תפארת יעקב על חולין חלק ב כח

שיש בהם חסרון מצטרפין לאיסר ואין בהם חסרון מצטרפין לרובה א"כ ממילא מוכח דכל היכא דשיעורו כאיסר מצטרפין הנקבים דאל"כ מלבד דלא הוי ליה לומר סתמא נקבים שיש בהם חסרון מצטרפין לאיסר כיון דלאו בכל מקום דשיעורו כאיסר מצטרפין לאיסר אבל בלא"ה ליפלוג וליתני בדידיה בנקבים שיש בהם חסרון אי עומדין בהיקף אי עומדין באורך וע"כ דבכל גווני מצטרפין לכאיסר:

מיהו נראה לי לפרש עוד ואתי שפיר גם לפי מה שפירשתי לעיל הך דניטל כרצועה דקאי על ניקבה נקבים שאין בהם חסרון ובעי בתר הכי דאי ניקבה כנפה דהיינו סמוכים ותכופים עד שאין בין נקב לנקב כמלא נקב מהו אי מצטרפין נקבים גרידי או דגם השלם שביניהם נידון כנקוב ופשיט ליה הרי אמרו נקבים שיש בהם חסרון מצטרפין וכן נקבים שאין בהם חסרון מצטרפין ש"מ דרק הנקבים מצטרפין זה לזה לא השלם שביניהם, וליכא למימר דמיירי בנקבים שיש ביניהם כמלא נקב דא"כ היכי קאמר דמצטרפין לרובה הא אי איפשר שיהא בצירופם רוב היקף הקנה כיון שיש ביניהם כמלא נקב וע"כ דמיירי בנקבים כנפה ומ"מ רק הנקבים מצטרפין לא השלם בין לאיסר בין לרובה, והנה בי"ד סי' ל"ד פסק המחבר נקבים שאין בהם חסרון אין מצרפין השלם שביניהם לרובה וביש בהם חסרון מצרפין השלם ואני תמה דמסברא נראה להיפוך ממש דבשלמא לענין צירוף רובה דאין אנו צריכין לומר דהשלם הוי כחסר רק כנפסק שפיר יש לומר כיון דהדופן שבין הנקבים דק הוי כנפסק ומצטרפין אבל לענין צירוף איסר כיון שהדופן הדק יש לו חיבור מלמעלה ולמטה בגוף הגרגרת מאיזה צד נימא דהוי כחסר לגמרי לפי שיש בצדדיו נקבים, ולפי זה יש לומר דעיקר האיבעיא רק באין בהם חסרון וא"כ פשיטא דפשיט שפיר דכמו ביש בהם חסרון הכוונה נקבים גרידי כמו כן באין בהם חסרון דהא בחדא מחתא מחתינהו, וכמו כן אפי' לפי סברת המחבר דיותר יש לומר דמצטרפין השלם ביש בהם חסרון מבאין בהם חסרון א"כ יש לומר באין בהם חסרון לא קא מיבעי' ליה רק ביש בהם חסרון, וא"כ פשיט ליה כיון דבחדא מחתא קאמר תרווייהו ש"מ דלעולם אין מצרפין רק הנקבים, אך אין צורך לזה דאפי' אי בתרווייהו קא מיבעי' ליה פשיט ליה שפיר דכיון דבאין בהם חסרון מצטרפין לרובה ע"כ בנקבים סמוכים מיירי דברחוקים ליכא רובה ש"מ דאפי' בסמוכים רק הנקבים מצטרפין לא השלם, ואתי שפיר לישנא הרי אמרו דמשמע דלא בפי' איתמר רק מהוכחה דייק ולפי זה מוכח כדעת הפוסקים דלעולם אין השלם מצטרף לנקוב, והשתא אתי שפיר הא דקאמר בעופא מאי והיינו דס"ד דעכ"פ בעוף דחיותו מועט בהא מצטרף השלם לנקוב והשיב לו דוודאי מצטרף השלם אך אין משערין ברוב היקף או כאיסר רק משערין באם חופה ואז מצטרף השלם לנקוב, ולפי זה מוכח להדיא דבבהמה בין בנקבים שיש בהם חסרון בין בנקבים שאין בהם חסרון אין מצטרפין השלם לנקוב, והרב התב"ש בסי' ל"ד החמיר מאד דאפי' בנקבים שאין בהם חסרון מצטרפין השלם לנקוב כדעת הר"ן וכתב שכך הוא דעת רש"י ג"כ והוא תמוה לפע"ד דבפי' כתב רש"י לעיל בריש הסוגיא מצטרפין הנקבים יחד אילו היה כולן ביחד היה רובה פסוק טרפה הרי להדיא שאין השלם מצטרף ובלא"ה כבר הוכחתי לעיל בראיות וכן דעת רוב הפוסקים ורי"ף ורמב"ם מכללם לכן נראה פשוט שאין להחמיר בזה כלל:

