תפארת יעקב על חולין חלק ב לו

כתבתי דצ"ע בלשון זה אחת ושלישית ושניה דהוי ליה לומר ראשונה ושלישית ושניה או אחת ושלש ושתים:

לכן נראה לי דוודאי עד אחת דקאמר שמואל הכוונה עד מקום ששם כלתה פרשה אחת דאי בהתחלתה אינה אחת רק ראשונה, שניה איני יודע ובוודאי בהתחלת שניה מיקרי שניה וכן שלישית, והשתא מיבעי' ליה אי אותו מקום שכלתה הפרשה ראשונה הוי בכלל להטריף וודאי או בכלל ספק וכשני' יחשב דאין עד בכלל והמקום שכלתה אחת הרי היא שניה, והדר בעי ר"פ את"ל עד ולא עד בכלל פי פרשה מהו אי לעולם מקום הפיצול נמשך לשלפניו ופיצול ראשון נמשך לשדרה למעלה ופרשה ראשונה מתחלת ממקום כלות פיצול ראשון עד כלות פיצול שני והכל מיקרי פרשה ראשונה וכאן דאמר עד אחת א"כ עובי הפיצול וודאי טרפה רק אחר העובי שם כלה פרשה ראשונה ולא עד בכלל לוודאי רק לספק, אבל אי נימא פי פרשה היא מקום כלות פרשה ראשונה א"כ בעובי הפיצול עצמו הוי ספק כי שם כלה האחת אבל אי עד בכלל ליכא למיבעי כלל בפי פרשה דאפילו אי שם מקום כלות פרשה ראשונה הוי טרפה וודאי דעד בכלל, ואתי ר' ירמיה ובעי תיכף אחר פי פרשה מקום המתחיל פרשה [והיינו דשלשה עצמות יש וכל עצם כל ארכו נקרא פרשה אף דמפירש"י ותוס' נראה דפרשה מיקרי החוט המתפצל לשמאל ולימין אבל מדברי הרמב"ם נראה בהדיא דהעצמות נקראין פרשיות] אי עד ועד בכלל מקום זה מהו, והיינו ממש הספק הראשון רק מעיקרא דבעי על פי פרשה לא היה יכול למיבעי רק אי עד ולא עד בכלל ועכשיו ברחוק קצת אח"כ ממש ובעיא זו לא הוה יכול למיבעי רק אי עד ועד בכלל דמקום כלות האחת הוי וודאי טרפה אי מקום כלות הוא אחר עובי הפיצול דשם מתחלת פרשה עצמה א"כ שם הוי וודאי דעד בכלל, או דילמא מקום כלות הוי עובי הפיצול ורק שם הוי וודאי, אבל בתר הכי בין הפיצול לפרשה עצמה הוי ספק, וכל אחד בעי במשהו יותר כי דרך הספק בעד בכלל או לא רק במשהו כהך דלקמן דנ"ה עד כאיסר עיי"ש, ובעי למיפשט מברייתא דקתני הפרשה תידון כבשר ואי איפשר לומר ראשונה דהיינו עצם הראשון דראשונה וודאי. טרפה לכ"ע דעד אחת קאמר דהיינו עד מקום ששם כלה אחת ולכך קאמר מאי לאו שניה ולא גרסינן ראשונה ושניה כמו שהביא רש"י דיש גורסין מאי לאו שניה, והשתא איפשטא כלהו אבעיות דמדלא קאמר פי פרשה תידון כבשר ש"מ פי פרשה להטריף רק אחר פי פרשה כשר ומוכח דשניה להכשיר, ודחינן לא שלישית והפרשה דקאמר היינו בין שניה לשלישית משם מתחיל להיות נידון כבשר ומעיקרא טרפה:

ולפיכך השמיט רבינו הגדול ז"ל פ"ח מה"ש ה"ג דין פסיקת הפיצול לגמרי. ולפי פירש"י עיקר האיבעיא בפיצול עצמו שנפסל ולמה לא זכרו להכשיר או להטריף, וע"כ דלא משמע ליה לפרש כלל כפירש"י מהני טעמי דאמרן ועוד דדין הפיצול אין לו שייכות לכאן והיא בעיא בפני עצמה פיצול שנפסק מהו, ועוד מאיזה צד יסתפק לנו בפיצול דחוט השדרה שנפסק ברובו תנן והיינו חוט הישר ההולך על פני כל השדרה אבל פיצול לאו חוט השדרה הוא וכיון דחוט השדרה קיים מהיכא תיתי להטריף בפיצול, לזה נראה לו לפרש ממש כמו שפירשתי וסובר דהא דדחינן לא שלישית לאו דחייה הוא דהוי ליה לומר דילמא לא שלישית ומדקאמר לא שלישית משמע ליה דהכי מפרשינן באמת ברייתא דכיון דקתני סתמא הפרשה תידון כבשר ולא פירשה איזה פרשה מסתמא להחמיר אמרו פרשה אחרונה כיון דראשונה וודאי טרפה ובברייתא ליכא ספיקא וכל מעיקרא טרפה וודאי וזהו שכתב שלא ישאר אחריה רק פרשה שלישית והיינו למעט פי פרשה שלישית שאינה בכלל ההכשר רק מהתחלת פרשה שלישית ואילך, ועמ"ש בחידוש לי"ד סימן ל"ב לפרש דעת הרמב"ם ז"ל בפשיטות כעין פי' הנ"ל:

שם ואת"ל עד ועד בכלל פרשה עצמה מהו פירש"י דבפרשה ראשונה קאי. וכוונתו דקשיא ליה למה תלה ספיקו אי עד ועד בכלל אפילו אי אין עד ועד בכלל איכא למיבעי אי ספק הוא אי כשר וע"כ דרצה למיבעי שיהא הפיצול טרפה וודאי וע"כ דבפרשה ראשונה קאי דאי על שניה ליכא למיבעי על פיצול רק ספק דלא גרע מחוט הישר שם, ועמ"ש בתוס' בד"ה ואת"ל בתרא:

בתוס' בד"ה עד ועד בכלל מדקאמר בפירקין וכו' ולדעתי בלא"ה לק"מ דדוקא התם אמרינן להחמיר דכיון שיש במשמע ב' לשונות וחכמים לא פירשו מסתמא להחמיר נתכוונו דאי להקל היה להם לפרש כי מנין נדע להקל מסתמא נחמיר וכיון שסתמו באמת נתכוונו להחמיר אבל הכא כיון דשניה נמי ספק היא א"כ לא שייך לומר אי היה מתכוון להקל היה לו לפרש מחמת דמנין נדע להקל מן הסתם נחמיר, דהא באמת דעתו להחמיר אפי' בשניה וכ"ש בראשונה ושפיר יש לומר דגם בזה ספק ולא חש לפרש דמעצמנו נחמיר אבל לא שייך להחמיר לעשותו מספיק' כוודאי דעכ"פ לעולם ספק ומספק נחמיר:

בד"ה ואת"ל עד ולא עד בכלל אי נמי וכו'. לכאורה תמוה לפי הנראה מלשון התוס' דהך בין הפרשיות לא מיקרי רק בין פיצול ימין לשמאל כמו שדקדקו בהדיא בין הפרשיות דקאמר שמואל, א"כ הוי ליה למיבעו אי עד ועד בכלל בכל אורך עצם ראשון אחר מקום הפיצולים של ימין ושמאל או רק בין הפיצולים הוי בין הפרשיות והא בכלל ובתר הכי ספק, או דכל אורך עצם ראשון הוי בין הפרשיות וכולו בכלל להטריף, ונראה לי דלא קשיא כלל דהא בלא"ה הקשו דהוי ליה לומר עד הפרשות ותירצו משום שאחד מתפצל קודם לחבירו והשתא תינח השתא דבעי אי עד ולא עד בכלל ניחא דלא נקט עד הפרשיות משום דפיצול ראשון המתפצל קודם לא מיקרי בין הפרשיות וזה הוי בכלל וודאי רק בין ראשון לשני מיקרי בין ואינו בכלל ואי הוי נקט עד הפרשיות הוי פיצול ראשון שמתפצל קודם ג"כ אינו בכלל וודאי, אבל אי הוי בעי אי עד ועד בכלל הוי שמעינן שפיר דע"כ כל עצם ראשון מיקרי בין הפרשיות ושפיר קאמר עד בין לכלול בכלל וודאי כל העצם, אבל אי בין לא מיקרי רק מקום שבין הפיצולים למה לו לומר עד בין לימא עד הפרשיות ופשיטא דהוו ב' הפיצולים בכלל דלא היה איפשר לומר דרק פיצול ראשון בכלל דהא עד הפרשיות קאמר וב' הפרשיות בכלל וזה ברור, מיהו יש לדקדק בגוף דברי התוס' במה שתירצו דהוי ס"ד מעובי פיצול ראשון דתינח להך אי נמי, אבל לפי' ראשון דס"ד מעובי הפיצול מיקרי בין מאיזה צד נימא דמתחיל מן השני טפי מן הראשון, ונראה לי דדוקא להך אי נמי דרק עובי מיקרי בין, קשיא להו שפיר לאיזה צורך קורא שם למקום עובי הוי ליה לומר עד הפרשיות ולא עד בכלל א"כ ממילא מהתחלת הפרשיות ולמטה אינו בכלל ולמה לו להזכיר בין, משא"כ לפי' ראשון דכל העצם מיקרי בין, שפיר קאמר עד בין, לכלול כל העצם שאינו בכלל ומאיזה צד יזכיר עד הפרשיות דהיינו מקום הפיצולים והוא מזכיר שם העצם שאנו דנין עליו בפסוקת החוט מאחר שכל העצם הראשון נקרא בין הפרשיו' כנ"ל:

