תפארת יעקב על חולין חלק ב לה

דסוף המוח שהוא רך ואין העור מחזיקו בוודאי נפסק אבל בנפסק המוח שיהא סופו של עור ליפסק לא ידעינן וי"ל מוח אינו מזיק בעצמותו גם לא יזיק לעור, וי"ל דעיקר טרפות בעור משום דסוף המוח ליפסק א"כ בנפסק המוח לפנינו אפי' בלי עור הוי כ"ש מרוב עורו, והשתא לא קשיא דלא נקט רוב מוחו דרוב מוחו הוי כ"ש מרוב עורו שאין טרפות בעור רק מכח דסוף המוח ליפסק רק דמספקא לן דילמא מצד עצמותו מטריף בעור ולא מחמת מוח א"כ במוח בלבד אינו טרפה וזה ברור לפע"ד:

בגמ' נתמרך פסול נתמסמס פסול איזהו המרכה וכו' פירש"י אף דמסמסה קיל מהמרכה וכו', ולא נתבררו לי דבריו דעכ"פ למה לו לפרש המרכה ובוודאי נראין הדברים דבהמרכה לא בעינן שיעור שאינו יכול לעמוד רק כיון שנשפך כמים אפי' במקצתו שיכול לעמוד טרפה ושפיר הוצרך לומר תרווייהו ולפרושי כל חד מינייהו, וכן משמע להדיא בטור סי' ל"ב כמ"ש בחידושי לי"ד באריכות, ובטעמא דמילתא כתב רש"י משום דסופו לינקב וליפסק אי נמי אין לך פיסוק גדול מזה וכו', משמע דלטעם השני אין סופו לינקב וליפסק העור, ואיכא למידק תינח בחוט השדרה דקתני נפסק החוט י"ל דפיסוק מוח כה"ג הוי ג"כ בכלל פסוקה כמ"ש דאף דמוח לא מעלה ולא מוריד אבל בהומרך מזיק גם במוח אבל במוח הראש דקתני במתני' בהדיא ניקב קרום של מוח א"כ בשלמא אי הומרך המוח סופו לינקב הקרום ג"כ א"כ הוי הכל בכלל ניקב קרום של מוח, כמו דלא חשיב דמיא לדיותא בריאה משום דסופו לינקב והוי בכלל ניקבה הריאה כמ"ש התוס' ריש פירקין, אבל אי הומרך אין סופו לינקב רק טרפות מצד עצמו למה לא חשיב במתני' המוח עצמו שהומרך, ואולי י"ל דבל"ב נמי סובר רש"י ז"ל דסופו לינקב רק בלישנא קמא היה סובר דגם סופו ליפסק הוא ואפי' בחוט השדרה דבעינן פסוקה מהני טעם זה ובל"ב סובר דאין סופו ליפסק רק אין לך פיסוק גדול מזה אבל בקרום של מוח דניקב פוסל אפי' בל"ב מהני טעם זה דסופו לינקב עכ"פ ועמ"ש בתוס' בד"ה נתמזמז:

שם אינו יכול לעמוד מפני כבדו מאי מפשטות דברי רש"י ז"ל והפוסקים נראה דהך דר' ירמיה ענין אחר הוא ומסתפק אי חולי הוא, ואני תמה מה ס"ד להסתפק בחוט השדרה שאין בו ריעותא לחוש לחולי לפי שהוא עב וכבד, גם בלא"ה הדבר קשה מאד לומר שנופל ונכפף מחמת כבדו ועוביו ואדרבא מסתברא שיותר יכול לעמוד דבר עב וכבד מדבר מועט שהוא נכפף ביותר מן העב, ונראה לי דקאי אהא דמעיקרא בנתמסמס דשיעורו שאינו יכול לעמוד דאם הוא עב וכבד בדבר קל שיש בו מסמוס במקום אחד ממילא מה שלמעלה מן המסמוס נכפף ונופל ואי היה כחוש ודק עדיין היה יכול לעמוד ובהא נסתפק אי דנין לפי מה שהוא או דדנין כה"ג אי לא היה עב לא היה נופל כנ"ל ועמ"ש לקמן:

והנה הרי"ף השמיט הך בעיא לגמרי ונראה לי טעמו דס"ל כיון דמחלקינן בין נתמסמס לנתמזמז מוכח בהדיא דנתמזמז אפי' אינו יכול לעמוד כשר אלמא דאין מה שאינו יכול לעמוד גורם הטרפות רק המסמוס גורם הטרפות א"כ מה מקום יש להסתפק באינו יכול לעמוד מפני כבדו כיון שאין בו מסמסה לא גרע מנתמזמז דאינו יכול לעמוד ומ"מ כשר, רק ר' ירמיה מספקא ליה משום דס"ל דנתמזמז ג"כ פסול ולכך נסתפק מפני כבדו דלאו חולי היא כלל, או דנסתפק בהא גופא אי המסמוס גורם הטרפות ושיעורו שאינו יכול לעמוד או מה שאינו יכול לעמוד גורם הטרפות, והיינו דקאמר בתר הכי בי רב אמרי נתמזמז כשר ואי לא פליגי כלל אהא דמעיקרא הוי ליה לומר אמרי בי רב דהא ענין בפני עצמו הוא, ולהנ"ל ניחא דבי רב פליגי אר' ירמיה דנתמזמז כשר אפי' אינו יכול לעמוד ולא זה גורם הטרפות רק נתמסמס גורם א"כ כ"ש אינו יכול לעמוד מפני כבדו ולכך הרי"ף דזכר הך דנתמזמז כשר השמיט בעיא דר' ירמי' כנ"ל:

אמנם הש"ך בסי' ל"א דעתו דנתמזמז דוקא במקצתו כמו שפירש"י אבל נתרוקן כשיעור שלא היה יכול לעמוד טרפה והקשו עליו דמאי פריך מבהמה שנתמזמז מוחה דילמא שנתמזמז כשיעור המטריף, ובאמת אין זו קושיא כלל דלשיטת הש"ך ופירש"י דנתמזמז היינו נתרוקן ממילא כשנתרוקן שיעור שאינו יכול לעמוד גרע מנתמסמס דבהא המוח ישנו רק נתמסמס ובהא נתרוקן לגמרי, והשתא דייק שפיר דע"כ שאינו כשיעור דאי כשיעור מ"ש נתמזמז אפי' נתמסמס פסול וע"כ דנתרוקן גרע דאפי' אינו כשיעור שאינו יכול לעמוד פסול, ועמ"ש בתוס' בד"ה נתמזמז דמדבריהם ג"כ מוכח דהוי ס"ל כפי' הש"ך, אבל הרי"ף סובר דנתמזמז היינו נתנדנד כמו שפירש בהדיא א"כ בוודאי אי איפשר לומר רק דאפי' אינו יכול לעמוד כשר דאי דוקא ביכול לעמוד אפי' נתמסמס כשר, גם קשה קושיא הנ"ל דמאי פריך מבהמה שנתמזמז מוחה דילמא כשיעור המטריף שאינו יכול לעמוד ומ"מ הוי רבותא טפי מנתמסמס כיון שאין הפי' שנתרוקן ושפיר קשיא ליה הא בנתמזמז כשר אפי' אינו יכול לעמוד כ"ש אינו יכול לעמוד מפני כבדו וע"כ דבי רב פליגי באמת אר' ירמיה כנ"ל, מיהו מדברי. הרמב"ם ז"ל נראה דנתמזמז דוקא שיכול לעמוד ופי' ג"כ כדברי הרי"ף דנתמזמז היינו נתנדנד וכמו כן הביא בעיא דר' ירמיה באינו יכול לעמוד מפני כבדו ולפי זה יקשה עליו חדא היכי מחלק בין נתמזמז לנתמסמס כיון דבאינו יכול לעמוד תרווייהו טרפה, גם מאי מבהמה. שנתמזמז מוחה דילמא שאינו יכול לעמוד, ובאמת מה שפירש"י דנתמזמז נתרוקן אינו נראה כך מהך עובדא דלוי דחזייה לההוא גברא דטריא לרישא ואמר נתמזמז מוחיה דדין ולא שייך שנתרוקן תיכף וע"כ דהכוונה נתנדנד:

אבל באמת לא קשיא כלל דסובר הרמב"ם דמסמסה היא שאינו יכול לעמוד ואי נמס עד שיכול לעמוד לא מיקרי מסמסה רק מזמוז ומה דמחלק ריב"ל מעיקרא איזהו מסמסה פירשו בי רב במה שחילקו בין מסמסה למזמוז ונתמסמס היינו שאינו יכול לעמוד ונתמזמז שלא נתקלקל כ"כ וכל שלא נתקלקל כ"כ יכול לעמוד כדמפרש מעיקרא איזהו מסמסה שאינו יכול לעמוד וכל שאינו בגדר זה לא מיקרי מסמסה שלא נתמסמס כלל עדיין רק נתנדנד ויכול לעמוד, וג' מדרגות בזה הומרך עד שנשפך כמים ונתמסמס לא נשפך כמים רק כדונג ואינו יכול לעמוד ונתמזמז לא נמס כ"כ ויכול. לעמוד ושפיר פריך מבהמ' שנתמזמז מוחה דאלמא אף שלא נמס כ"כ טרפה ושפיר מייתי הך דר' ירמיה להלכה דלא פליגי עליה בי רב כלל כנ"ל ועמ"ש בתוס' בזה:

