תפארת יעקב על חולין חלק ב כט

למעלה ממקום זה ומשהו למטה ממקום זה אבל מאותו מקום הראוי לשחיטה לא נשאר כלל מ"מ כשרה, והשתא אותו משהו למטה הוא דוקא תיכף אחר מקום שחיטה דכבר כתב דאח"כ נידון כריאה בנקב משהו א"כ בהכרח צריך שיהא המשהו מוסיף על מקום הנידון כריאה דלמטה מזה נידון כריאה אבל למעלה יכול להיות למעלה הרבה ולא זכר מקום שחיטה רק כדי שיהא עולה שפיר משהו למטה דהיינו אותו משהו אחר מקום שחיטה ומשהו למעלה ג"כ הכוונה למעלה ממקום שחיטה רק שם אין צריך להיות תיכף אחר מקום שחיטה, ולא הוצרך הרב ז"ל לבאר גבי משהו למטה שיהא תיכף אחר מקום שחיטה דפשיטא כיון שכבר זכר שדינו כריאה ודברי הרמב"ם בהלכות ובפי' המשנה עולין כאחד וזה ברור לפע"ד, הן אמת שיש לדקדק לכאורה כיון דנסדקה הגרגרת ולא נשתייר משהו למעלה וודאי נבלה היא שהרי חשבה הרמב"ם ז"ל בין הנבלות ולא חשיב לה בין הע' טרפות א"כ אי הך משהו למעלה סגי אפי' למעלה משיפוי כובע א"כ כשלא נשאר שם משהו למה תהא נבלה הא אין נבלה למעלה ממקום שחיטה ואפי' נפסק רובה שם לרחבה אינו נבלה ולמה בנסדקה שם תהא נבלה, אבל באמת לא קשיא דוודאי עיקר מה שהיא נבלה היא מצד הסדק במקום שחיטה רק אי נשאר משהו למעלה ממילא הדר חלים דהסדק סוגר והולך כמו שפירש"י אבל בלא נשאר כלום ממילא מיפסלה בשחיטתה מחמת הסדק במקום שחיטה דלא הדר חלים והוי שפיר נבלה כנ"ל ועמ"ש לקמן בברייתא דרחב"י:

שם אמרוה קמיה דרבי יוחנן משמיה דר' יונתן הכי אמר להו ידעין חברין בבלאי לפרושי כי האי טעמא. כתב רש"י ז"ל ה"ג אמרוה קמיה דר' יוחנן משמיה דר' יונתן הכי ולא גרסינן איכא דאמרי:

