תפארת יעקב על חולין חלק ב לא

שזה אי איפשר שתהא בצואר רק באונס אדם ורבא קים ליה דלא מהני אפילו בצואר רק כשבא שלא ע"י אונס אדם, וכן משמע להדיא בפירש"י שציין שלא תיאנס ולא ציין בלבד, גם נראה מפירושו שלא היה גורס בלבד כלל שציין שאני אומר כל שפושטת צוארה ורועה ופי' ולא יותר וכו' ואח"כ ציין שלא תיאנס, ועכ"פ אפילו לפי הגירסא בלבד הכוונה ורועה ולא יותר דהיינו שלא תיאנס ע"י אדם, ואהא בעי אנסה עצמה בשעת שחיטה עד שבא כנף העליון לצואר והיינו אף דר"י אמר תחתונה שהיא עליונה היינו שאין דרך שתפשוט צוארה יותר אבל אי פשטה יותר מעצמה יכול לשחוט בכנף עצמו דחשבינן שיעור רועה אפילו ע"י אונס כל שיכולה לפשוט צוארה ליטול ירק בבור וכל שפשטה בשעת שחיטה כך יכול לשחוט כיון שהוא בצואר והוא שיעור רועה באונס עצמה וסליק בתיקו, ולפי זה שיעור זה שיכולה לפשוט מעצמה הוי הספק ג"כ באנסה אדם עד שיעור זה דמה נפקא מינה כמו בשיעור רועה סתם בוודאי אפילו לא פשטה עצמה כשיעור זה ופשטה אדם בוודאי מהני כיון שהוא שיעור רועה כמו כן אי נימא שיעור רועה הכוונה אפילו מה שתאנס עצמה כגון ליטול ירק בבור א"כ ה"ה דאדם יכול לאנוס אותה כשיעור רועה ע"י אונס עצמה, רק לשחוט בתחתונה ממש אי איפשר שזה אינו יכול להיות רק באונס אדם לא באונס עצמה אפילו ליטול ירק מן הבור ובזה וודאי הוכחת רבא קיימת דלא מהני אונס אדם מה שאינה יכולה לאנוס עצמה אבל מה שיכולה לאנוס עצמה ממילא מהני באונס אדם ג"כ וסליק בתיקו, והשתא שפיר קאמר בסמוך אנס בסימנים ושחט פסולה והיינו באונס אדם מה שאינה יכולה לאנוס עצמה, ולפי הצד דגם אונס עצמה לא רק רועה כדרכה א"כ ממילא אפילו אנסה עצמה לא מהני וכמו דמיבעי' לן בדברי רבא כך יש להסתפק בדברי ר"ל, והשתא דברי הרמב"ם נכונים דמעיקרא כתב דהשיעור שפושטת כשיעור רועה א"כ מוכח מזה דאונס אדם לא מהני בוודאי כל שאינה יכולה לפשוט מעצמה לרעות ואח"כ כתב דאי אנסה עצמה או אדם והיינו כשיעור אונס עצמה בזה בוודאי בתרווייהו הוי ספק וע"כ הכוונה אונס אדם. כשיעור שיכולה לאנוס עצמה דביותר מזה א"כ בטל שיעור רועה דמעיקרא רק כל שפשט האדם צוארה יכול לשחוט וע"כ דהכוונה אונס אדם כשיעור אונס עצמה, והיינו דקאמר ר"ל אנס בסימנים פסולה ניקב הקנה למטה מן החזה נידון כריאה דאי אנס כפי כח אדם כשרה ממילא לא הוי פוסל נקב למטה דהוי מקום הראוי לשחיטה ע"י אונס אדם רק משום דאונס אדם בוודאי לא מהני שפיר יש גבול למקום שחיטה ולמטה מזה נידון כריאה, והשתא ממילא לא קשיא קושיא הנ"ל ג"כ דלעולם יש גבול לשחיטה דכל שאי איפשר שתפשוט צוארה אפי' באונס עצמה רק ע"י אונס אדם הוי וודאי נבלה ולא הוי מקום הראוי לשחיטה כלל ונקיבתו במשהו, ומקום הראוי ע"י אונס עצמה או אדם כשיעור אונס עצמה הוי בנקב ספק טרפה, ומאחר שכתב הרמב"ם בהדיא דניקב במקום שאינו ראוי לשחיטה טרפה במשהו מוכח ממילא דמקום שהוא ספק הראוי לשחיטה הוי ספק טרפה בניקב, וכן נראה להדיא מדברי הרי"ף דכתב רועה כדרכה משום דבאונס הוי ספק נבלה ממילא בעינן רועה כדרכה, ובגמרא דלא הוזכר בדברי רבא בפי' כדרכה דהך שלא תיאנס יש לפרש יותר משיעור אונס עצמה לכך סליק בתיקו, ולפי זה דברי הרמב"ם ורש"י ותוס' הכל אחד ואין כאן מחלוקת כלל דלא כמו שהבינו המפרשים דפליגי, כנ"ל ברור:

