תפארת יעקב על חולין חלק ב לד

תמוה הא בהך משנה דאלו כשרות מפורש ניקבה הגרגרת או שנסדקה כשרה ולא הוזכר שום שיור כלל ולולא שחידש רב ור"י דבעי שיור הוינן מכשירין בלי שום שיור כלל א"כ רב ור"י להחמיר באו דבעינן שיור דוקא והיכי שייך שיאמרו אפי' לא נשתייר דמשמע דהם באו להקל, והיכן הוזכר דבעינן שיור עד שיבואו רב ור"י להקל באותו שיור דבחוליא סגי ולמר במשהו, להיפוך הוי להו לומר נסדקה לא שנו אלא שנשתייר חוליא למעלה כיון דבמתני' נסדקה סתמא נקטה להכשיר, ומלבד זה אני תמה על מסדרי הש"ס למה הביאו דין זה כאן דמיירי מפסוקת הגרגרת ומנקבים אי מצטרפין והרי לקמן במשנה דאלו כשרות דקתני נסדקה כשרה הוי להו להביא דברי רב דבעינן שיור חוליא ולר"י שיור משהו ומה ענין זה לכאן לומר נסדקה אמר רב כיון דכאן בפסוקה מיירי ולקמן הוא דקתני נסדקה, לכן נראה לי דוודאי ענין פסוקה שייך בדבר שנתרחק ונתפרד זה מזה וסדק הוא שאין בו פירוד נגלה רק הם ממש זה אצל זה ולכך ברחבו נקרא נפסק שכל שנסדק לרחבו ממילא מרוחקין זה מזה כי זה מושך לכאן וזה לכאן אבל אי הסדק לארכו כל שלא נסדק כולו הם מדובקים זה אצל זה בלי פירוד ולא נקרא רק נסדק אבל בנסדק רובו דהוי ככולו ממילא הם נפתחין ומתרחקין לפעמים זה מזה מחמת אורך הסדק וס"ד דכל שנסדק רובו פסוקה מיקרי ועל זה אמר רב דאפי' נסדק כולו באמצע ונשאר חוליא מכאן וחוליא מכאן לא מיקרי נפסק כי מחמת שהקנה נמתח לארכו כל שיש שיור למעלה ולמטה הסדק נסגר ולא יתפרדו זה מזה, ור"י סובר אפי' משהו, אבל בנסדק לגמרי לא מיקרי נסדק רק נפסק ומה נ"מ נפסק לרחבו או לארכו דכיון שנסדק כולו מתפרדין זה מזה, והיינו דנקט להו הכא גבי פסוקה ובא רב להקל דאפי' כולו נסדק חוץ חוליא אחת לא מיקרי פסוקה ור"י מיקל יותר אפי' יש שיור משהו לא מיקרי נפסק, והשתא ממילא מוכח דנסדק כולו הוי פסוקת גרגרת ממש וא"כ חוט השדרה ג"כ כשנסדק כולו הוי נפסק החוט, ודוקא לענין צירוף נקבים, דרק גבי גרגרת מצינו שהחמירו בצירוף נקבים ואין לנו להוסיף על הטרפות גבי חוט השדרה אבל נסדק דלהיפוך גבי חוט השדרה להקל הוזכר דאפי' נסדק כולו רק נשאר חוליא לרב או משהו לר"י לא מיקרי פסוקה אבל נסדק כולו פסוקה היא ולא נסדק א"כ מה בכך דלא הוזכר בחוט השדרה, אדרבא היה מקום לומר דבחוט השדרה לא הקילו רק מחמת דחזינן לענין נקבים חוט השדרה קיל מגרגרת ממילא אין להחמיר יותר אבל לא שייך להקל ביותר מגרגרת כיון דקתני נפסק החוט ולולא דהקילו אמוראי בשיור משהו הוינן מחמירין אפי' ברוב גרגרת דהוי פסוקה ולא נסדקה וכ"ש שאין להקל בחוט השדרה בנסדק כולו כיון דמפורש במשנה פסוקת חוט להטריף ואין הפרש בין נפסק באורך או ברוחב כנ"ל, מיהו מדברי הרמב"ם ז"ל מוכח להדיא דרק בגרגרת בעינן שיור משהו ולא בחוט השדרה וצ"ל דסובר דדוקא גרגרת שיש לו חלל ויוצא מן הריאה והבהמה פעיא בי' לכלוא את הרוח בהא כל שנסדק כולו מתפרדין זה מזה דלא נייח אבל בחוט השדרה שהוא מלא מוח ומינח נייח, דוקא לרחבו נקרא נפסק דכשהיא כופפת קומתה יתפרדו זה מזה אבל לארכו אפי' נסדק העור כולו עדיין הם זה אצל זה בלי פירוד, ואף דמוח לא מעלה ולא מוריד היינו בעור שלם אין המוח מזיק אי נפסק וכן אי נפסק העור אין המוח מועיל אף שהוא שלם אבל בנסדק שפיר מועיל המוח שלא יתפרדו, ולפי זה אי נחסר מקצת מן המוח תחת הסדק נראה דלכ"ע בעינן שיור משהו דוקא כנ"ל:

ודע כי לא נתבאר כאן דין חסרון בחוט השדרה וגבי גרגרת חסרונו בכאיסר אפילו ליכא רובא ואיפשר דגבי חוט השדרה אפילו בפחות מכאיסר נטרף בחסרון והנה חסר מן המוח שבחוט שיעורו בכדי שיכול לעמוד (כמו שאבאר לקמן לדעת הש"ך] אבל חסרון בעור של חוט השדרה לא הוזכר כלל ואף דחזינן לענין פסוקת רוב חמיר פסוקת העור מן המוח דהא מ"ד רוב מוחו כ"ש רוב עורו אבל לענין חסרון יש לומר דוקא במוח כיון שאינו יכול לעמוד טרפה אבל בעור דיכול לעמוד כשרה, ונראה לי שאין טרפות חסרון בעור חוט השדרה כלל והכי משמע לי מלשון הרמב"ם שכתב ניקב ונסדק באורך כשר וקשה כיון דנסדק כשר כ"ש ניקב ויראה דקמ"ל אפי' נקב שיש בו חסרון כשר ומדלא ביאר עד כמה יחסר ש"מ שאין טרפות חסרון פוסל בעור חוט השדרה כלל וכן משמע מדברי התוס' בד"ה מאן ודו"ק:

שם מ"ד רוב מוחו כ"ש רוב עורו למ"ד רוב עורו רוב מוחו מאי וכו'. לכאורה תמוה כיון דלמ"ד רוב מוחו רוב עורו וודאי טרפה א"כ אם גם למ"ד רוב עורו רוב מוחו טרפה במאי פליגי, ונראה לי דלא קשיא כל דאיכא למימר דבאמת תרווייהו אמת ואיכא דשמע מרב דברוב עורו טרפה ואיכא דשמע ברוב מוחו טרפה, ומזה נראה לי ראיה ברורה לדעת בה"ג לעיל גבי קרום של מוח דאיכא דאמר עילאה ואיכא דאמר תתאה דסובר דתרווייהו טרפה והייוגדכיון דאין הכרח דכמ"ד תתאה עילאה לא, יש לנו לומר דתרווייהו אמת ובין בעילאה בין בתתאה מיטרפה, דהא חזינן הכא דצריך למיפשט מר"ה דמות לא מעלה ולא ולולא זה הוי אמרינן הל שש נא חקק יין להטריף בתרווייהו בכל חדא וחדא והתם דלא פשיט הכי ש"מ דבכל חדא טרפה, והא דלא בעי הכי לעיל כלל משום דכל כמה שאין לו הכרח דפליגי מאחה צד נעשה מחלוקת ביניהם רק הכא בעי לה משום דס"ד טפי דפליגי מדלא קאמר מ"ד רוב עורו רבותא טפי רוב מוחו דהא למ"ד רוב מוחו כ"ש רוב עורו א"כ הוי רוב מוחו רבותא ולמה זכר רוב עורו או די"ל דקמ"ל אפי' עורו בעי רוב כמ"ש התוס', אבל התם לא ידעו סברא להעדיף עילאה מתתאה או להיפוך לכך פשיטא לן דלא פליגי, ובהכי ניחא בפשיטות מה שהקשו על בה"ג הנ"ל מהא דלקמן דנ"ח דקאמר הניחא למ"ד תתאה וכו' והא לדידיה נמי בעילאה מיטרף ולפי הנ"ל לק"מ דוודאי אי הוי מוכח מהך בדיקה דרב ושמואל דעילאה לא מיטרף בוודאי הוי אמרינן תתאה ולא עילאה שאין אחריותו של מ"ד עילאה על מ"ד תתאה כיון דהוא שמע תתאה איך קושיא עליו כלל ובאמת בעילאה כשה כדמוכח מבדיקה דרב ושמואל דהתם, אבל למ"ד עילאה קשיא, אבל לפי האמת כיון דאמרו דמדוחק האצבע פקע ואתי שפיר גם למ"ד עילאה א"כ שוב אין בנו כח לדחות דברי מ"ד עילאה אפי' אי נתפוס לישנא בתרא דאמר תתאה דאיכא דשמע עילאה ואיכא דשמע תתאה כמו כאן בחוט השדרה דלולא דברי ר"ה דמוח לא מעלה ולא מוריד הוי מטריפין בכל חד מינייהו וזה ברור, ועמ"ש בתוס' בד"ה מאן:

ודע דברש"י בד"ה כ"ש רובי עורו יש ט"ס וכך צ"ל שהרי העור מחזיקו וכיון שנפסק רוב העור סוף המוח וכו', הא דקאמר ובדק ברוב עורו וכו' היינו דר' נתן בדק קמיה דרב ורב אמר לו דמוח לא מעלה ולא מוריד דלא שייך שהתלמיד יסתור דברי רבו בדברים בעלמא וזה סיוע למ"ד רוב עורו ומוח לא מעלה ולא מוריד כלל:

בתוס' בד"ה מאן דאמר וכו' דדילמא וכו' עורו בעי רוב ור"ת פי' וכו'. דברי התוס' הללו צ"ע כי מה שתירצו דס"ד עורו לא בעי רוב קשה הא ר' יעקב הוא דאמר אפי' ניקב והיינו בעור דלא שייך לומר דניקב המוח והעור שלם ואין הלכה כרבי יעקב, ונראה לי דכוונתם דס"ד דוקא נקב שאין בו חסרון אינו פוסל אבל ביש בו חסרון אין צריך רוב כמו בגרגרת דפסיקה ברוב וחסרון כאיסר קמ"ל דאפי' בעור בעינן רוב דוקא וכ"ש במוח דלא איכפת לן חסר רק נפסק רובו דוקא בעינן או דקמ"ל דלא מהני צירוף נקבים לרובו, מיהו קשיא לי השתא נמי דנקט רוב עורו היכי שמעינן זה דילמא נקבים מצטרפין, והא דלא נקט מוח, דביה לא שייך צירוף נקבים, וכמו כן י"ל דחסרון לא בעי רוב והא דלא נקט רוב מותו דמוח לא מעלה ולא מוריד והיכי שייך לומר שיבוא לאשמועינן דבר שאינו מוכח מדבריו כלל:

ומה שתירץ ר"ת ז"ל תמוה ביותר לפע"ד כיון דקאמר מ"ד רוב מוחו כ"ש רוב עורו והיינו דסוף המוח לצאת כמו שפירש"י הרי מבואר להדיא דפשיטא לן ברוב עורו בלבד יש להטריף דסוף המוח לצאת ואי ס"ד דלמ"ד רוב עורו מספקא לן דדילמא מוח ג"כ בעינן היכי פשיטא לן למ"ד רוב מוחו דכ"ש רוב עורו דהא חזינן דלמ"ד רוב עורו מספקא לן דלא חיישינן מה שסוף המוח לצאת והיכי פשיטא לן למ"ד רוב מוחו דכ"ש רוב עורו, וצ"ל דר"ת לא ס"ל לפרש כפירש"י דלכך כ"ש רוב עורו משום דסוף המוח לצאת רק מסברא ידעו בעלי הגמרא דיותר יש להטריף רוב עורו בלבד מרוב מוחו בלבד והשתא למ"ד מוח בלבד טרפה כ"ש עורו בלבד, ולמ"ד רוב עורו מספקא לן אי בא לומר דרוב עורו בלבד טרפה ולאפוקי רוב מוחו בלבד, או דהכוונה דרוב מוחו בלבד לא מיטרף רק ברוב עורו ג"כ דלדידיה אין כאן כ"ש להטריף רוב עורו בלבד כיון דלא ברוב מוחו בלבד, אבל מ"מ קשה חדא מנין לנו להרחיק מחלקותם דלמ"ד ברוב מוחו בהא בלבד מיטרף ולמ"ד ברוב עורו אפי' ברוב עורו דעדיף מרוב מוחו ג"כ לא מיטרף, ועוד דמנין לנו למ"ד רוב מוחו דכ"ש רוב עורו הא לדידיה י"ל טפי דכוונתו דברוב עורו בלבד לא מיטרף רק ברוב מוחו ג"כ, ועוד דהא זה ששואל וכמה רובו פשיטא שלא היה מסתפק בנפסק רוב עורו וגם רוב מוחו שלא תהא טרפה דמה יש ליפסק יותר מרוב שניהם וע"כ דשאל דשמא לא בעינן תרווייהו רק אחד סגי א"כ זה שהשיב רוב עורו אי נתכוין דבעינן תרווייהו לא השיב כלום על עיקר השאלה דהיכן נזכר באמרו רוב עורו דבעינן תרווייהו והוא תמוה לפע"ד. אבל לפע"ד נראה לפרש הסוגיא בפשיטות ולא קשה מידי והוא דמספקא לן בין למ"ד רוב מוחו בין למ"ד רוב עורו למ"ד רוב מוחו מספקא לן אי פסיקת המוח עצמו גורם הטרפות אי מצד דסוף העור ליפסק במקום זה, וכמו כן למ"ד רוב עורו מספקא לן אי הטרפות מצד פסיקת העור בעצמותו או מצד דכיון שנפסק העור סוף המוח ליפסק, והשתא שפיר קאמר למ"ד רוב מוחו כ"ש רוב עורו דאי הטעם מצד דסוף העור ליפסק כ"ש בנפסק העור לפנינו ואי הטעם מצד המוח בעצמותו כיון שנפסק העור סוף המוח ליפסק וא"כ פשיטא לן דרוב עורו בלבד טרפה, אבל למ"ד רוב עורו שפיר מספקא לן דאי הטעם משום דסוף המוח ליפסק א"כ כ"ש בנפסק המוח ממש דטרפה אבל אי הטעם משום פסיקת העור בעצמותו א"כ י"ל דמוח בעצמותו לא איכפת לן כלל והא פשיטא לן בנפסק העור