תפארת יעקב על חולין חלק ב לח

תלוי בכבד א"כ וכי בשביל זה לא יוכל לסבור דבעינן כזית לחיזוק המרה כמו דסובר כל שהוא ומה ענין זה לזה, גם בלא"ה קשה מאד לומר דיסבור רש"י דכזית במקום מרה משום מרה הוא דהא רשב"ר סובר דחיות הבהמה תלוי בכבד עצמו דלכך מטביל לה, ואף דהרשב"א ג"כ דעתו דמשום מרה הוא צ"ל דסובר כפי' ראשון ברש"י וכן פירשו הרי"ף והרא"ש אבל לפי דעת רש"י דהעיקר כפי' הב' אי איפשר לומר כלל דמשום מרה הוא וכן נראה באמת כפי' ב' של רש"י דלפי' ראשון מלבד לשון זריק לה ומטביל לה אינו נכון כלל כמו שהקשה רש"י אבל בלא"ה לשון כי הא לא שייך כלל דהא בפי' נחלקו מר אוסר ומר מתיר ודו"ק]:

ונראה לי דכוונת רש"י בפי' הסוגיא כך דמחלוקת ראב"א ור"ז הוא על דרך זה דר"ז סובר דבהכרח היה כוונת התנא דסובר כזית שיהא אותו הזית במקום מרה משום דשם חיות הבהמה בכבד, דאל"כ תיקשי הא לכ"ע בעינן כל שהוא לחיזוק המרה דהא אפי' לר"ח בעינן כל שהוא שם עכ"פ א"כ אי למ"ד כזית בעינן כזית במקום אחר ע"כ יצטרך כזית במקום חיותא וכל שהוא במקום מרה לחיזוק המרה א"כ היכי קאמר כזית הא טפי בעינן, וע"כ דאותו כזית הוא במקום מרה ושפיר נחלקו לר"ח שאין חיות בכבד כלל ולא בעינן שיור רק לחיזוק מרה סגי בכל שהוא, ולרשב"ר דבעינן מצד הכבד עצמו בעינן כזית דיהא הדר בריא ואותו כזית פשיטא שמספיק גם לחיזוק המרה, ומ"ד במקום חיותא סובר דדוקא לר"ח דסגי בכל שהוא בעינן במקום מרה דוקא לחיזוק המרה דבמקום אחר כיון דלא הדר בריא סוף שתנטל המרה, אבל לרשב"ר דבעינן כזית מכח הכבד עצמו שיהא הדר בריא א"כ באותו כזית במקום חיותא סגי דכיון דהדר בריא ממילא יהא חיזוק למרה ג"כ ולא חיישינן שתנטל קודם שתבריא (דבין כך יש לה חיזוק בסמפונות ובהכרח צ"ל כן דאל"פ ניטלה ולא נשתייר כלום הרי ניטלה המרה וע"כ כמ"ש התוס' במשנה דהמרה עדיין דבוקה בגידין וסמפונות] וזה שפירש"י דאותו שיור במקום מרה בעינן כדלקמן היינו כמ"ש דמהך דלקמן דסובר כזית במקום מרה מוכח דאותו שיור כל שהוא במקום מרה בעינן ולכך סובר דכזית ג"כ במקום מרה הוא כנ"ל:

ומ"מ עיקר פירש"י ז"ל מה דפשיטא ליה דלכ"ע למ"ד כל שהוא במקום מרה הוא צ"ע לפע"ד דלא משמע כלל שיחלקו ר"ח ורשב"ר בתרתי חדא בגוף השיעור למר כל שהוא ולמר כזית ועוד במקום השיור למר במקום מרה ולמר במקום חיותא וא"כ יהא זה הוכחה למ"ד כזית במקום מרה דאז לא נחלקו רק בשיעור בלבד אבל למ"ד שהיא חיה ע"כ נחלקו גם במקום השיור דלמ"ד כל שהוא ע"כ במקום מרה ולמ"ד כזית רק במקום שהיא חיה, לכן נראה לי דאליבא דכ"ע נחלקו דלמ"ד במקום מרה סובר בין לר"ח דסובר כל שהוא בין לרשב"ר דסובר כזית בעינן במקום מרה למר מכח דחיות הכבד הוא במקום מרה ולר"ח מכח חיזוק המרה ומ"ד במקום חיותא סובר דלכ"ע במקום חיותא בעינן שיור לר"ח כל שהוא שיהא חיזוק לסמפונות דבמקום שהיא חיה שם יש חיזוק לסמפונות של הכבד וממילא תשאר המרה דבוקה בגידי הכבד והסמפונות אבל אי לא ישאר כלום ינטלו הסמפונות ג"כ ותנטל המרה ומ"ד כזית סובר דבעינן שם כזית מחמת שיהא הכבד עצמו הדר בריא דחיות הבהמה תלוי בכבד כנ"ל ודברי רש"י ז"ל אי איפשר לכוין כן:

