תפארת יעקב על חולין חלק ב לז

בין הפרשות שניה כמו בראשונה, ולפי זה לענין שלישית כיון דבתרווייהו לא נקט בין הפרשות ליכא למידק דכשרה והוי שפיר ספק טרפה, אך כבר כתבתי דבלא"ה מוכח מדברי התוס' דפי שלישית כשרה דאל"כ לא הועילו כלום דאכתי הוי מצי למיבעי אי עד ועד בכלל בפי פרשה שלישית, ודוחק לומר דלא קשיא להו רק למיבעי בשניה אי וודאי או ספק אבל בשלישית דליכא למיבעי רק אי כשר או ספק לא קשיא להו כלל דרק לקמן בפרשה עצמה ס"ל דלכך נקט עד ועד בכלל דרצה למיבעי על וודאי אבל כאן בפי פרשה לא זכרו התוס' מזה כלל ש"מ דפי שלישית כשר לדעתם כנ"ל:

בד"ה ואת"ל וכו' פרשה עצמה מהו פי' בקונ' וכו' ונראה וכו' אבל אי פי פרשה כשרה וכו'. כל דבריהם תמוהין לכאורה ומגומגמין, אבל כוונתם פשוט דוודאי ס"ל דלא רצה להסתפק באופן שיצטרך שני את"ל דהיינו את"ל עד ולא עד בכלל ואת"ל פי פרשה טרפה וודאי, וכמו כן לא רצה להסתפק רק שיהא וודאי טרפה והוי ס"ד דתוס' דהוי מצי למיבעי את"ל עד ולא עד בכלל מ"מ בין אי פי פרשה טרפה או ספק מ"מ פרשה עצמה הוי וודאי דדוקא פי פרשה הוי רק ספק דמיקרי בין ואינו בכלל אבל פרשה עצמה לא הוי בין ובכלל וודאי ואהא כתבו דנראה דאפילו אי נימא דלהך צד אי פי פרשה טרפה הוי מצי למיבעי אי עד ולא עד בכלל מה דבאמת יש לומר דאפילו להך צד ליכא לספוקי בפרשה לוודאי דרק פי פרשה הוי בכלל וודאי דלא מיקרי בין אבל פרשה עצמה לא הוי בכלל וודאי רק אפי' אי נימא דיש לנו להסתפק בזה דגם פרשה עצמה הוי וודאי כמו פי פרשה אבל הא וודאי דלא גרע פרשה עצמה מפי פרשה מה דשם כשרה יהא כאן טרפה, הילכך ממילא אין כאן שום צד ספק בפרשה עצמה אי עד ולא עד בכלל שתהא טרפה וודאית רק דנימא תרי את"ל, את"ל עד ולא עד בכלל ואת"ל פי פרשה טרפה וודאי לכך לא בעי לה רק בחד את"ל, ואהא כתבו עוד דאפילו נניח כ"ש זה ונימא דיש סברא לומר דאפי' אי פי פרשה כשר בנפסק הפיצול במקום דיבוקו בפי פרשה גרע מפי פרשה מ"מ מיבעי' ליה ברחוק דברחוק פשיטא דליכא לאיסתפוקי דוודאי טרפה רק אי בין הפרשות וודאי טרפה דהיינו אי עד בכלל אבל אי אינו בכלל פשיטא דברחוק לא הוי וודאי והא דלא מיבעיא ליה בקרוב, דהשתא ס"ל דבקרוב הוי ממש כמו פי פרשה עצמה וליכא ספק כלל כנ"ל, ומה שכתבו אבל אי פ' פרשה כשרה אף דכשרה אין כאן צד כלל רק לפי שההפרש בין אי יהא הספק אי וודאי או ספק א"כ הספק אי אין כאן צד הכשר כלל או שמא יש כאן צד הכשר אבל השתא אי איפשר להסתפק שמא אין כאן צד הכשר דכיון דפי פרשה יש לה צד הכשר כ"ש פרשה עצמה ולכך בעי אי עד ועד בכלל דאז נסתפק שמא בפרשה אין כאן צד הכשר כלל:

בד"ה מאי לאו ראשונה ושניה. הא דנקט שניה משום דאי הוי טרפה הוי שייך למיבעי כל הני בעיי בשניה כמו בראשונה עמהרש"א בזה, ועם כל האריכות שלו נראה לי דכוונת התוס' פשוט דלא ס"ל כפירש"י שפי' דאי עד ולא עד בכלל ראשונה ושניה בכלל איני יודע, רק ס"ל דהספק הוא דאי עד ולא עד בכלל גם שניה דקאמר היינו עד שניה ושניה עצמה אינה בכלל ומשניה עד שלישית כשר, והא דקאמר עד שלישית לפי שאין כאן רק שלשה עצמות שראוי לדון עליהם כמ"ש הרמב"ם ובתר הכי אין לדון כלל בדין פסוקת החוט, והשתא שפיר כתבו כיון דספיקא היא בשניה ואי הוי טרפה איכא למיבעי כל הני בעיות אי אין עד בכלל א"כ שניה כשרה ופי פרשה דידה מהו ואי עד בכלל פרשה דידה מהו רק הש"ס בעי לה בראשונה משום דיש צד דשניה כשרה אבל התרצן נקט כדי למיפשט בשניה ג"כ כנ"ל:

בגמרא בעופא מאי ר' ינאי אמר למטה מן האגפים ור"ל אמר עד בין אגפים. [לפי גירסא שלפנינו לא הוזכר בדברי ר' ינאי עד רק בדברי רש"י ז"ל הגירסא עד למטה] אמנם הרי"ף והרא"ש וכן נראה שהיתה גירסת הרמב"ם בהיפוך ר' ינאי עד בין האגפים ור"ל למטה מאגפיים, ולפי גירסא זו פסק הטור סימן ל"ב עד התחלת מקום חיבור האגפים והביא בשם הרשב"א ז"ל דפסק עד כלות החיבור והיינו למטה מאגפים וכתב עליו ולא נהירא, וכתב ב"י דמדברי הרא"ש והרי"ף שסתמו משמע דפסקו כר' ינאי דהוא רבי' דר"י וכ"ש דר"ל ושכן דעת הרמב"ם:

ותמהני מאד על הטור ז"ל שהרי דבריו נגד דעת אביו הרא"ש ז"ל שהרי הביא דברי ר"ש שנסתפק בהך למטה מן האגפים אי מקום חיבור או מקום שכיבה על העוף וכתב על זה ולי נראה מקום חיבור משום דעד ולא עד בכלל דאל"כ לא שייך שיחלקו כחוט השערה, והשתא אי מקום חיבור ניחא דפליגי מן התחלת החיבור עד סופו אבל, אי מקום שכיבה הפליג מחלוקתן ע"ש שזה תורף דבריו, והשתא אי ס"ד דדעתו לפסוק כמ"ד עד בין אגפים לגמרי למה לו כל השקלא וטרי' דהא כיון דכתב דעד ולא עד בכלל שוב אין נ"מ אי הכוונה במקום חיבור או מקום שכיבה ס"ס פשיטא דמקום חיבור ג"כ נקרא בין אגפים דוודאי ליכא למ"ד דבין אגפים מתחיל ממקום חיבור דוקא ולא במקום חיבור עצמו כיון דעד בין אגפים ולא עד בכלל אפילו ימשך הך בין עד סוף מקום שכיבה מ"מ עד התחלת החיבור מיטרפה ולא יותר, ומדטרח הרא"ש להכריח דבין הוא מקום חיבור ולא מקום שכיבה ש"מ דדעתו להחמיר כמ"ד עד למטה ושפיר יש נ"מ דאי בין מקום חיבור בכלות החיבור הוי למטה ואי בין מקום שכיבה נמשך למטה עד כלות מקום שכיבה על הגוף והוצרך להכריח דהכוונה מקום חיבור ולא מקום שכיבה:

וביותר אני תמה על הרב ב"י שכתב שדעת הרא"ש לפסוק להלכה עד בין אגפים כי לא זו שלא נמצא ברא"ש שום רמז מזה ואדרבא מבואר להיפוך כמו שהוכחתי רק שיש לומר שלא הכריע ודעתו להחמיר אבל לא לומר שדעתו להקל, וליכא למימר דהוכחת הב"י הוא מדכתב על ספיקו של ר"ש דהך ספיקא שייך נמי למ"ד עד בין משמע דדעתו לפסוק כהך מ"ד, הא ליתא דהא כל עיקר הכרעתו של הרא"ש ז"ל אח"כ דמקום חיבור הכוונה הכל נובע מכח זה דגם להך מ"ד יש להסתפק דאי היה מקום לומר דרק למ"ד למטה מאגפים מספקא לן אבל למ"ד עד בין בוודאי מקום חיבור הוא אין כאן מקום לפשוט ספיקו של רבינו שמשון ז"ל דשפיר יש לומר דמ"ד עד בין היינו מקום חיבור ועד בכלל ומ"ד למטה עד כלות מקום שכיבה ולא הפליג מחלוקתן כלל רק לפי שהספק בתרווייהו בשוה הוכיח הרא"ש ז"ל דלכ"ע מקום חיבור דאי לכ"ע מקום שכיבה אי עד בכלל נחלקו כחוט השערה ואי אין בכלל הפליג מחלוקתן וזה ברור:

שם אייתי לקמיה עופא ובדק וכו'. לא נתבאר מה חשש היה בעוף הזה עד שהוצרך לבדוק כל חוט השדרה ומזה ראיה דנשברה השדרה צריך לבדוק על פסוקת החוט וכבר כתבתי מזה בריש פירקין ואולי היה המעשה דנפלה ולא יכלה לעמוד על רגליה והוי משדרן כרעי בתרייתא ובהא לכ"ע צריך בדיקה ואין תולין בשגרונא ובהכי ניחא טפי דהיה צריך לבדוק כולו משא"כ בשבר לא היה צריך לבדוק רק מקום השבירה:

שם ולא ידענא אי משום דלא צריך למיבדק טפי וכו'. לא ידעתי לאיזה צורך הביאו הך עובדא דעולא שהרי לא שמענו ממנו דבר חדש כלל ובלי דבריו וודאי לא היה נודע אצלינו דעת בן פזי ומה נתחדש עכשיו במאמרו של עולא, גם קשה לי היכי ס"ד משום יקרא דבי נשיאה יניח מלבדוק ויתן מכשול לאחרים, מיהו י"ל דמדינא היתה מותרת לדעתו בלי בדיקה מס"ס ספק לא נפסק שם ואת"ל נפסק דילמא לא בעינן רק עד בין אגפים רק לכתחילה צריך לברר וכיון דדיעבד כשר לא חש למכשול משום יקרא דבי נשיאה כיון דאין כאן מכשול של איסור אבל הנ"ל קשה, ואולי י"ל דבא ללמדנו דעכ"פ לא היה ברור לבן פזי כמ"ד למטה מאגפים דא"כ פשיטא דלא הוי אזיל משום יקרא דבי נשיאה שמא יתירו בבדיקה זו בלבד ורק בהא מספקא לן אי לגמרי כמ"ד עד בין אגפים ס"ל או דמספקא ליה ומכח דדיעבד מותר מחמת ס"ס אזיל משום יקרא דבי נשיאה, ועמ"ש בתוס' ליישב בענין אחר. בתוס' בד"ה למטה מאגפים יש להסתפק וכו'. הרא"ש הכריע דמקום חיבור קאמר ולדבריו יש ליישב הך עובדא דעולא שיצא לנו מדבריו דחזינן דנסתפק דאזיל משום יקרא דבי נשיאה ואי לא נחלקו רק כחוט השערה היכי ס"ד דמשום בדיקה כחוט השערה שביק ואזיל וע"כ דעד ולא עד בכלל א"כ מוכח מעובדא דעולא דעד ולא עד בכלל וממילא מוכח דבין אגפים היינו מקום חיבור דאי מקום שכיבה הפליג מחלקותן או דלא שייך בשיעור ארוך עד ולא עד בכלל כמ"ש הרא"ש אבל לולא עובדא דעולא הוי ס"ד דעד ועד בכלל ופליגי כחוט השערה, ומה שהכריח הרא"ש מסברא דלא נחלקו כחוט השערה אין הכרח דהא כל הספק אי עד ועד בכלל לקמן דנ"ה גבי עד כאיסר כחוט השערה הוא, רק מהך עובדא דעולא מוכח זה מדברי עולא בעצמו דנסתפק דאזיל משום כבוד בי נשיאה ועמ"ש בחידושי לי"ד סימן ל"ב:

בגמ' כי הא דר"ח זרק לה ורשב"ר מטביל לה פירש"י בלשון שני והוא העיקר לדעתו דר"ח זריק לה דסובר שאין חיות תלוי בכבד וכל שהוא בעינן במקום מרה כדלקמן, ואני תמה בדברי רש"י ז"ל הללו אי סובר דכמו שנחלקו בסמוך אליבא דמ"ד כזית למר במקום מרה ולמר במקום חיותא כמו כן נחלקו למ"ד בכל שהוא למר במקום מרה ולמר במקום שהיא חיה א"כ קשה מה זה שכתב דבמקום מרה בעינן כדלקמן הא איכא מ"ד לקמן במקום חיותא ואי דלכ"ע בעינן למ"ד כל שהוא במקום מרה משום חיזוק המרה א"כ תיקשי תיפשוט מזה דבעינן הכזית במקום מרה דאי במקום חיותא א"כ בעינן תרתי כזית במקום חיותא וכל שהוא במקום מרה לחיזוק המרה, ועוד תמוה לי על דבריו היכי סובר בהך דלקמן כזית במקום מרה אי הטעם משום דסובר דחיות הכבד הוא במקום מרה א"כ מה ענין זה למ"ד בכל שהוא דסובר דאין חיות תלוי בכבד כלל דמהאי טעמא זריק לה א"כ מה זה שפי' דאותו שיור במקום מרה בעינן כדלקמן הא אין ענין זה לזה כלל ואי סובר דמ"ד כזית במקום מרה טעמו משום חיזוק המרה א"כ תיקשי למ"ד במקום מרה מאי ענין זה למחלוקת רשב"ר ור"ח הא עיקר מה שלמדו מר"ח דזריק לה וסובר דאין חיות