הכי. כדקאמר ר' יוחנן וכו' אמרוה משמיה דר' יונתן חברין בבלאי. ר' יונתן מבבל סליק עכ"ל והנה לא נתברר כוונת רש"י ז"ל בגירסא זו אי הכוונה דהך איכא דאמרי קאמרי דלאו ר"י עצמו חידש דבר זה משהו למעלה ולמטה רק כך אמרו לו לר' יוחנן משמי' דר' יונתן וקלסי' וכן פי' הש"ך סי' ל"ד, אבל הוא תמוה דמה נ"מ בגירסא זו ומאי איכפת ליה לרש"י בהא סוף סוף קילס רבי יוחנן דבר זה דסגי במשהו, אך אפי' אי נימא דהך איכא דאמרי באו לומר דאמרוה קמיה דר"י משמיה דר' יונתן מה שחידש רב חוליא למטה וחוליא למעלה ולא סתר רבי יוחנן דבריו אדרבא קילס אותם ולפי זה נ"מ לדינא דחוליא דוקא בעינן ולכך כתב רש"י דלא גרסינן לה, אבל גם בזה קשה מאחר שהיה לו לרש"י ספר שהיה כתוב בו נוסחא זו מנין לו לסתור דבר זה דלא גרסינן לה בפרט כי יצא חומרא לפי האיכא דאמרי ומכ"ש דקשה לפי' הש"ך הנ"ל דכיון דאין נ"מ כלל לדינא מנא ליה לרש"י לסתור הגירסא, אבל לפע"ד שלא נתכוון רש"י ז"ל כלל לומר שהיה לו גירסא איכא דאמרי אמרוה קמיה דר' יוחנן משמיה דר' יונתן הכי הכל כמו גירסא דידן רק שמוסיפין איכא דאמרי, דלמה לו לרש"י להאריך ולומר ה"ג אמרוה קמיה דר' יוחנן משמיה דר' יונתן הכי כיון שלא בא רק למחוק הגירסא המוספת איכא דאמרי וברור דהיתה הגירסא איכא דאמרי הכי אמר להו ובאו לחלוק על מה שאמר מעיקרא דר' יוחנן סתר דברי רב רק אדרבא שיבח אותם ולא גרסי כלל אמרוה קמיה דר' יוחנן משמיה דר' יונתן לזה פירש"י דלא גרסינן איכא דאמרי רק ה"ג אמרוה קמיה דר' יוחנן משמיה דר' יונתן ולזה פי' דהכי היינו כדאמר ר' יוחנן אבל לגירסא איכא דאמרי הך הכי קאי למטה דהכי קאמר להו ולא כהך דמעיקרא וסתר זה דהך הכי נמשך למעלה כדאמר ר"י ופי' ג"כ חברין בבלאי ר' יונתן עלה מבבל כי לפי האיכא דאמרי הכוונה בבלאי על רב ודייק רש"י ז"ל דגירסא זו עיקר משום דעל רב לא יאמר ר' יוחנן חברין בבלאי דקרי ליה לעיל רבינו שבבבל אבל אי קאי על ר' יונתן ניחא כנ"ל ברור:

בתוס' בד"ה מצטרפין למלא מקדח. לאו משום דבעי למיסתם כב"ש אלא משום דב"ש פירשו שיעור נקט שיעורא דב"ש ע"כ, ולפי דעתי אי איפשר לומר כלל לב"ה הך מילתא דכיון דב"ה לא נתנו שיעור רק שיעור שינטל מן החי וימות ע"כ סמך עצמו דשיעור מיתה יהא ידוע א"כ היכי שייך לאשמועינן אליביה נקב ארוך בנקבים דג"כ תלוי בשיעור אי ימות בזה ממילא הוי חסרון דהא בהדיא קאמר כדי שינטל וימות ואי מחמת צירוף לא ימות פשיטא דלא הוי חסרון והיכי ס"ד לומר דהא פשיטא לידע שיעור החסרון הראוי למות כשיתסר במקום אחד אבל כשיחסר בצירוף אינו ידוע והוצרך להשמיענו דגם בצירוף ימות כמו במשך אחד דפשיטא דכמו דידענו השתא שיעור המיתה דהיא כסלע כמו כן ידענו שיעור המיתה בצירוף ואי הוא ג"כ כסלע לא הוצרך תנא דברייתא לאשמועינן כמו דלא אשמועינן שיעור סלע כשנחסר בעיגול ולא שייך הך חידושא רק לב"ש דס"ל כמלא מקדח לא בשיעור מיתה, ואפי' לפי מה שכתבו התוס' לעיל דלב"ש מלא מקדח הוי שיעור מיתה מ"מ שפיר צריך ל לדידהו דאפי' מקדח בצירוף הוי שיעור מיתה לדידהו אבל לב"ה שלא זכר שיעור כלל רק שיעור מיתה לא שייך זה כלל, וכבר כתבתי בגמרא דהך תנא ס"ל דר"ע וחכמים דפליגי בשיעור מקדח לב"ה נמי נחלקו דלדידהו נמי יש שיעור מקדח כשאין חסרון מקדח בנקב ע"ש, מיהו יש ליישב דברי התוס' דתנא דברייתא משמיענו דס"ד דוקא בנחסר במקום אחד ס"ל לב"ה כשיעור מיתה דאי נחסר שיעור זה נסתלק חשיבות הגולגולת אחר מיתה אבל ע"י צירוף ס"ד נהי דמיית באותו שיעור אבל בהא אינו תלוי בשיעור מיתה כלל כי לא נסתלק חשיבות הראש של המת כשנחסר ממנו סלע מפוזר שלא במקום אחד, והשתא שפיר כתבו דעיקר חידושא לב"ה הוא רק לפי שהיה צריך לומר דמצטרפין לכסלע וב"ה לא זכרו כלל שיעור נקט למקדח וה"ה לב"ה מצטרף לשיעורא דידהו:

בד"ה אישתמיטתיה ס"ד דר"י וכו' מדנקט כנפה וכו' ולשון אישתמיטתיה קשה. כתב מהרש"א דלכך לא ניחא להו לומר דס"ד דר' ירמי' דאפי' באין בהם חסרון מצטרפין לאיסר דלא טעי ר' ירמיה בהא דוודאי לא עדיפא מפסוקה דהיא ברובא, ודבריו אינם ברורים דלמה לו לומר דלא עדיפא מפסוקה דהיכי איפשר לומר דמצטרפין לאיסר דאפי' יש נקב כאיסר בלי חסרון אינה טרפה והיאך יאמר ר' ירמיה דמצטרפין לאיסר להטריף בצירוף, ואי ס"ל למהרש"א דנקב כאיסר בלי חסרון טרפה א"כ למה הוי טעות מי שיסבור דמצטרפין לאיסר ויש לדחוק ליישב דבריו ואין להאריך:

מיהו בעיקר דברי התוס' אף שכבר כתבתי בגמרא ליישב לשון אישתמיטתיה לפירש"י אבל יען שיש לתמוה לכאורה בעיקר סוגי' זו גם דברי הרי"ף והרמב"ם תמוהין לכאורה יצאתי לדון בדבר החדש ויתיישב הכל לנכון, והוא שיש לתמוה בעיקר דברי רב דקאמר נקבים שאין בהם חסרון מצטרפין לרובא דמהו עיקר חידושו, אי דבא לאשמועינן דס"ד דאפי' לרובא אין מצטרפין כיון שאינן במקום אחד, הא וודאי ליתא דכיון דכבר אמר רב לעיל פרק השוחט דהשוחט בשנים ושלשה מקומות שחיטתו כשרה והיינו בהיקף שחט רוב בהפסק שלם ביניהם כמו שפירש"י שם א"כ ק"ו שהבהמה נטרפה בכך דהיכי ס"ד שיועיל שחיטה כזו מה שלא נעשה בה מעשה טרפה כלל, וכן אמרו לעיל פרק השוחט דכ"ט האי ק"ו ממש לענין רוב הנראה לעינים דמה טרפה דמיטרפה במשהו היכא דבעינן רובא בעינן רוב הנראה לעינים שחיטה דבעינן רובא לא כ"ש דבעינן רוב הנראה לעינים והאי ק"ו ממש איכא הכא דמה שחיטה דלא מתכשרה רק ברובא סגי ברוב מתלקט ע"י צירוף, טרפה דבמשהו מיטרפה היכא דבעינן רובא לא כ"ש דמיטרפה ע"י צירוף, ובשלמא להנך פוסקים דס"ל דהשלם מצטרף לנקוב א"כ י"ל דקמ"ל דהשלם מצטרף משא"כ בשחיטה לכ"ע אפי' אין בין חתך לחתך כמלא חתך אין מצטרפין השלם לרוב ושפיר קמ"ל דטרפה גרע משחיטה, אבל לפי מה שפסקו הרי"ף ורמב"ם וכל הפוסקים כפי מה שפירש"י לעיל בהדיא בד"ה מצטרפין וכמו שהוכחתי לעיל בגמ' בראיות ברורות דנקבים שאין בהם חסרון אין מצטרפין רק הנקבים ובהא אפי' בשחיטה כבר אמר רב דמהני א"כ מקמ"ל דמיטרפה בהא:

וכמו כן יש לתמוה בלשון הרמב"ם ז"ל פ"ג מה"ש הלכה כ"ג וז"ל גרגרת שנפסק רוב חללה במקום הראוי לשחיטה הרי זו נבלה וכן אם ניקבה כאיסר ניקבה נקבים קטנים אם נקבים שאין בהם חסרון הם מצטרפין לרובא ואם נקבים שיש בהם חסרון מצטרפין לכאיסר וכו', והשתא תקשי למה בנקבים קטנים חילק בין יש בהם חסרון לאין בהם, ובניקבה כאיסר מעיקרא לא זכר שיש בו חסרון רק סתם וכתב וכן אם ניקבה כאיסר, וביותר יש לתמוה בלשון הרי"ף ז"ל דכתב וז"ל אמר ר"י אמר רב ניקבה הגרגרת כנפה כלומר נקבים קטנים כמו ניקבי הנפה שאין בכל אחד מהם כאיסר מצטרפין לרובא ודוקא נקבים שאין בהם חסרון אבל נקבים שיש בהם חסרון מצטרפין בכאיסר וכו' עכ"ל והדבר תמוה לכאורה דמאחר דמיירי בנקבים שאין בהם חסרון כדקאמר להדיא ודוקא נקבים שאין בהם חסרון א"כ היכי כתב שאין בכל אחד מהם כאיסר הא בלי חסרון אפי' יש כאיסר יש להכשיר, ואני תמה מאד על הפוסקים שלא הרגישו במה שיש לדון בדברי הרי"ף והרמב"ם הללו:

ודבר ברור הוא לפע"ד דס"ל להרי"ף ורמב"ם דגרגרת שניקבה נקב כשיעור איסר אפי' לא נחסרה כלל טרפה, ומה שאמרו במשנה עד כמה תחסר היינו דאפי' נחסרה פחות מכאיסר, ועוד דקמ"ל נחסר דבהא אפי' נקבים קטנים מצטרפין משא"כ בלי חסרון, וראייתם ברורה מדקאמר רב נקבים שאין בהם חסרון מצטרפין לרובא ואי איפשר דבא לאשמועינן הא גופא דמצטרפין לרובא דזה מוכח מק"ו משחיטה דאפי' חתכים כמין סדקים מצטרפין וכ"ש נקבים לענין טרפות, וע"כ דבא לאשמועינן שאין מצטרפין לאיסר א"כ מוכח בהדיא דרק צירופי לא מצרפינן אבל אי יש באחד מהם כאיסר טרפה, והן הן דברי הרי"ף שכתב בהדיא שאין בכל אחד מהם כאיסר והיינו דאי יש באחד מהם כאיסר אף דאין בהם חסרון טרפה כיון דעיקר קמ"ל שאין מצטרפין לאיסר והיינו דכתב הרי"ף ודוקא נקבים שאין בהם חסרון בהא אמרינן דאין מצטרפין לאיסר רק לרובא אבל יש בהם חסרון מצטרפין לאיסר, וזהו שיטת הרמב"ם ג"כ דאי ניקבה כאיסר הוי נבלה כמו נפסק רוב חללה ולא זכר כלל לחלק בין יש בו חסרון לאין בו חסרון רק בתר הכי בנקבים קטנים והיינו ממש כהרי"ף הנ"ל:

ומעתה סוגיא זו מתפרשת שפיר בפשיטות דרב ירמיה ס"ד דע"כ ביש בהן חסרון מיירי רב יהודה אמר רב דאי באין בהן חסרון מקמ"ל דמצטרפין לרובא הא בשחיטה שאין בה רק סדק כשרה