תפארת יעקב על חולין חלק ב לט

עם עילאה, וצ"ל דכוונתם אף שאמרו תתאה יש במשמע בלשון הזה עם עילאה והיינו דנסתפקו בסמוך ומסיק לקולא אבל אי הוי אמרינן דעילאה אינו במשמע רק תתאה בלבד א"כ אתי הפשיטות לקמן לא כקמא ולא כבתרא:

ע"ב בגמ' והלכתא מגין כדר"י. הך כדר"י אינו מובן כלל דהא כך הלכה בכל מקום דפליגי ר"א ורבינא, ומה שכתבו התוס' דבעי לאתויי דר"י לא ידעתי הא דברי ר"י הביאו בגמ' לקמן בהדיא מימרא בפני עצמה ומה בקשו כאן להביא דברי ר"י, ונראה לי לפי שיש ב' מינים בענין זה האחד שקלפו עור העליון וראו התחתון מנוקב ולא בדקו מקודם העליון ע"י פושרין וכדומה לידע שהוא שלם רק למראית עין לא ראו בו נקב ובתחתון ראו וכמו כן משכחת לה בריאה דאוושא כדר"י ובזה ידעינן בבירור ע"י בדיקה שלא ניקב רק התחתון והיינו דקאמר דמגין כדר"י דהיינו דוקא כשנבדק העליון ע"י פושרין שלא ניקב ג"כ אבל כשמצאו ניקב התחתון ולא נבדק העליון ע"י פושרין טרפה דשמא גם העליון ניקב ולא היה ניכר והיינו דקאמר דמגין כדר"י דוקא דידעינן בבירור שלא ניקב העליון, ועמ"ש עוד בתוס' ליישב בדרך מרווח יותר אבל מ"מ תרווייהו אמת לפע"ד:

שם מייתינן מתכילתא דמיא פשורי וכו' אלא מותבינן בפשורי וכו'. לקמן בדברי ר"י עצמו לא הוזכר שנית מותבינן רק אלא בדקינן וכן הנכון כי למה יזכיר מותבינן שנית אך לכאורה הכל מיותר דלמה ליה להזכיר הך דמעיקרא כלל, ונראה לי דמעיקרא הכוונה להזהיר שלא תהא הכלי רק של פושרין כי של קרים יקררו המים וכן להיפוך, רק הכלי הריקן תהא של פושרין ואח"כ מזהיר איזה מים יתן בכלי וקאמר דלא יתן רק פושרין והיינו דקאמר מעיקרא דמיא פשורי ולא במיא פשורי ועמ"ש בחידושי לי"ד:

בתוס' בד"ה אינקיב תתאה לעיל גבי מוח וכו'. מדבריהם מבואר דלא גרסי לעיל בל"ב עד דאינקיב תתאה דא"כ פשיטא דבעינן תרווייהו רק דגירסתם ואמרי לה תתאה כהך דהכא, מיהו לא ידעתי למה לא קאמר לעיל בהיפוך עילאה בלא תתאה אי תתאה מגין דבהא לא שייך לומר דפשיטא ליה דמגין דהא תתאה רך מאד כמו שפירש"י לעיל, ודוחק לומר דלעיל פשיטא לן בהיפוך דאינו מגין חדא למה לא זכרו התוס' עכ"פ דבר זה כמו שכתבו דעילאה מגין מפני חזקו כך הוי להו לומר בהיפוך דתתאה אינו מגין לרכותו, ועוד דהא איכא מ"ד באמת דלעיל ג"כ תרווייהו בעינן כמו בריאה כאן, ונ"ל דכוונת התוס' פשוט דהם לא הוצרכו לומר רק דלכך לא בעי לעיל תתאה בלא עילאה דפשיטא לן דעילאה מגין לחוזקו, א"כ ממילא שוב ליכא לאיסתפוקי בתתאה אי מגין דהא לאמרי לה תתאה בוודאי כשר באינקיב עילאה והלכה כל"ב רק הכא מספקא לן בס"ד כיון דלא ידע אי עילאה מגין א"כ י"ל דתרווייהו בכל חדא מינייהו מיטרפה ומ"ד עילאה סובר בעילאה בלבד מיטרף למ"ד תתאה בתתאה בלבד מיטרף ופשיט מרבה דעילאה בלבד לא והדר מסתפק בתתאה בלבד אבל התם כיון דליכא לאיסתפוקי בתתאה בלבד ממילא אין ספק בעילאה בלבד ג"כ כנ"ל:

בד"ה והלכתא מגין כדר"י בכל דוכתי וכו' לאתויי דר"י. תמוה לי דהא הך דר"י הוזכר לקמן דמ"ז מימרא בפני עצמה ולמה לן להזכירה כאן וכבר כתבתי בגמ' מה שנראה לי, אבל נראה לי לומר עוד בפשיטות דכבר נחלקו הפוסקים בניקב זה שלא כנגד זה ואיכא מ"ד דבעי בדיקה והוא דעת הר"ן ואיכא מ"ד דאפי' בדיקה לא בעי ואיכא מ"ד דאפי' בדיקה לא מהני, וכבר העליתי בחידושי לי"ד דמהך דר"י דהכא מוכח להדיא דלא מהני בדיקה דהא קאמר ואי לא כשרה תתאה אינקיב עילא' לא אינקיב והשתא תיקשי כיון דלא ידעינן מקום דאוושא כל דלא מפקא זיקא אפי' יהא מינקב עילאה מאי איכפת לן דע"כ אינו במקום תתאה כיון דלא מפקא זיקא ולא הוי ליה לומר רק אי לא מפקא זיקא כשרה ובשלמא הכא איכא למימר דמסיים בה הכי משום דבעי לאתויי ראיה דעילאה מגין והיינו דקאמר עילאה לא אינקיב במקום תתאה דמגין אבל בהך דר"י לקמן דמ"ז למה מסיים בה עילאה לא אינקיב כיון דאפי' אינקיב כשרה כל דלא מפקא זיקא וע"כ דדוקא אי עילאה לא אינקיב כלל אז עילאה מגין אבל באינקיב עילאה אפי' לא מפקא זיקא משום דלא אינקיב תתאה במקום עילאה מ"מ שוב אינו מגין וטרפה והיינו דקאמר והלכתא מגין כדר"י דעילאה לא אינקיב כלל רק דאוושא ולא מפקא זיקא אבל באינקיב עילאה שוב אינו מגין לכ"ע וזה ברור לפע"ד, ומ"מ יש לדון אי עלה קרום בעילאה מחמת מכה אף דבעלמא אינו קרום בכה"ג בניקב זה שלא כנגד זה יש מקום להכשיר דמנין לנו שניקב תתאה קודם ואח"כ עילאה דילמא עילאה ניקב קודם ועלה בו קרום וכל כמה דלא מיטרפה הקרום סותם ואח"כ ניקב תתאה, מיהו לפי מה שכתבתי לעיל דטעמא דקרום אינו סותם בושט וריאה משום דלא נייח א"כ אין לחלק בזה כלל ועמ"ש בחידושי לי"ד בענינים אלו. בגמרא גופא אמר רבא האי ריאה דאיגלדא כאהינא סומקא כשרה. משמע דכשרה לגמרי בלי בדיקה ואף דבריאה דאוושא דאינקיב תתאה אפי' ידעינן מקום דאוושא אין סומכין על מראות העין שאנו רואין העליון שלם במקום דאוושא רק צריך בדיקה בגילא או רוקא אי מבצבץ ומ"ש בנגלד עליון דלא בעינן למיבדק תתאה אף שיש לחוש בכל הריאה כולה ומה נפקא מינה ניקב עליון בלי תחתון או להיפוך, וצ"ל דמה דאוושא הוא ריעותא גדולה וקרוב הדבר שנקבו ב' העורות שאי היה ניקב רק התחתון לא היתה משמעת קול רק אי בדקינן לה ע"כ הרוח הולך בין הקרומים משא"כ בנגלד עליון אין לנו ריעותא לחוש לתחתון, ויש לומר עוד דכיון דאיגלדא כולה אין לחוש טפי דהא פשיטא שאין כל התחתון מנוקב ואם באת לחוש מחמת גלד העליון לתחתון היה לנו לחוש לכולה וכמו דאין כולה מנוקבת כן אפי' מיעוט אינו מנוקב משא"כ בניקב במקום אחד יש לחוש במקום זה גם לעור השני והראשון עיקר, ונראה דלכך זכרו דברי רבא שנית אחר דברי ר"י להורות להנ"ל דאף דריאה דאוושא בעי בדיקה הכא לא כנ"ל:

והנה הרא"ש והר"ן הביאו דברי בה"ג שכתב והוא דלא מפקא זיקא וכתבו הם דמשמע מדבריו דבעי בדיקה אלא שהרא"ש סיים שצריכה נפיחה ולא נתבאר אי נפיחה ובדיקה ענין אחד אצלו או בדוקא, קאמר נפיחה אבל בדיקת פושרין אין צריך, ונראה לי דבדוקא נקט נפיחה לאפוקי בדיקה דיש להבין אם כוונת הרא"ש להוכיח מבה"ג דבעי בדיקה משום דאי כוונתו דלא מפקא זיקא היינו שאינו נקוב לפנינו פשיטא דהא ניקבו שניהם וניקבה הריאה טרפה ומאי קמ"ל, והשתא למה כתב מתוך לשונו משמע דבעי בדיקה משמע דמלישנא דייק לה דהיה לו לבה"ג לומר בלשון אחרת ובאמת כל דברי בה"ג אך למותר הם דפשיטא אי מפקא זיקא היינו ניקבה הריאה ואפילו לא איגלדא כלל טרפה, וליכא למימר דכוונת הרא"ש להוכיח דאין כוונת בה"ג בדיקה לכתחילה רק אפילו דיעבד מעכב וזה מוכח מתוך לשונו דלא קאמר וצריכה בדיקה רק קאמר והוא דלא מפקא זיקא משמע דעל כשרה דקאמר רבא נתן תנאי שאינה כשרה רק בידוע דלא מפקא זיקא, הא ליתא דעכ"פ היה לו לומר משמע דמעכב דיעבד והיכי כתב דמשמע דצריכה בדיקה שאם היה בה"ג אומר בלשון הזה לא הוי מוכח מדבריו דיעבד רק לפי שאמר והוא דלא מפקא זיקא, לכן נראה שבא הרא"ש להוכיח מלשון בה"ג מדלא קאמר והוא דנפחוה רק והוא דלא מפקא זיקא דכוונתו בדיקה דוקא ולא סגי בנפיחה ועל זה כתב דכשרה בלי בדיקה משמע ומ"מ מסתברין דברי בה"ג לענין זה דאין סברא להכשירה לגמרי בלא כלום רק צריכה נפיחה:

מיהו בעיקר מה שהוכיחו הרא"ש והר"ן מדברי בה"ג דבעי בדיקה לפע"ד לא מוכח מידי וכוונתו פשוט דאף דקי"ל דתלינן נקב בריאה במשמוש יד הטבח היכא דממשמשא ידא דטבחא מ"מ בנגלד עור העליון דאיכא ריעותא גדולה כזו בעינן דוקא שיהא עור התחתון שלם לגמרי וכל דמפקא זיקא לא תלינן בשאר דבר רק בריעותא דנגלד העליון, ואף דגבי בועה שניקבה תולין היכא דממשמשא ידא דטבחא כמבואר לקמן בפירש"י ותוס' וברי"ף מ"מ נגלד עור העליון גרע דבקל יכול התחתון לינקב ואין תולין בדבר אחר ועמ"ש בתוס' בד"ה אין מקיפין בבועי:

שם מ"ש מקצתה דהדר בריא כולה נמי הדר בריא מי לא תניא ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהם דם. איכא למידק דהוי ליה להקשות בפשיטות אי לקותא היא מה לי כולה מה לי מקצתה דהא כלהו מראות פסולות מטעם סופו לינקב הוא כמ"ש התוס' במתניתין ריש פירקין ונקב במשהו הוא, ומזה נראה להדיא דס"ד לחלק בין כולה למקצתה דבמקצתה אף שהיא לקותא הדר בריא ולא תנקב אבל בכולה לא הדר בריא וסופה לינקב והיינו דהוצרך להקשות משרצים דאי ריאה עורה רך כשאר שרצים אפילו כולה חוזרת ואי עורה קשה כשמונה שרצים אפי' מקצתה לא הדר בריא דהא חשיב התם חבורה שאינה חוזרת, ולפי זה לפי מה דמסיק הכא דל"ש וכשרה דהדר בריא א"כ ממילא יש לומר בשאר מראות חוץ אדום יש חילוק בין כולה למקצתה דכולה לא הדר בריא ובמקצתה הדר בריא, ובהכי ניחא במה שתמה הרא"ש על הראב"ד דמחלק במראות בין כולה למקצתה מהך דהכא דבעי לפלוגי בין כולה למקצתה ומסיק דלא שנא מכלל דבכל מיני מראות אי הוי לקותה בכולה ה"ה במקצתה, ובאמת מהך דהכא מוכח להיפוך דרק בהאדימה מוכיח שאין לחלק מהך דהחובל בהן בשבת דמוכח או אפילו כולה חוזרת או אפילו מקצתה אינה חוזרת אבל בשאר מראות שפיר יש לחלק בין כולה למקצתה דהא בלאו הך דשרצים הוי ניחא ליה לחלק בהא, וכן מוכח להדיא מלשון הראב"ד ז"ל פ"ז מה"ש הלכה ט"ז שכתב ראיה לדבריו והרי האדימה שהיו מחולקין בה בפי' ולבסוף הכשירוה כולה וכו' והיינו כמו שכתבתי ומ"ש ולבסוף הכשירוה כולה היינו דסובר ל"ש וכשרה דאי להך פי' דל"ש וטרפה א"כ אדומה טרפה אפי' במקצתה דדמי לשמונה שרצים א"כ שחור דמלקותא דאדום בא כ"ש דטרפה במקצתה רק דהוא סובר ל"ש וכשרה א"כ שפיר מוכיח כיון דבאדום רצו לחלק בכך לולא דנדחה מהך דשרצים ולבסוף הכשירו אותו א"כ ממילא בשחור יש לחלק בין כולה למקצתה ועמ"ש בתוס' בד"ה אוכמי ובסמוך:

שם אלא ל"ש פירש"י דבין כולה בין מקצתה כשרה כדאמר לקמן אדומה כשרה מדר"נ ע"כ. ואני תמה היכי ס"ד דרבא לחלק