בא"ד לא מצי למיבעי פי פרשה שניה וכו'. עמהרש"א שסתר דברי מי שרוצים להוכיח מדברי התוס' דפי פרשה שלישית כשר מכח אותו מה נפשך עצמו שאין להסתפק בפי פרשה שניה דלעולם בכלל איני יודע כמו כן פי פרשה שלישית לעולם כשר דאי חשיב בין הפרשיות בכלל שלישית היא ואי לא חשיב בין הפרשיות הא לא אמר רק בין הפרשיות שניה הוי ספק וכיון דפי פרשה לא מיקרי בין הפרשיות ממילא כשר, ודחה מהרש"א דבר זה דאף דלא אמר רק בין הפרשיות שניה הוי ספק אין הכרח דיותר לא, דסמך על מה שאמר שלישית להכשיר ש"מ דפי פרשה טרפה מספק, (הוקשה לו השתא היכי דייקי התוס' דפי פרשה שניה לעולם ספק דילמא וודאי ואף דלא קאמר רק בין פרשיות ראשון משום דסמך על מה שאמר שניה ספק ש"מ דפי פרשה וודאי ותירץ דהא ע"כ לאו דסמכא הוא דהא חזינן השתא אי לא עד ועד בכלל דקאמר שניה ספק ומ"מ גם ראשונה ספק ש"מ דאין זה הכרח למידק משניה דספק דמעיקרא וודאי ע"כ תורף דבריו, ואין דבריו נראין כלל דדוקא לפי מה דהוי ס"ל עד ולא עד בכלל הוי כדפריש בהדיא דראשונה ספק הלכך אין קפידא למידק משניה דהוי וודאי אבל אי ס"ל עד ועד בכלל בוודאי יש לדייק משניה דמעיקרא וודאי כמו דדייקינן משלישית דמעיקרא ספק, ותדע דאי ס"ד דפי פרשה שלישית אכתי ספק מאי הועילו התוס' במה שכתבו ודוקא אי עד ולא עד בכלל מיבעי' ליה וכו' והיינו דקשיא להו דהוי ליה למיבעי אפילו עד ועד בכלל ואף דבפי פרשה ראשונה ליכא למיבעי רק אי אין עד ועד בכלל מ"מ עכ"פ בשניה הוי מצי למיבעי לזה כתבו דאין ספק בזה דבמה נפשך הוי בכלל איני יודע, והשתא אי בפרשה שלישית לא שייך מה נפשך זה אכתי הוי ליה למיבעי בפי פרשה שלישית דאי פי פרשה מיקרי בין הפרשיות וודאי כשרה ואי לא הוי ספק כיון דקאמר רק שלישית ולא פי פרשה כדברי מהרש"א וע"כ דבהא נמי הוי במה נפשך להכשיר, גם עיקר דבריו נבנין על זה היסוד כפי פירש"י דאי עד ולא עד בכלל בראשונה ושניה היה הספק, אבל כפי מה שאבאר לקמן בתוס' בד"ה מאי לאו דס"ל לתוס' דרק בראשונה בלבד מספקא לן ושניה היינו עד שניה ועד שלישית כשרה והיינו כיון שהם שלשה עצמות נקט עד שלישית להכשיר וכ"ש שלישית, ולפי דרכו של מהרש"א הוי ליה לחלק בפשיטות דדוקא מכשר לספק יש לדייק דבהא כשר ובהא טרפה אבל מספק לוודאי אין לדייק כיון דס"ס טרפה, אבל מ"מ העיקר דס"ל לתוס' דכשר, מיהו לדעת הרמב"ם כפי מה שפירשתי דבריו לעיל וכמו כן לפי מה שפירשתי בי"ד סי' ל"ב בוודאי פי פרשה טרפה ועמ"ש בחידושי לי"ד באריכות ועמ"ש בסמוך:

בא"ד דבמה נפשך הוי בכלל איני יודע. עמהרש"א, ולפע"ד נראה דכוונת התוס' דוודאי בין הפרשיות לא הוזכר רק בראשונה בלבד א"כ מראשונה שפיר יש לדייק דכל דלא נקרא בין הפרשיות לא הוי בכלל בין פרשיות ראשונה אבל משניה ליכא למידק כלל דמעיקרא דלא מיקרי בין הפרשיות הוי וודאי, דתינח אי הוי נקט בין הפרשיות שניה אבל עפשי דנקט שניה סתם פשיטא דאפילו אי פי פרשה לא חשיב בין הפרשיות יכולה להיות בכלל שניה רק אי מיקרי בין הפרשיות בהכרח כלל שניה היא ואי לא מיקרי בין הפרשיות כיון שיש הכרח מראשונה שאינה וודאי ממילא כיון דגם להיפוך משניה אין הכרח ממילא בכלל שניה היא דהא לא דייק