תפארת יעקב על חולין חלק ב ל

כה"ג כ"ש בנקבים לענין טרפה, ואי דקמ"ל דאין מצטרפין לאיסר פשיטא דאפי' יש בהם נקב אחד כאיסר כשרה ואי סובר ניקבה הגרגרת כאיסר לא בעינן חסרון א"כ בהא גופא קשיא ליה כיון עור נקב כאיסר הוא, ממילא יש לצרף נקבים קטנים לאיסר ולמה לרובא דוקא דכל ששיעורו כך ראוי לצרף נקבים ג"כ לשיעור הזה ולא ס"ד דר' ירמיה לחלק דדוקא ביש בהם חסרון כהך דמלא מקדח בהא מצטרפין נקבים אבל היכא דליכא חסרון אף שיש לו שיעור ג"כ להטריף מ"מ בהא אין נקבים מצטרפין, והיינו דקאמר אשתמיטתי' דבפירוש חילק רב בין נקבים שיש בהם חסרון לאין בהם חסרון דאלו מצטרפין לאיסר ואלו אין מצטרפין אף דתרווייהו שעורין כאיסר במשך אחד מ"מ צירופי לא מצטרפין רק ביש בהם חסרון וכל זה ברור לפע"ד, ומוכח מזה ב' דברים דנקב אחד כאיסר טרפה אפי' אין בו חסרון ומוכח ג"כ דאין מצטרפין השלם לנקוב כנ"ל, ויש לך לומר בסגנון אחר קצת והכל אחד והוא דר' ירמיה הוי ס"ד דליכא טרפות בניקבה כאיסר רק ביש בו חסרון כפשטא דמתני' עד כמה תחסר והשתא אי באין בהם חסרון מיירי אי בא לומר דמיטרפה ברובא הא נלמד מכ"ש משחיטה ואפי' סדק בעלמא, ואי לאשמועינן דאין מצטרפין לאיסר א"כ ע"כ ביש בו חסרון דאי אין בו אפי' יש בנקב אחד כאיסר לא איכפת לן וע"כ ביש בו חסרון א"כ למה אין מצטרפין לאיסר כמו במלא מקדח, ואהא קאמר אשתמיטתיה דבפירוש אמר רב דרק נקבים שאין בהם חסרון אין מצטרפין רק לרובא ויש בהם חסרון מצטרפין לכאיסר ועכ"פ גם באין בהם חסרון צריך לאשמועינן דמצטרף רק לרובא ולא לאיסר והיינו דאי יש נקב כאיסר טרפה אפי' בלי חסרון הכל כנ"ל, ועמ"ש בגמ' גבי נפחתה כדלת:

בד"ה ניטלה הימנה רצועה תימה לשמעינן ניקבה וכ"ש רצועה. לשון זה קשה להולמו לפי מה שפירש"י דעיקר הספק לפי שהוא באורך א"כ מאי קושיא דלשמעינן ניקבה מ"מ לא ידענו רצועה באורך, ואי כוונתם שאותה רצועה ניקבה באורך וליכא רק נקבים באורך, מלבד דהוי להו לומר לימא ניקבה כרצועה וכ"ש ניטל רצועה, אבל בלא"ה מהו התימה הא לא נחית להכי רק לאשמועינן דין חסרון גרגרת כרצועה לארכה וממילא שוה לכל דבר לענין ניקבה כנפה ג"כ ואי יש מקום לחלק בכך מנין להו להקשות שמא דוקא ניטל באורך ולא ניקבה באורך, לכן ברור דלא ס"ל לתוס' לפרש כפירש"י דהספק הוא מצד שהחסרון מתוח לארכו של גרגרת רק דס"ד דבעינן שיהא האיסר מקובץ ביחד דהיינו עגול כאיסר אבל אם הוא מתוח לארכו או להיקפו לא חשבי' ליה כאילו הוא עגול והיינו דקשיא להו דלימא ניקבה נקבים מצטרפין ש"מ דאפי' יש הפסק מצטרפין כ"ש בניטל כרצועה ולפי זה לפירש"י לק"מ ועמ"ש בגמ' לפרש עוד בזה מה שנראה לע"ד ומיושב ג"כ קושיית התוס':