בתוס' בד"ה אנסה עצמה שפשטה ראשה יותר מדאי ליטול ירק בבור. כבר כתבתי דאין כוונת התוס' דהספק הוא אפילו לא פשטה רק שנשער כדי ליטול ירק בבור דבמה נפשך אי כשיעור רועה הוי השחיטה סמוך לכנף העליון א"כ כשיעור ליטול ירק הוי יותר מזה א"כ היכי קאמר רבא עד כנף העליון הא משערין ביותר מזה דהיינו ליטול ירק ויכול לשחוט גם בכנף עצמו, ואי דכשיעור ליטול ירק אינו יכול לשחוט יותר רק סמוך לכנף עליון א"כ בוודאי כך היתה כוונתו ולא שייך שנסתפקו במציאות, אבל כוונת התוס' דוודאי לא מהני שחיטה רק בצואר ובעינן שפשטה בשעת שחיטה והספק אי משום שאין דרכה לפשוט יותר משיעור רועה כדרכה ממילא הוי השחיטה סמוך לכנף עליון אבל אי אירע דפשטה יותר מזה כשיעור ליטול ירק בבור יכול לשחוט למטה מכנף כיון שהוא בצואר, או דכוונת רבא דלא מהני פשטה רק כשיעור רועה כדרכה לא ליטול ירק ואי פשטה כדי ליטול ירק לא מהני ואינו יכול לשחוט רק סמוך לכנף עליון, ושיעור דבריהם שפשטה ראשה יותר מדאי כשיעור ליטול ירק בבור וממילא הספק ג"כ באנס אדם כפי זה השיעור רק דנקט עצמה דלא שכיח שיאנוס אדם כשיעור הזה ממש שאינו ידוע אונס עצמה לכך בעי באנסה עצמה והיינו כדברי הרמב"ם וכפירש"י כמו שכתבתי מקודם, ובמהדורא קמא שלי כתבתי לפרש דברי רש"י ותוס' בענין אחר אבל הנ"ל נראה עיקר:

בד"ה חותך שתי צלעות פיר"ח וכו' והאי חזה לא הוי וכו' הנה לפי פירש"י דצלע אחת מכאן וצלע אחת מכאן והיינו הקטנות שסביב הקנה יש לומר דהתם נמי הוי חזה הכי רק דהתם גבי חילוק האיברים לא מיירי רק בצלעות גדולות דחשיבי ומקטנים לא מיירי אבל לפיר"ח דשתים מכאן ושתים מכאן וודאי לא הוי האי חזה כהך דהתם כנ"ל:

בגמ' קרמא עילאה וכו' יש בזה מחלוקת רבה מאד כי מדברי הרי"ף ורמב"ם נראה דבתתאה בלחוד טרפה והרמב"ן שכתב לדעת הרי"ף דתרווייהו בעינן כבר השיגו הר"ן ובחידושי לי"ד כתבתי ליישב דבריו], מיהו הטור כתב לדעת הרמב"ם דבעי תרווייהו וכתב ב"י שדיקדק כן ממה שכתב מעיקרא בלבד ובתר הכי לא כתב בלבד, והוא תמוה לפע"ד, חדא דבפי' המשנה כתב להדיא דבנקיבת תחתון בלבד טרפה, ועוד דאי ס"ד דבתחתון בלבד לא מיטרפה לדעתו ובנקיבת עליון בלבד כתב בהדיא דלא מיטרפה א"כ מה זה שחילק בין עליון לתחתון הא תרווייהו שווין ולא הוי ליה לומר רק ניקב זה בלא זה כשר ניקבו שניהם טרפה כמו שכתב להדיא בלשון הזה גבי ריאה דדינה דבעינן ניקבו שניהם וכתב בזה שני קרומות יש לריאה ניקב זה בלא זה כשר ניקבו שניהם טרפה ומ"ש גבי מוח דכתב ג"כ שני קרומות יש למוח ולמה חילק בין ניקב עליון לתחתון כיון ששניהם שווין היה לו לומר כמו גבי ריאה, וברור דבתחתון בלבד מטריף, ומה שדקדק ב"י דלא נקט בלבד כמו בעליון אינה ראיה כלל דמעיקרא לענין כשרות כתב בלבד שזהו העיקר הגורם ההכשר לפי שלא ניקב רק הוא בלבד אבל בתחתון דדעתו להטריף לא חש לומר בלבד דאטו דוקא בלבד טרפה הא בניקבו שניהם פשיטא דטרפה:

אמנם הראב"ן ורש"י ס"ל דתרווייהו בעינן והביא הראב"ן ראיה מהא דפריך לקמן דנ"ו הניחא למ"ד תתאה אלא למ"ד עילא' מאי איכא למימר ש"מ דלמ"ד תתאה לא חיישינן דילמא תתאה אינקיב עילאה לא אינקיב וע"כ דתרווייהו בעינן להטריף, וכתב הרא"ש דלאו ראיה היא כיון שהכתה חולדה על ראשה בוודאי אינקיב עילאה, ובאמת טפי הוי ליה להקשות דהא לולא הכאת חולדה לא היה צריך בדיקה כלל א"כ כיון דעילא' לא אינקיב הרי דלא ניקב הכאת חולדה א"כ מאיזה צד ניחוש לנקיבת תתאה, אבל באמת לק"מ וראיית ראב"ן נכונה דהא חזינן באמת דלמ"ד עילא' ג"כ מהני בדיקה מטעם דכל שניקב עילאה אפי' לא אינקיב תתאה היה מבצבץ מחמת דוחק האצבע שהמוח רך מאד וכן הקרום התחתון רך מאד כמו שפירש"י כאן, והשתא שפיר קשיא ליה להראב"ן למ"ד תתאה מה יועיל בדיקה שמא מחמת דחיקת שיני חולדה פקע התחתון ועליון לחוזקו לא ניקב והתחתון פקע מחמת דוחק לרכותו וחולשתו וע"כ דכל שלא ניקב עילאה כשרה עד דאינקבו תרווייהו:

ובה"ג יש לו שיטה אחרת דבכל חדא מינייהו מיטרפה ופי' ב"י דסובר דלמ"ד תתאה מודה דבעילאה בלבד ג"כ מיטרפה, והוא תמוה מאד דהא לקמן דנ"ו הקשו הניחא למ"ד תתאה למ"ד עילאה מאי איכא למימר וקשה למה למ"ד תתאה ניחא כיון דמודה דבעילאה בלבד ג"כ טרפה א"כ קשיא לדידיה כמו למ"ד עילאה:

הן אמת כי לכאורה יש להביא ראיה ברורה לבה"ג מהך סוגיא דהתם דקאמר ליה מאן דבדיק ביד למאן דבדיק במסמר עד מתי אתה מכלה ממונם של ישראל והיינו שיכול להיות דנוקב עכשיו במסמר והשתא תיקשי למ"ד תתאה הא ביד מכלה ממונם של ישראל טפי דדילמא רק עילאה אינקיב ומחמת דחיפת האצבע יפקע התחתון דהא חזינן דתפסו לעיל האי סברא לבירור להקל ע"י זה למ"ד עילא' כשאינו מבצבץ משום דוודאי היה נפקע מחמת דחיפת אצבע א"כ למ"ד תתאה כ"ש דמכלה ממונם של ישראל בוודאי דדילמא רק עילאה אינקיב, וע"כ דכל שניקב עילאה טרפה לכ"ע כדברי בה"ג, מיהו מהא דפריך מעיקרא הניחא למ"ד תתאה וודאי קשיא, ונראה לי דסובר בה"ג דטרפות עילאה למ"ד תתאה הוא משום דסופו ליפסק תתאה כמ"ש הרא"ש סברא זו ולמ"ד עילאה הוא עצמו גורם הטרפות ולמ"ד תתאה עיקר הטרפות בתתאה ומ"מ בעילאה מיטרף דלא גרע מעוף המים שנשבר העצם דהואיל וקרומו רך טרפה דסופו ליפסק כ"ש בניקב קרום העליון דהואיל ותחתון רך סופו ליפסק כמו שפירש"י דכמעט לא ניכר הקרום כלל לרכותו ונראה כמוח עצמו, וסובר בה"ג כמ"ש היש"ש דכל שסופו ליפסק לא הוי וודאי טרפה רק ספק טרפה והשתא שפיר קאמר הניחא למ"ד תתאה א"כ כל שאינה מבצבץ מותרת מס"ס ספק לא ניקב עילאה ואת"ל ניקב דילמא לא מיפסק תתאה כיון דהשתא וודאי לא נפסק כיון שאינו מבצבץ אבל למ"ד עילאה דהוא עצמו גורם הטרפות קשיא דילמא אינקיב עילאה ולא תתאה לכך אינו מבצבץ, ועמ"ש לקמן עוד בזה גבי חוט השדרה וגבי ריאה ובחידושי לי"ד הארכתי בזה לענין דינא, גם בביאור הדינים שהביא בהג"א כאן ולא כתבתי הנה רק מה שנוגע לפי' הסוגיא בלבד:

ע"ב שם ומסתברא כלפנים. נראה לי טעמא דוודאי לשון מן הפולין ולפנים אינו במשמע דבין הפולין עצמן כלחוץ דא"כ לא שייך ולפנים כלפנים דהא זהו הכל בפנים גמור רק שיש סתירה מרישא לסיפא דבסיפא משמע להיפוך וע"כ דחדא דוקא ואידך איידי הך א"כ מסתבר יותר דרישא דוקא והכוונה בין פולין