שם הילכך בעינן כזית במקום מרה וכזית במקום חיותא. לא נתבאר אי כל הכבד קיים רק הני ב' זיתים ניטלו או נתקלקלו אי טרפה או כשרה והרמב"ם מטריף בפירוש ולא נתבאר טעמו מנין לו, ונראה לי דמוכרח מהך בעיא דבסמוך נדלדלה כבד וכו' דילדול זה איני יודע מהו אי במקום מרה הא איכא אי במקום חיותא הא איכא, והשתא הכא הכבד קיים ומ"מ בעינן שני זיתים, וליכא למימר דדוקא בנדלדלה כבד אבל בכולו קיים לא א"כ מאי קאמר דילדול זה איני יודע מהו הא י"ל דמיבעיא ליה בנדלדלה כבד וב' זיתים ניטלו אי דילדול לא איכפת לן והוי כאילו קיים או דכבד מדולדל אינו מציל כל שניטלו ב' הזיתים וע"כ דפשיטא ליה דכל שניטלו ב' זיתים לא מהני אפי' כולו קיים והשתא קשיא ליה דילדול זה איני יודע מהו אי ניטלו ב' הזיתים אפי' קיים אינו מועיל ואי ישנם רק השאר נתקלקל מאי איכפת לן כיון דשני הזיתים קיימים ועמ"ש בחידושי לי"ד:

שם כזית מרודד מהו. פירש"י דגרע ממתלקט, ויש להבין כיון דמתלקט לא איפשטא ולחומרא כ"ש מרודד ונראה דסובר רב אשי כיון דנשאר מתלקט בספק אין מטריפין רק כששני הזיתים מתלקטין אבל באחד שלם כשר מס"ס שמא אותו הכזית הנשאר שלם סגי ואת"ל דבעינן במקום השני שמא מתלקט סגי והשתא בעי שפיר כזית מרודד אפי' אחד מרודד דבהא י"ל דגרע ממתלקט ולא נכנס בכלל הספק ואפי' אחד שלם אין כאן רק ספק אחד וטרפה או דילמא מרודד נמי הוי כמתלקט ובכזית אחד מרודד כשר, ובהכי ניחא דנקט כזית מרודד ומעיקרא נקט מתלקט סתם ולא זכר כזית והיינו דמעיקרא בכולו מתלקט קאמר ובתר הכי בעי להטריף אפי' בכזית מרודד דגרע ממתלקט, והרב ב"י כתב דמדברי הרמב"ם מוכח דבאחד שלם ואחד מתלקט טרפה ואינו מוכרח כלל כמ"ש הלח"מ שם ואדרבא מדברי הטור משמע דוקא תרווייהו מתלקטין טרפה ולא אחד והיינו כמ"ש, ובאמת גוף דברי הרמב"ם בזה נסתרו מעלינו דמעיקרא כתב דניטל הכבד ונשארו ב' זיתים הללו כשר אח"כ כתב להטריף ביבשו ב' הזיתים, והנה מעיקרא משמע דוקא בנשארו שניהם ובתר הכי להטריף כתב דוקא שניהם והיא סתירה מיניה וביה, אם לא שנאמ' דבהא וודאי כשר ובהא וודאי טרפה ובזית אחד ספק אבל תימה שלא זכר הרמב"ם דהיכא דיש זית אחד ואחד איננו שיהא ספק טרפה ואף שלא הוזכר בגמ' דרך ספק רק מחלוקת מ"מ כיון דקאמר הילכך בעינן כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה ע"כ באחד ספק דפשיטא שלא יחלוק ר"פ על שניהם דבעינן בבירור תרווייהו, דהא במתני' דאלו כשרות לא קתני רק ונשתייר הימנו כזית ש"מ דרק כזית בעינן רק מספק בעינן ב' וצ"ע בזה:

בתוס' בד"ה ערוקאי ר"ז לא היה צריך לברוח וכו'. ואף דלשון פגע בהו ר' זירא משמע שבא כנגדם ממקום אחר ולא ידע מעיקרא שצריך לברוח מ"מ משמע להו מדקאמר להו ערוקאי ש"מ דהוא היה הולך לדרכו ולא היה רוצה לברוח, אמנם לדעתי יש לפרש הסוגיא כך דר' זירא רצה להוכיחם על מה שברחו לנפשם ולהניח הציבור בצרה ר"ל והיינו דאמר להם ערוקאי כזית שאמרו במקום מרה הוא, והענין הוא שהמרה מזיק מאד לגוף וכמה חלאים תלויין בה וכשניקבה המרירות מזיק האיברים והכבד נברא לשאוב מרירות המרה להציל הגוף מן החולאים וכן להיפוך הכבד מחלק דם לכל האיברים ונותן בהם חיות וזהו דוגמת הצדיק אשר בזכותו העולם ניזון כר"ח בן דוסא וכן להיפוך מצינו ביחזקאל ונשאת את עון בית ישראל וזהו שרמז להם ערוקאי אתם בורחים כזית שאמרו במקום מרה א"כ אין ראוי לברוח רק לסבול עם הציבור ובזה מקילין צרות הציבור ור' זירא באמת לא רצה לברוח לכך אמר להם ערוקאי כנ"ל:

בד"ה הילכך הכי קי"ל וכו' נראה שהוקשה להם כיון דלא איפסקא הלכתא אי במקום מרה או במקום חיותא ור"ח סובר כל שהוא א"כ אי נשאר כזית במקום חיותא וכל שהוא במקום מרה יש להכשיר דילמא לא בעינן רק כל שהוא ואת"ל כזית דילמא באותו מקום שנשאר כזית, לזה כתבו דהכי קי"ל כזית דהלכה כך ולית בזה ספק ואין כאן רק ספק אחד באיזה מקום לכך בעינן שפיר תרווייהו, ויתר דיני כבד מבואר אצלי בחידושי לי"ד עיי"ש:

בגמרא ואמרי לה קרמא תתאה וכו' וסימנך כיתונא דוורדא פשיטא אי אינקיב עילאה וכו' כדרבה וכו'. פירש"י דר"נ קרמא תתאה ס"ל, וכוונתו דלא ס"ל עילאה בלחוד מיטרף דא"כ אין צריך סי' על התחתון דכל דעילאה מנוקב טרפה אבל אין כוונתו לומר דסובר בתתאה בלחוד מיטרפה דא"כ סי' למה לי כל שלא נשאר רק עור העליון בלבד טרפה וכי ס"ד שהיה חושש שלא נדע ונחשוב על עור עליון שהיא התחתון, מיהו יש לדקדק מאי קא מיבעי' ליה בתר הכי בניקב תתאה בלבד הא מדברי ר"נ דנתן סי' מוכח דתתאה בלבד לא רק תרווייהו בעינן הילכך נתן סי' אם נגלד עור העליון קצת אם יש עור אדום תחתיו כשרה אבל אם נגלד ולא נשאר האדום תחתיו סי' שנגלדו או ניקבו שניהם, וצ"ל דאין מדברי ר"נ עצמו הכרע כלל די"ל דנתן סי' למ"ד עילאה להכיר תיכף בנגלד עור העליון כל שאנו רואין ככיתונא דוורדא סי' שנגלד העליון רק כיון דפשיט מרבה דריאה דאגליד כאהינא סומקא כשרה וכמו כן פשיט דתתאה בלחוד, לא ניחא ליה לרש"י לפרש דברי ר"נ דלא ס"ל עילאה רק תתאה ג"כ ועמ"ש בסמוך:

שם פשיטא אי אינקיב עילאה וכו'. יש לדקדק דמעיקרא מייתי פלוגתא ובתר הכי קאמר פשיטא מדרבה והוי ליה לומר הלכה מאי, גם כיון דבעלמא הלכה כלישנא בתרא ה"ה הכא ולמה לי דרבה, ונראה לי דכאן נסתפקו בגוף הנך אמרי לה אי פליגי או לא פליגי כלל והיינו די"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא דהנך שמעו דהטריף בעילאה והנך דהטריף בתתאה ותרווייהו אמת או דפליגי דבעילאה לא מיטרף רק בתתאה ופשיט מרבה דמכשיר בעילאה בלא תתאה א"כ ע"כ דפליגי דאי לא פליגי רבה דלא כמאן וע"כ דפליגי וסובר רבה כלישנא בתרא, והדר בעי אליבא דמ"ד תתאה אי בתתאה עצמו מטריפין או עם עילאה ולא פליגי על לישנא קמא רק דבעילאה בלבד אין מטריפין ופליגי בה רבה ור"י ולפי זה במוח דלעיל דאין לנו שום פשיטותא דנחלקו הלך אמרי לה ממילא אמרינן דלא פליגי כלל ומר שמע בעילאה ומר בתתאה זו היא דעת בה"ג דפוסק שם להטריף בכל חדא מינייהו, מיהו לפי גירסת רש"י ז"ל לעיל עד דאינקיב תתאה אין ספק דלמ"ד תתאה בעינן תרווייהו דוקא וכיון דפשיטא לן דהלכה כל"ב שוב לא בעי בעילאה לחוד כמו הכא, אבל לפי הגירסא לעיל ואמרי לה תתאה מוכח כשיטת בה"ג דמדלא קאמר לעיל כמו הכא ש"מ דמשמע ליה דלא פליגי כלל רק הכא מוכח מרבה דפליגי כנ"ל, ועמ"ש בתוס' לקמן ע"ב בד"ה אינקיב:

בתוס' בד"ה ואמרי לה וכו' כלומר עם עילאי. לכאורה אינו מובן דהא בהא נסתפקו בסמוך אי עילאה מגין ואי דהם מפרשים דבתר הכי נסתפקו בפני עצמן א"כ הוי להו למיפשט מהך דהכא כיון דנדחה אמרי לה קמא מכח דרבה א"כ הלכה כמ"ד תתאה