בד"ה כדי שיכנס איסר לרחבו. פי' לרחבו של איסר שיושיבוהו שם על רחבו ויכנס לאפוקי דרך עוביה ע"כ, הנה לא נתבאר איזה פי' היה להם בעיקר האיבעיא עד שכתבו מה שכתבו כי אם יפרשו כרש"י דלהקל בא לפי שלא נחסר א"כ היכי ס"ד דרך עוביה דהוי להחמיר טפי מאיסר דעלמא, ואי ס"ל לפרש כפי פי' הרי"ף והרמב"ם דנפחתה במפולש א"כ פושט לו דשיעורו כאיסר דעלמא והיה לו להשיב שאין חילוק ומה זה שהשיב שנכנס איסר לרחבו, ונראה לי דס"ל לתוס' דוודאי נקב שיש בו חסרון משערין כאיסר אפילו לא יכנס איסר עכשיו כמות שהוא מ"מ משערין אי היה עגול היה נכנס בו כאיסר, ואהא בעי נפחתה כדלת שאין בו חסרון וס"ל ג"כ כדעת הרי"ף ורמב"ם הנ"ל דנקב כאיסר לא בעי חסרון כלל מ"מ מסתפק אי משערין בו ג"כ כאילו היה עגול היה נכנס בשטחו איסר אף שעכשיו לא יכנס איסר כמות שהוא כי האיסר רחב מן הפחת ומ"מ יש בשטח הפחת איסר והשיב לו דבאמת בעינן בהא שיהא בו שיעור שיושיבוהו על הפחת ויכנס לא שמשערין כאילו הוא עגול, ומה שאמרו לא בעוביה הכוונה דס"ד כיון דאי מעגלת ליה יכנס איסר לרחבו אפי' עכשיו לא יכנס רק בעוביה טרפה ומ"מ הוי קיל מנקב שיש בו חסרון דבהא אפילו עכשיו לא יכנס אפי' בעוביה מ"מ אי מעגלת לה יכנס לרחבו סגי ובנפחתה בעינן שיכנס כפי מה שהוא עכ"פ בעוביה קמ"ל דכ"כ קיל נקב שאין בו חסרון דבעינן שיכנס עכשיו לרחבו וכבר כתבתי בזה בגמ' מה שנראה לפע"ד:

בגמרא כל הצואר כשר לשחיטה מטבעת הגדולה עד כנפי ריאה התחתונה וכו' עד אנסה עצמה מהו תיקו וכו' אנס בסימנים ושחט פסולה ניקב הקנה למטה מן החזה נידון כריאה. דע שיש לתמוה הרבה בסוגיא זו ובדברי הרמב"ם ז"ל ומלבד זה יש לי להעיר בזה קושיא עצומה אשר לא ראיתי מי שנתעורר בזה, ובראותי כי גאו ממני המים נחל לא אוכל לעבור בו נתתי אל לבי לבאר הסוגיא ע"פ פירש"י והרמב"ם והתוס' שלא כפי מה שהבינו הבאים אחריהם בדעתם ובזה יתיישבו כל מה שעמעמו בזה ונוכל להמציא תרופה גם לאותה קושיא אשר העירותי כמו שאבאר:

והנה רש"י ז"ל פי' דהא דקאמר מעיקרא שלא תיאנס היינו בידי אדם שלא ימשוך הסימנים מתוך החזה לחוץ לחזה, ובתר הכי מספקא ליה אי הבהמה עצמה ופשטה צוארה מאד בשעת שחיטה, וכן נראה להדיא מדברי הרמב"ם דהספק היה על אונס בשעת שחיטה רק דפסק בין אונס עצמה בין אונס אדם ספק וזהו מן התימה שהרי בפירוש אמר רבא בלבד שלא תיאנס, ועוד דר"י ור"ל קאמרי בהדיא בסמוך אנס בסימנים ושחט פסולה ולא שייך שיאמר מעיקרא ספק ותיקו ובתר הכי מילתא דר"י ור"ל דפסולה וודאי, ועכ"פ למה לא פשיט מינייהו ולא לאסוקי בתיקו ולא אאריך לסתור דברים דחויים שאמרו בזה המפרשים ז"ל, והתוס' כתבו אנסה עצמה שפשטה ראשה יותר מדאי ליטול ירק בבור, והנה אי איפשר לפרש דכוונת התוס' דהאיבעיא היא שפשטה ראשה ליטול ירק בבור והלך הוא ושחטה אז כמו שהיה צוארה נפשט יותר מדאי דהא וודאי ליתא דאטו שיעורו של רבא הוא לשחוט אותה בשעה שהיא רועה רק דמשערין כשיעור שפושטת כשרועה ואז הוי צואר עד כנפי ריאה התחתונה שהיא עליונה וא"כ אי היה הספק דשיעור רועה הוא ליטול ירק מן הבור ממילא אי פשטה בלי רועה כשיעור הזה ג"כ יש לספק בזה, רק הכוונה באמת הכי אי משערין כשיעור רועה אפילו ליטול מן הבור דאז פושטת יותר או רועה כדרכה משערין, אמנם לשון אנסה עצמה קשה מאד לפרש דהאיבעיא הוא כשיעור אונס עצמה רק דבאמת אנסה עצמה, ועוד דכיון דרבא כללא כייל עד כנפי ריאה תחתונה שהיא עליונה א"כ אסור לשחוט למטה מזה אף שאילו היתה פושטת היה מקום זה בצואר א"כ האיבעיא שפשטה באמת בשעת שחיטה כפירש"י, ועוד אבאר בסמוך מה שיש לדקדק גם לפירש"י:

לכן נראה לי בביאור סוגיא זו דבלא"ה יש לתמוה תמיה עצומה היכי ס"ד למיבעיא באנסה עצמה בשעת שחיטה דהיכי ס"ד שיהא מקום שחיטה בקנה חלוק דאי אנסה עצמה יכול לשחוט שיעור יותר מאם לא אנסה עצמה דא"כ הרי קי"ל דניקב הקנה למטה ממקום שחיטה נידון כריאה ודבר זה מוסכם א"כ כשניקב הקנה שם מה יהא דינו שאי איפשר שיחזור לכשרותו בשביל שמשך הקנה חוץ לחזה בשעת שחיטה, ואי דבאמת טרפה א"כ יהא הדין כשמשך הקנה חוץ לחזה לצד הראש ושחט שם ולמעלה ממקום ששחט מיטרף בניקב משהו והרי כללא הוא פסוקת הגרגרת במקום שחיטה ברובו, ואי נימא דטרפות גרגרת במשהו הוא רק במקום שאינו ראוי שימשוך כלל לצואר אפילו באונס אבל כל שראוי להיות בצואר ע"י אונס אף דשחט ולא אנסה עצמה דאז לא היה יכול לשחוט במקום זה מ"מ אין הנקב פוסל כיון דהוא מקום שחיטה ע"י משיכה, א"כ קשה היכי נתנו שיעור ניקב למטה מן החזה והרי להרמב"ם אפי' באנס אדם הוי ספק א"כ לפי אותו הצד דשחיטה כשרה כל שאנס לתוך הצואר א"כ אין גבול לשיעור נקב משהו רק בשיעור שאי איפשר לאדם לאנוס אותה למשוך לתוך הצואר, ואמת כי לולא דברי הרמב"ם הוי אתי שפיר הך מילתו דנפק מר"י ור"ל אנס בסימנים פסולה ניקב הקנה למטה מן החזה נידון כריאה והיינו דהא בהא תליא דכיון דאנס פסולה יש שיעור לנקב משהו למטה מן החזה אבל אי היה כשר באונס ג"כ לא היה שיעור לנקב משהו רק במקום שאי איפשר שיבוא לצואר ע"י אונס אדם, אבל להרמב"ם דפסק אונס אדם ספק וודאי קשיא והוא תמוה לכאורה, ועוד יש לדקדק בעיקר הסוגיא דמעיקרא קאמר עד כנפי ריאה התחתונה ואמר רבא תחתונה שהיא עליונה שאני אומר כל שפושטת צוארה ורועה, ופירש"י לכך אני מפרש וכו' שלא תאמר כנגד כל הריאה, והנה מבואר דזהו שהכריחו לרבא לומר שהיא עליונה לפי שהיה ידוע לו כל שפושטת צוארה ורועה, והשתא אי נימא דכוונת רבא דשיעור מקום שחיטה בקנה הוא כפי שיעור שאם היתה פושטת כשיעור רועה היה הצואר עד כנפי ריאה העליונה לכך אי איפשר לו לפרש דברי ר"י עד כנפי ריאה התחתונה ממש והשתא תיקשי כיון דאי לא פשטה צוארה יכול לשחוט גם למטה שלא בצואר כיון שיכולה לפשוט ויהא בצואר היכי מוכח דכוונת ר' יוחנן בעליונה דילמא אפילו תחתונה ממש הואיל ואי תפשוט יהא בצואר, ואי משום דידע רבא שאי איפשר שתפשוט כ"כ בשיעור רועה שיהא תחתונה בצואר א"כ בלא"ה היכי ס"ד דר"י תחתונה ממש קאמר כיון דאי איפשר שתבא תחתונה לצואר אפילו ע"י פשיטת צואר, ובהכרח שנאמר דוודאי יכול לבוא לצואר ע"י אונס רק בשיעור רועה אי איפשר א"כ מוכח מדברי רבא דאונס לא מהני דאי באונס מהני א"כ יש לפרש תחתונה ממש והיכי מיבעיא ליה באנסה עצמה ולהרמב"ם אפילו באונס אדם, לכן ברור דהכוונה כך דוודאי ס"ד דיכול לשחוט בתחתונה ממש כשבא לצואר ע"י אונס אדם ועל זה קאמר רבא דהא ליתא כיון דשחיטה לעולם בעינן בצואר דוקא אי איפשר לשחוט אפילו בצואר רק כשפושטת צוארה כשיעור רועה לא שיאנוס אותה אדם בע"כ למשוך לצואר וא"כ לא משכחת לשחוט בצואר רק סמוך לכנף העליון כשפושטת צוארה כשיעור רועה, והשתא אי איפשר שחיטה בתחתונה ממש כיון שאי איפשר כלל שתהא בצואר רק באונס אדם וזה לא מהני אפילו ימשוך האדם באונס לתוך הצואר, והך בלבד קאי אלמעלה שאני אומר כל שפושטת צוארה ורועה בלבד לא שתיאנס ע"י אדם בע"כ והשתא לא משכחת שתהא שחיטה בתחתונה ממש