בתוס' בד"ה נתמזמז תימא לריב"ם וכו'. דברי התוס' הללו צריכין ביאור ויש לדקדק בדבריהם דהוי להו להקשות מעיקרא דפריך מבהמה שנתמזמז מוחה דילמא במוח שבראש כדקתני במתני' ניקב קרום של מוח ומיירי בראש, שנית מאי קשיא להו כמו שיגרום נקב כן יגרום פסיקת רוב דאטו בשביל שינקב לא יגרום עוד נקב ועוד עד רובה, ואמת דמדברי רש"י ז"ל שנתן טעם בנתמסמס ונתמרך משום דסופו לינקב וליפסק ועוד דאין לך פיסוק גדול מזה ואף דמוח לא מעלה ולא מוריד בנתמרך ונתמסמס לא, משמע דלטעם השני לאו משום דסופו ליפסק וקשה למה לא חשיב במתניתין נתמרך מוח שבראש אף שהקרום קיים ולא ינקב כלל וע"כ דמודה רש"י אף בל"ב שאין סופו ליפסק אבל מ"מ סופו לינקב והוי בכלל ניקב קרום של מוח כמ"ש התוס' ריש פירקין אבל עכ"פ קושיא ראשונה וודאי קשיא:

ונראה לי ברור דס"ל לתוס' בפי' נתמזמז דהיינו נתרוקן מקצתו באופן שיכול לעמוד וס"ד דנתרוקן גרע דאפי' יכול לעמוד טרפה קמ"ל דכשר והשתא מברייתא פריך שפיר דע"כ נתמזמז שיכול לעמוד דאי נתרוקן הרבה שאינו יכול לעמוד מ"ש נתמזמז דהיינו נתרוקן אפי' נתמסמס טרפה כשאינו יכול לעמוד, והשתא ליכא לאקשויי ג"כ קושיית ריב"ם דילמא במוח שבראש דנקובתו במשהו, דמה בכך סוף סוף חזינן דקתני נתמזמז טרפה ולמה לא קתני רבותא נתמסמס וע"כ דנתמזמז בפחות משיעור נתמסמס מיטרפה אלמא במוח שבראש חלוק שיעור של נתמזמז דהיינו נתרוקן משיעור נתמסמס ומ"ש דבחוט השדרה תרווייהו מיטרפי בשיעור אחד, משא"כ מהך עובדא דלוי קשיא להו שפיר דיש לומר מוח שבראש שאני דנקובתו במשהו לכך פחות מן השיעור טרפה ונתמסמס ג"כ דינו כך ומעשה שהיה כך היה, וה"ה דהוי מצי להקשות דילמא נתמזמז כשיעור שיכול לעמוד ולא שייך להקשות דתיפוק ליה אפילו נתמסמס דהא מעשה כך היה רק דעדיפא קשיא להו דאפי' אינו יכול לעמוד התם טרפה דנקיבתו במשהו והשתא ממילא ניחא ג"כ מה שהקשינו דכמו שינקב כמו כן יפסק דכיון דלא נחסר רק מקצתו א"כ באותו מקום ינקב אבל במקום שלא נחסר לא יזיק משא"כ במוח בנקב טרפה, ולפי זה לשיטת הרמב"ם והרי"ף דנתמזמז היינו נתנדנד לא קשה באמת קושיית התוס' דכיון שהנדנוד גורם נקב יגרום פסיקת רוב וכבר כתבתי דמהך עובדא דלוי משמע הכי דלא שייך שנתרוקן כרגע, מיהו נראה לי ליישב בלא"ה דוודאי יש להבין אי הוכה על ראשו מכה גדולה עד שנתמזמז מוחו א"כ ממילא ניקב קרום של מוח דהוא רך מאד וכ"ש למ"ד תתאה בלבד א"כ הוא רך מאד וכיון שהמוח תחתיו נתרוקן כ"ש דפקע הקרום וע"כ שהיתה המכה בראשו חוץ לפולין דשם דינו כחוט השדרה כדאמרינן לעיל א"כ שפיר קשיא ליה הא נתמזמז כחוט השדרה כשר והוצרך לתרץ שאינו מוליד כנ"ל:

בגמרא עד אחת טרפה שלישית כשרה שניה איני יודע. פירש"י בד"ה עד אחת כל מקום שיפסק מן הצואר עד בין הפרשה ראשונה טרפה נפסק בין הפרשה שלישית כשרה וכו' ודברים אלו קשין מאד בעיני כי אם בא לומר שלישית ושניה היה לו לומר ראשונה שכך הוא הלשון ראשונה ושניה ושלישית בפ' מי שהים נשוי אבל על לשון אחת צריך לומר שתים שלש ולקמן בסמוך אבאר מה שנראה לי לפרש בזה על פי דעת הרמב"ם ז"ל:

דף מ"ו ע"א בגמרא עד ועד בכלל א"ד עד ולא עד בכלל פירש"י דה"ה לראשונה מספקא ליה כיון דאין עד בכלל, ודבר קשה הוא דמאיזה צד יסתפק לנו בדברי שמואל מאחר דבפי' אמר שניה איני יודע ש"מ דראשונה טרפה וודאי ולמה נדחוק בדברי שמואל להקל דמעיקרא נמי ספק, גם בהך בעיא דר"פ פי פרשה מהו פי' דעל פי פרשה ראשונה קאי ובתר הכי בדר' ירמיה פי' על הפיצול עצמו של פרשה ראשונה וכל זה דחוק מאד, דמצי למיבעי בפיצול אפילו אין עד ועד בכלל, גם כבר