שם בעופא מאי פירש"י נקבים דחסרון דעוף דליכא למימר בגרגרת דידיה כאיסר לכמה הוי שיעוריה, מלשון זה משמע דהאיבעיא על עיקר שיעור חסרון בעוף ולא על ניקבה כנפה דוקא, וכן משמע להדיא בד"ה טרפה דכתב דהא על ניקבה כנפה קיימינן ואי ס"ד דרק בהא הוי האיבעיא פשיטא דבהא קיימינן, ועכ"פ הוי ליה לפרושי בעיקר האיבעיא דבניקבה כנפה דוקא קא מיבעי' ליה, וע"כ דבאמת בכל שיעור דעוף קא מיבעיא ליה רק דדייק מדנקט לה הכא דמיירי בניקבה כנפה ש"מ דבעוף מצטרפין השלם לנקוב בשיעור דאם חופה, וכן משמע בד"ה וסימנך שכתב שלא תשכח שמועה זו שלא תאמר כאיסר או מצטרפין לרובה והשתא אי מודה רש"י דבחסרון דעלמא לא מיבעיא ליה דהשיעור הקטן לפי קטנו א"כ מאי ענין איסר לכאן, ולפי זה מה שכתב הרא"ש לדעת רש"י דס"ל דלעולם השלם מצטרף ולא חדשו בעוף רק אם חופה צ"ע דלהיפוך מוכח ברש"י שהרי לא זכר מעיקרא כלל מענין זה שהשלם מצטרף גבי בהמה רק כאן בעוף ש"מ דבבהמה אין השלם מצטרף כלל, מיהו וודאי קשה לפירש"י ג"כ דהוי ליה למיבעי' בעיא זו לקמן, ולפי מה שפירשתי מקודם דהך בעיא דניקבה כנפה היינו אי השלם מצטרף ופשיט ליה דרק נקבים מצטרפין ועלה בעי בעופא מאי א"כ אתי שפיר הכל, מיהו מה שהקשה הרא"ש דהיכי ס"ד דבעי על שיעור חסרון בעוף מאי קא מיבעי' ליה הא אמרינן בעלמא הגדול לפי גדלו, נ"ל דשאני סימני' בעוף דחזינן דבבהמה נפיק חיותא רק בב' סימנים ובעוף בסי' אחד ש"מ דאין שיעור חיות בסימני' דעוף כפי ערך שיעור חיות סי' דבהמה דא"כ בעוף נמי הוי בעינן ב' סימנים וע"כ שאין חיות הסימני' של עוף לפי ערך בהמה א"כ שפיר בעי בעופא מאי כנ"ל:

שם נפחתה כדלת. פירש"י שלא נחסר ופשיט ליה כיון שאין בו חסרון בעינן כשיעור איסר יוצא ונכנס והוא גדול משיעור איסר, ולשון לרחבו לא אתי שפיר לפירושו דכל שיעור איסר היינו לרחבו ולא חידשו כאן רק שיהא בשופי שיהא איסר יוצא ונכנס בו, ולדעתי היה נראה לפרש דהכוונה דאף דבעלמא משערין חסרון כה"ג שאינו בעיגול רואין אותו כאילו מתעגל ויהא בו שיעור איסר אבל בנפחתה כדלת כיון שאין בו חסרון והדלת סותם צריך שיהא שיעור איסר לרחבו של פחת ואין משערין כאילו הוא עגול:

אמנם הרי"ף והרמב"ם פירשו נפחתה כדלת שניקב נקב מפולש מעבר לעבר והיינו דלא ס"ל כפירש"י דהספק לפי שאין בו חסרון דס"ל דנקב כאיסר אפי' בלי חסרון מיטרפה כמ"ש באריכות בתוס' בד"ה אישתמיטתיה לכך פירשו כאן בענין אחר, [מיהו אפי' לפירש"י יש לחלק בין ניקב כאיסר ואין בו חסרון רק שנתקפל מקצת העור לכאן ולכאן אבל נפתחה כדלת עדיף טפי שסותם הנקב] מיהו יש לתמוה בלשון הרי"ף שכתב אמר ר"נ אין אומרים אם חופה אלא כדי שיכנס איסר לרחבו דמה ענין אם חופה לכאן והרי הרי"ף מפרש דהך אם חופה רק בעוף הוא דלא שייך ביה שיעור איסר ופשיטא דלא שייך ביה ג"כ שיעור איסר לרחבו, ונראה לי דכוונתו דס"ד כמו בעוף כשאנו רוצין להקטין שיעורו מכאיסר משערין באם חופה כמו כן ס"ד בבהמה בנפחתה כדלת דראוי לשער פחות מאיסר נשער ג"כ באם חופה דפעמים דפחות מאיסר חופה רוב הקנה קמ"ל דאין משערין כך רק השיעור כדי שיכנס איסר לרחבו ועמ"ש בתוס' בד"ה כדי:

שם מה חוליא ומה חוליא דקאמר רב וכו' אפי' לא נשתייר אלא משהו למעלה ומשהו למטה כשרה. הנה לא נתפרש בגמ' אי לא נשתייר משהו רק בצד אחד למעלה או למטה עד כמה שיעור הסדק כי אי איפשר לומר שאם נסדק בתחילתו או בסופו אותו המשהו אפי' כולו קיים טרפה [וכ"ש לפי מה שאבאר דהך משהו למעלה הכוונה אפי' למעלה ממקום שחיטה א"כ היכי איפשר שאם נסדק הגרגרת מתחילתו למעלה ממקום שחיטה טרפה], ונראה ברור דשיעור נסדקה הגרגרת הוא ברובו רק בנשאר משהו למעלה ומשהו למטה לא מטרפינן ברובו דלא שייך רוב רק אי מתחיל בהתחלתו והולך עד רובו ודוקא בהיקפו שאין שם התחלה ובכל מקום שהוא הוי התחלה משא"כ באורך שיש לו התחלה מלמעלה או מלמטה כל שאין הסדק מתחיל מהתחלתו מלמטה או מלמעלה רק באמצע לא איכפת לן אבל אי הסדק מתחיל מהתחלתו מלמעלה או מלמטה כל שנסדק עד רובו טרפה, והיינו דתמה ר"י מה חוליא ומה חוליא אטו באורך יש שיעור חדש שלא הוזכר כלל וע"כ שיעורו ג"כ ברובו רק שצריך להתחיל ממקום התחלתו א"כ כל שנשאר משהו למעלה ומשהו למטה כשרה, ובהכי ניחא דלא חשיב נסדקה הגרגרת בפני עצמו בכלל הטרפות ריש פירקין לתנא דבי ר"י שם ולהנ"ל ניחא דנסדקה באורך ג"כ שיעורו ברובו והוי בכלל פסוקת הגרגרת ברובה כנ"ל:

ודע שיש לדקדק כאן שאמר משהו למטה דהיכי שייך משהו למטה, הא פשיטא דנשאר הרבה ממנו דהא למטה הוי כריאה דמיטרף בנקב משהו וע"כ צריך שישאר שלם כל חלק הגרגרת מלמטה שדינו במשהו כריאה, והיה נראה לפרש דאין דנין כאן רק על הגרגרת שהיא מקום שחיטה וצריך שישתייר משהו למעלה ומשהו למטה ממקום שחיטה, וכן נראה לכאורה להדיא מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב אפי' לא נשתייר מן המקום הראוי בה לשחיטה אלא משהו למעלה ומשהו למטה כשרה, אמנם הרב ב"י כתב דאינו צריך רק משהו למטה במקום שחיטה אבל משהו למעלה אפי' שלא במקום שחיטה כשרה דרק למטה צריך מקום שחיטה דבתר הכי לידון כריאה, ואמת שכן משמע להדיא בדברי הרמב"ם בפי' המשנה במשנה דאלו כשרות בבהמה וז"ל ואם נסדקה לארכה ולא חסר מגופה פצום אפי' לא נשתייר אלא משהו למעלה ומשהו למטה כשרה והבן במאמרי משהו למטה שכוונתי לומר שיהא אותו משהו מוסיף על המקום מן הגרגרת שדינו כדין הריאה כמו שזכרנו עכ"ל משמע בהדיא דרק למטה צריך משהו שיהא במקום שחיטה אבל למעלה יכול להיות המשהו למעלה ממקום שחיטה אבל דברי הרמב"ם ז"ל בהלכות אי איפשר לכוון כן, ומה שנראה לי בזה הוא דבלא"ה יש להבין במה שכתב הרמב"ם דבעינן משהו מן המקום הראוי בה לשחיטה דהא בלא"ה ע"כ משהו מן הגרגרת למטה שאינו כריאה ג"כ אינו ראוי לשחיטה דמילתא דפשיטא הוא דהשחיטה צריכה להיות בגרגרת הראוי לשחיטה והיינו שיהא החתך בו ומשני צידי הסכין יהא גרגרת אבל אי שחט בצמצום בין הגרגרת ובין המקום הנדון כריאה פשיטא דאין זו שחיטה בגרגרת כיון שהחתך בסופו וא"כ לעולם צריך שיהא בשחיטה משהו מן הגרגרת לצד הריאה וכן משהו למעלה ואותו המשהו אינו ראוי לשחיטה כיון שאז יהא החתך בסוף הגרגרת סמוך למקום הנדון כריאה א"כ היכי כתב שישתייר משהו מן המקום הראוי לשחיטה הא יכול להיות נסדק כל מקום הראוי לשחיטה ומ"מ יש משהו סמוך לריאה היינו אותו משהו שאין ראוי לשחיטה מצד שאין שחיטה בין גרגרת לריאה רק בגרגרת עצמו ודוק, לכן נראה לי דשיעור לשון הרמב"ם ז"ל בהלכות הוא אפי' לא נשתייר כלום מן המקום הראוי בה לשחיטה אלא משהו