי באיברים רק רושם הדריסה שהוא מאדים ונטרפת בכך לפי שהוא שורף, וביאור ענין כל פרטי הטרפות יתבארו בגמ' בס"ד כל אחד במקומו:

בתוס' בד"ה אלו טרפות אי גרסינן אלו ניחא וכו' או קאי וכו' והוי נבלה וכו'. דברי התוס' הללו קשין להולמן חדא הא רבא מתרץ לעיל דף ל"ב אלו אסורות קתני ויש מהן נבלות ויש מהן טרפות א"כ ע"כ דהגירסא אלו דלדברי רבא מאי ואלו, כמו דלא ניחא להו דקאי על ר' ישבב דסובר נבלה משום דלדידיה לא שייך ואלו דהא קתני נקובת הושט רק לר"ע ניחא להו דלא קתני רק משום משנה לא זזה ממקומה ולא בא התנא לומר רק טרפות לכך נקט ואלו טרפות ולא נבלות א"כ לאוקימתא דרבא וודאי קשיא דאי איפשר שיאמר ואלו כיון דחשיב באמת נבלות ג"כ, ואי רבא לא גריס ואלו מאיזה צד נגרוס אנן, הא לא פליגי בנוסח המשנה, גם יש לדקדק הך או קאי דקאמרי, היכי שייך לחלק זה לב' פירושים הא חד מילתא היא דקאי אהני דנבלה דלעיל, דאלו טרפות, גם אינו מובן כלל מה דפתחו לומר אי גרסינן אלו ניחא הא ע"כ חד מינייהו וודאי ניחא דאי ואלו לא ניחא פשיטא דאלו ניחא:

ונראה לי דכוונת התוס' דהם נסתפקו בהנך שחיטתו פסולה דסליק מינייהו דהיינו פסול מחשבה של ע"ג ושל קדשים בחוץ דכבר כתבתי דמדברי הר"ן והרא"ה נראה להדיא דהוי נבלה, וכן נראה מדברי הרמב"ם דכללא כייל כל ששחיטתו פסולה הוי נבלה, ואף דנראה מדברי התוס' שהקשו גבי שוחט חטאת בחוץ לע"ג דלמה לא קאמר דתיקן להוציא מידי טומאת נבלה דאורייתא משמע דס"ל דלא הוי נבילה, מ"מ לא קשיא דוודאי לכ"ע אינה נבלה לטמאות כנבלה דכל ששחיטה בעצמה כראוי לא קרינן בה וכי ימות רק מחשבה גורם ליפסל והוי נבלה אבל לא מטמאה וכן לענין או"ב חייב שאין זה כנוחר ומעקר רק מחשבתו גרמה ושחיטה מיקרי רק פסולה מחמת דבר אחר ומ"מ כיון שנפסלה בשחיטתה הוי נבלה, ויש פנים אחרים מה שנראה להם לתוס' יותר נכון הוא כפי הנראה מפשטא דמתניתין פרק או"ב דשוחט לע"ג לא חשיב רק שחיטה שאינה ראויה ושוחט ונתנבל לכ"ע ליכא משום או"ב ש"מ דשוחט לע"ג אינה נבלה כלל רק שאינו מותר באכילה מחמת מחשבתו לע"ג כמו תקרובת ע"ג אבל אין עליה שם נבלה כלל:

ומעתה שיעור דברי התוס' כך דאי גרסינן אלו ניחא דשפיר קיימינן בשיטה זו דהנך שחיטתו פסולה דסמיך ליה לאו נבלות נינהו ולא קאי אדסמיך ליה כלל ונקט מילתא באפי נפשיה אלו טרפות אבל אי גרסינן ואלו יש לפרש דקאי אהך דלעיל בפלוגתא דר' ישבב ור"ע, ויש לנו לפרש כן כדי להחזיק עדיין בשיטה זו דהנך דלעיל לאו נבלות נינהו ולא קאי עלייהו רק אדלעיל מינייהו, או דקאי אדסמיך ליה ולפי שנפסלו בשחיטה הוי נבלה וקתני עלה ואלו טרפות משא"כ אי גרסינן אלו ניחא בפשיטות דהנך דלעיל לאו נבלות נינהו ואין צורך לפרש דקאי אדלעיל ולא לחדש דהנך דסמיך ליה נבלות נינהו, אבל אי גרסינן ואלו צריכין אנו לדחוק בחדא מהני תרתי או דקאי, אדלעיל ולא אדסמיך ליה או שנחדש דהנך דסמיך ליה נבלות נינהו וקאי עלייהו, ולרבא וודאי ניחא גם גירסא ואלו דכיון דאלו אסורות קתני יש מהן נבלות ויש מהן טרפות א"כ שפיר יש לומר דהנך דסמיך ליה לאו נבלות נינהו וקאי אדסמיך ליה דאינן לא נבלות ולא טרפות ואלו יש מהן נבלות ויש מהן טרפות כנ"ל בכוונת התוס':

בד"ה ניקב הלב לבית חללו בשאר נקובי וכו' וניטל הלב וכו' והא דתנן וכו' דבריהם צריכין ביאור ואין להם המשך כלל, והיה נראה לי לומר דס"ד דלכך קתני לבית חללו דס"ד כל שניקב רוב הלב משני צדדיו אף שלא עבר הנקב לחלל טרפה כמו בטחול דנקובתו שלא ישתייר עובי דינר זהב ונראה פשוט דאפי' ניקב מצד זה וכנגדו מצד השני ולא נשתייר עובי דינר זהב באמצע טרפה ומצרפין הנקבים אף שיש הפסק ביניהם א"כ ס"ד דה"ה בלב כל שנקוב רובו טרפה, ובצד אחד סגי לחלל דבהכי הוי רובו, ומב' צדדים סגי בצירוף רוב אפי' שלא לחלל, ולכך נקט לבית חללו דלא מהני רוב, והשתא הוי ניחא דלא קתני ניטל דשפיר הוי כ"ש מניקב משא"כ טחול דנקובתו בשיור דינר זהב דאפי' ניקב מב' צדדים ולא נשתייר באמצע כעובי דינר טרפה, אבל הנך נקובי שהן לחלל אפי' ליכא רובא שפיר הוי ניטל כ"ש, משא"כ טחול דעיקר תלוי בשיור דינר זהב י"ל אפי' אי ניטל כשר ניקב טרפה, ואהא כתבו דאינו כן רק לבית חללו איצטריך דלא חשיב נקב בעומק ושפיר י"ל דבאמת ברובו נקוב טרפה ומ"מ לא נקט ניטל דהוי כ"ש, ולא דמי לטחול (והטעם דלא דמי אפרש לקמן), ולכך כתבו והא דתנן משום דאי נימא דבלב לא מהני ניקב רובו בלי חלל הוי ניחא דלולא הך הכשר דסיפא הוי ס"ד דכאן קמ"ל לחללו טרפה דחלל מצטרף לרוב נקוב אבל רוב נקוב בלי חלל כגון מב' צדדים ג"כ טרפה, קמ"ל סיפא דבעינן לחללו דוקא וכל שלא הגיע לחלל כשר אבל לפי מה שפירשו השתא קשיא סיפא למה לי והוצרכו לתרץ אפי' סמוך לחלל:

מיהו כל זה אינו נוח לי ונראה לי כוונת התוס' לפי שיש מקום כמו דס"ל לר"ש ניקבה הריאה בעינן לבית הסמפונות